צלה של אמא
עבור הציבור הישראלי, נעמי שמר היא שם נרדף ל"ארץ ישראל הטובה והיפה", כלת פרס ישראל שחתומה על אינספור שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל של המוזיקה העברית. מ"א' אוהל" ועד "החגיגה נגמרת". מ"אנשים טובים" ועד "ירושלים של זהב". אבל בראיון חשוף לקראת צאת ביוגרפיה חדשה של שמר, מתארת בתה הבכורה לֵלִי ילדות לא פשוטה בצל אישה מורכבת, שסבלה מדיכאון ומהתפרצויות זעם. "יש בי עדיין כעס על איך שהזניחה אותי בילדות", היא מגלה. "הרבה פעמים אני אומרת לעצמי שאני מעין ניצולה. ומצד שני, הייתה בינינו קרבה של עור בעור"
"החיים של אמא, היה בהם גם דבש וגם עוקץ. היא הייתה בן אדם שהיה לו קשה, שהיו לו גם תהומות, לא רק פסגות", אומרת לֵלי (הללי) שמר על אמה נעמי. "היו אצלה גלים מאוד גבוהים ומאוד נמוכים, והיא צללה לתוך הגלים הנמוכים בלי שום טיפול. היא לא נלחמה בזה. היום אנשים נורא נלחמים, רצים לטיפול, לוקחים כדורים, כבר אז היו תרופות. אבל כשהיא הייתה בדיכאון, היא הייתה אומרת, אני עכשיו צריכה להיות מתחת לשמיכה — ונכנסת למיטה, לפעמים לכמה ימים. נותנת לזה לקרות. בדרך כלל אחרי כמה ימים הייתה יוצאת מזה. היא שידרה, זה עכשיו ישנו, זה יעבור. לאורך השנים היו התנודות האלה. זה היה חלק מחייה. בלעדי זה כנראה לא היו יוצאים כל השירים האלו, ועובדה שהיא נתנה לזה להיות, לקרות, לא פנתה לשום עזרה מבחוץ".
למה בעצם?
"היא הרגישה, להשערתי, שזה חלק ממנה וככה זה והיא תצא מזה. והיא הייתה באמת יוצאת מזה גבוה־גבוה".
הדיכאון הזה נרמז גם ב"על הדבש ועל העוקץ. נעמי שמר סיפור חיים", הביוגרפיה של שמר, שהלכה לעולמה ב־2004. הספר, שכתב מוטי זעירא, יוצא בימים אלו לאור בהוצאת כתר. כך, למשל, מסופר בו איך בימים הקשים הייתה שמר נוסעת להתאושש בבית חברים קרובים:
"הבית בפרדס־חנה היה לה מקום מפלט של ממש ממצוקות החיים. בתיה ומרטין, ברוחב ליבם, סידרו לה חדר משלה בביתם. (...) נעמי הייתה מגיעה פעמים רבות לבדה, סופגת מן השקט השרוי על הבית ועל יושביו, ואוספת כוחות. כך היה בתקופה 'הפוליטית' שלה, עת חשה פגועה מדורשי רעתה, וכך גם בתקופות אחרות בחייה, שבהן מצב רוחה היה ירוד במיוחד והזכיר במשהו את הדיכאון ההוא של אמא רבקה".
"זה לא היה עד כדי כך חמור כמו אצל אמא שלה — סבתא רבקה האומללה שבערוב ימיה לא יצאה 13 שנים מהבית", מבקשת הבת ללי לדייק. "אבל זה היה קיים. זה היה חלק מהחיים וזה הלך והחמיר עם הזמן".
ואיפה את היית בתוך זה?
"באופן כללי היו החיים הסוערים של אמא שלי, ואני בתוכם. אני לא סערתי בפני עצמי. להפך. היה בינינו גם היפוך תפקידים וגם היפוך מזגים. כנראה בגיל מאוד צעיר אמרתי, אוקיי, פה סוער מאוד, אני אהיה אחרת. זה היה סוער בעיקר מגיל ארבע וחצי עד גיל 12, כשהיינו רק שתינו, אבל גם בהמשך הקשר עבר כל מיני תהפוכות. בואי נגיד שזה לא היה קל. וזה גם לא קל היום. להיות הבת שלה ולהתמודד גם עם חשיפה וגם עם חלק מהזיכרונות ועם המורכבות הבלתי נתפסת שלה. הייתה בה מין אחדות ניגודים כזאת, שהכל היה שם, וזה ליווה את הקשר שלי ושלה. היו הרבה צחוק והרבה בכי וזה הלך הרבה פעמים יחד, בו זמנית".
לא הרגשתי מוגנת
אנחנו נפגשות ברחוב אופנהיימר ברמת־אביב, בבית שהיה של נעמי ושהיום גרה בו ללי, בתה מנישואיה לשחקן גדעון שמר. למרות השיפוץ הנרחב שנעשה בבית, נדמה שמשהו מנעמי עוד שמור בו — המכתבייה הישנה, הכריות הרקומות, ואפילו צלחות החרסינה הפרחוניות שלה, שבהן מוגשת לי עוגה. ללי (61), בעבר עורכת תוכניות במט"ח והיום עוסקת בהוראת תנועה בריאותית בשיטת מחשבת הגוף, מקדישה זמן לא מבוטל למורשת שהותירה אמה.
"אחרי שאמא נפטרה, אריאל (המוזיקאי אריאל הורוביץ, בנה של שמר — א"ל) ואני ניסינו לאסוף את עצמנו ולחזור לשגרה", היא מסבירה. "בשנה הראשונה היו הרבה מחוות ומופעים לזכרה, ונמנענו מלהיות נוכחים בהם. הסתגרנו באבל שלנו. המהפך היה במה שחשבנו שהוא ההפרה הראשונה של זכויות היוצרים שלה: מפעל הפיס לקח את 'החגיגה נגמרת' לצורך פרסומת. אישרנו להשתמש בשיר ללא שינוי, וחשבנו שהתוצר הפרסומי — ששיערנו שיהיה סרטון תדמית על מרכזי החינוך שלהם — יובא לאישורנו לפני שיעלה לאוויר. אבל הפרסומאים שינו את מילות השיר והקמפיין עלה לאוויר בקול גדול.
"ההפתעה הגדולה שלנו הייתה תגובת הקהל. שאלו: מה, אין מי ששומר על היצירה של נעמי שמר? התברר שהשירים מעוררים רגשות בעוצמה שלא שיערנו. הם לא רק נכס של אמא ושלנו, אלא של הקהל, שאותו הם מלווים במשך כל החיים. אריאל ואני נאלצנו לצאת מהמחבוא. הבנו שצריך להיות נוכחים, לשאול שאלות, לפעמים להיות קשוחים, ובמיוחד להיחשף. לא אוהבים, אבל אין ברירה".
מעבר למעורבות הזו במורשת שלה, נדמה שמשהו מהקשר ההדוק ביניכן ממשיך להתקיים, על כל מורכבותו.
"יש עדיין כעס על איך שהזניחה אותי בילדות. זה צף שוב ושוב, והרבה פעמים אני אומרת לעצמי שאני מעין ניצולה. ומצד שני, הייתה בינינו קרבה של עור בעור".
את מדברת מפורשות על הזנחה. גם זעירא כותב בספרו, "לֵלי גדלה במציאות של עצמאות מופלגת, שלעיתים הייתה מלווה גם בתחושות לא פשוטות של חסך".
"התחושה שלי בילדות הייתה שהמון דברים נורא חשובים לה, יצירה ולחפש את עצמה וכנראה גם פרנסה, ושאני לא במקום הראשון. שיגיעו אליי מתישהו. אני טיפלתי בעצמי".
תסבירי.
"הייתי מכינה לעצמי סנדוויצ'ים, עושה ימי הולדת בעצמי, בישלתי לעצמי כי היא הייתה עסוקה ולא היה לה כוח. היה לה את המשפט הזה: אין לי כוח, תוותרי לי, וכילדה למדתי להסתדר לבד במצבים מורכבים, בלי אמא ובלי אבא. בפועל זה היה עצוב וקשה. נכון שלפעמים היא התגייסה כמו לביאה לעזור לי, אבל הרבה פעמים היא פשוט לא הייתה. לא הרגשתי מוגנת. הייתה הרגשה מאוד חזקה שאני צריכה לשמור על עצמי, קצת להיות אמא של עצמי ואבא של עצמי. בגלל זה כנראה הייתה התגייסות נורא גדולה סביבי — שתי סבתות שהיו מאוד דומיננטיות בחיי ודודים שעזרו".
כשהייתה ללי בת ארבע וחצי הגיעו יחסי בני הזוג שמר לנקודת משבר. גדעון נסע למצוא את עתידו בלונדון, נעמי יצאה לסיבוב הופעות בארה"ב, וללי הקטנה נשלחה לכמה חודשים לסבתא רבקה בקבוצת כנרת.
"שני הוריי המוכשרים ורבי־הקסם היו אבודים בתקופה ההיא", היא אומרת. "פתאום הייתה מצוקה מקצועית וכלכלית שמתוכה כל אחד מהם נפוץ לרוח אחרת. בדיעבד אני יודעת שמהרגע שאמא נחתה בניו־יורק, היא חשבה רק איך להביא אותי לשם, ובאמת אחרי כמה חודשים הצטרפתי אליה. אבל אז הם פשוט נעלמו. לא הייתי ילדה מסכנה לרגע", היא ממהרת להבהיר. "הייתי בקיבוץ עם סבתא רבקה, והייתי מוקפת שם, כי כנראה משהו בי גרם לאנשים לפרוש עליי חסוּת. הם כנראה הבינו שפה יש ילדה שצריך לחבק. אבל היה לי נורא עצוב בלי ההורים. חמישה חודשים אחרי כן הצטרפתי לאמא בניו־יורק. שם, אגב, התחילה להתגבש ההתחשבנות הגדולה שלה עם אבא".
איזו התחשבנות?
"אבא, וזה דבר ששמעתי ממנו, הבין שאם הוא לא יעזוב לאנגליה, אין לו שום עתיד מקצועי כאן. בדיעבד, הוא צדק, כי בעצם באנגליה הוא הפך מבמאי לשחקן וכשחזר לארץ הייתה לו הצלחה גדולה. אבל אמא, שבזמנו לא בחלה בשום עבודה כדי לפרנס את המשפחה, כולל לנגן בסטודיו למחול ולכתוב מוזיקה לכל מיני דברים שכוחים — הרגישה שהיא עסוקה בהישרדות והוא הולך לחפש את עצמו, וזה משהו שהיא לא סלחה עליו כל חייה.
"כשדיברנו על זה מאוחר יותר, הייתי אומרת לה, מה את רוצה ממנו? שניכם התעופפתם מפה, את לניו־יורק והוא ללונדון. והיא תמיד אמרה, את צודקת, ו'עשיתי הכי טוב שידעתי באותו זמן' — אבל המשיכה לכעוס עליו. לדעתי היא כל החיים לא סגרה את הפרק הזה".
"בין הבעלים"
בסתיו 1961, כותב זעירא בספרו, חוזרות נעמי וללי שמר לארץ. לדבריו, דבר לא מחכה להן: לא בית, לא עבודה, לא ידיעה ברורה לאן הולכים מכאן. "התחלנו לנדוד בין דירות שכורות", מספרת ללי. "הנוודות הזו ליוותה את כל הילדות שלי והייתה מאוד־מאוד קשה לי. שנאתי את המעברים. בעיקר תיעבתי את זה שעברנו לגור בבתים של אחרים, למשל חברים שנסעו והיה להם בית ריק לכמה חודשים. כל מיני סידורים זמניים. חלמתי על משהו יציב. קינאתי בחברים שלי שהיו להם חדרים מסודרים ומאורגנים. אמא נסעה הרבה מאוד כל החיים ואני כעסתי נורא. הייתי אומרת לה, עוד פעם נוסעת, עוד פעם נוסעת. היום אני בקושי זזה מדירה לדירה. ההזנחה הזו הפכה אותי לאמא אווזה שמתקשה להיפרד".
שמר כבר פרחה אז מקצועית. השיר הראשון שהלחינה למילותיה, "משירי זמר נודד", הפך ללהיט מיידי, ואחריו כתבה בקצב מסחרר להיטים כמו "נועה", "הכל בגלל מסמר", "חורשת האיקליפטוס" ועוד. אבל בחייה הפרטיים היו העניינים יגעים. "ממעמקי הבטן עלה וביעבע שוב הצורך המוכר בשינוי", כותב זעירא. וכך, ב־1964, נסעה לפריז, מותירה מאחור את ללי בת השמונה, שהצטרפה אליה אחרי חצי שנה. "זו הייתה תקופה מאוד מגבשת", אומרת ללי. "היינו יחידת קומנדו קטנה, חיינו כמו שתי צועניות, בחדר מלון קטן ברובע הלטיני, והתחושה הייתה שזה אנחנו מול העולם. שכל אחת היא היחידה של השנייה. היא הייתה אומרת לי, יחידה שלי".
היא אמרה את זה בחיוך?
"כן, אבל החיוכים שלה תמיד התערבבו גם בקושי. פעם אמרתי לה שקשה לי בבית הספר בפריז, והיא אמרה, מי יותר מסכן? לך קשה במתמטיקה אבל לי אין בעל וכסף. לא קל לילדה לשמוע כזה דבר, אבל היא אמרה את זה מצחיק. זה היה העניין אצלה: להגיד מסרים איומים בצחוק פרוע. אני כן חושבת שכשהיינו שם, אמא בסך הכל הייתה שמחה. היא כתבה את 'העיר באפור' ואת 'אילו ציפורים', אבל בעיקר הייתה עסוקה בבזבוז חסכונותיה".
על מה?
"על בדים ועל בגדים ועל נסיעות ועל שטויות במיץ עגבניות. היא הייתה נהנתנית, פזרנית, ובעיקר לא חשבה על מחר. גם כשהיא הרוויחה כסף, לא נשאר בידיים כלום והיו לנו הרבה שנים של דלפונות עד 'ירושלים של זהב' ועד שהגיע מרדכי הורוביץ. הוא הציל אותנו כלכלית כי הוא ידע לשמור על מה שיש. אם לא הוא, אני חושבת שהיינו ממשיכות לנדוד. עד אז, שנים היינו משפחה דו־ראשית, היא ואני. זו התקופה שהיא קראה לה 'בין הבעלים'. היה בינינו דיבור בגובה העיניים, שבדיעבד לפעמים לא התאים לגילי, אבל הייתי לידה והיא שיתפה אותי, לפעמים ביותר מדי אינפורמציה".
על התקופה הזו כותב זעירא: "באותן שנים הייתה (שמר) דמות מוכרת למדי בעיר, ישבה בבתי קפה והלכה לפרמיירות, הסתובבה בין חוגי האמנים ולא אחד ולא שניים מהם היו עימה בקשר בלתי מחייב, ותמיד קצר מועד".
"היא לא רוותה נחת בתחום הזה", אומרת ללי. "בעיקר אני זוכרת אותה מחכה שהטלפון יצלצל וכשהוא לא צילצל, או כשציפתה למישהו שלא הגיע, זה היה כרוך בעצב, שאותו שיקעה בתרגום השיר 'אין אהבות שמחות'".
הבדידות, טוען זעירא, באה לביטוי גם ב"לילה בחוף אכזיב". לדבריו, שמר נסעה עם אנשי הבוהמה לאכזיב, ומצאה את עצמה שם לבדה. "היה לי נורא עצוב, כולם בילו ואני הייתי לבד", סיפרה לדבריו לחברה. על רקע זה, הוא כותב, מבינים אחרת את דוק העצב ששורה על השורות: "הָרוּחַ וְהַחֹשֶׁךְ וְהַמַּיִם / זוֹכְרִים מִלֵּיל אֶתְמוֹל אֶת צַעֲדֵךְ / הַקֶּצֶף שֶׁמָּחָה אֶת עִקְּבוֹתַיִךְ / יוֹדֵעַ שֶׁהָיִית כָּאן לְבַדֵּךְ".
"אמא הייתה נוסעת עם רבקה מיכאלי לאכזיב", מאשרת ללי, "אבל בעיקר הייתה נפגשת עם גברים בבתי קפה, ולא נמצא הגבר המתאים. או שהוא נבהל מהפרסום או שהוא נבהל מהילדה או שהוא נבהל מהאישיות שלה. כשהתגרשתי, היא אמרה לי: 'אני במצב הזה אמרתי לכולם, תכירו לי, והלכתי ופגשתי כל מי שהציעו לי'. אבל באותה נשימה היא גם הייתה אומרת שזה כמו אצל צ'כוב, מי שמתאהב בך אתה לא מתאהב בו ולהפך".
פה יקום נמל
את עו"ד מרדכי הורוביץ פגשה שמר דרך חבר משותף ב־1969, "והייתה הרגשה שהשמש עולה", אומרת ללי. "היו לה השרמנטיים והחתיכים האלה, והנה בא מישהו שהוא אבא עוד לפני שיש לו ילדים. היה בו משהו אבהי שהזכיר את סבא מאיר. אחרי הפגישה הראשונה אמא אמרה ש'פה יקום נמל'. הייתה תחושה של סוף־סוף משהו טוב. בהמשך עברנו לבית הזה. נורא שמחתי לעבור. נורא שמחתי שנולד לי אח".
אז היחסים ביניכן נרגעו?
"לא, גיל ההתבגרות היה מזעזע. היו כעסים גדולים, הרמות קול, התלקחויות נוראיות. היא הייתה מתלקחת מהר, אומרת דברים איומים. היא לא היכתה אותי אבל הצווחות היו יותר גרועות, ההתפרצויות. הייתה תחושה שלא כל כך משנה מה עשיתי, משום מקום יכולים לצוץ איזה זעם, תלונה. משהו לא צפוי ולא ברור למה. כי אצלה בתוכה משהו גועש. אחר כך זה היה עובר לה והיא הייתה נרגעת ופוצקילה מוצקילה. אבל לי זה לא עבר ואני עוד לא נרגעתי. הקצוות האלה היו לי קשים והיו לי הרבה ימים ששמרתי כעס. אחר כך הבנתי שבצעקות אני לא יכולה עליה, אז פיתחתי חריפות ואיזו יכולת לעמוד מול אנשים חזקים".
הילדות הלא פשוטה הזו נחסכה לדברי ללי מהאח אריאל. "הוא עבר ילדות אחרת לגמרי, מסודרת ויציבה יותר. כל השנים באותו בית עם אבא מאוד נוכח, זוג הורים שגידלו אותו יחד, ללא מצוקה כלכלית. אריאל והיא היו קשורים וגם הרבה יותר הבינו אחד את השני מאשר אני והיא. הם יותר דומים בנפש והם הסתדרו הרבה יותר טוב. גם העמדות הפוליטיות שלו יותר קרובות לשלה. את אריאל היא גם הצליחה ללמד וגם הכינה אותו לבחינות ברימון כמו שצריך".
ואת?
"בראייה לאחור אני יודעת להגיד שהיה לי קשה למצוא קול משלי בחיים עם אמא, וכנראה הרגשתי שהמחול הוא מקום שלשם שינוי יכול להיות שלי. הרי כל הילדות היה לי כישרון מוזיקלי, היה לי כישרון בימתי. יכולתי ללכת לכיוון הזה. אבל הוא עורר בי המון התנגדות. הריקוד היה הפינה שלי".
ויכוחים עד בכי
בשנים הבוגרות יותר של ללי התנקזו הוויכוחים בינה לבין אמה לפוליטיקה. "היא הייתה אומרת: הערבים רוצים להשמיד אותנו. אז הייתי אומרת: כולם רוצים? אני חשבתי שצריך לחפש פשרות, את אמא הפשרות לא עניינו. הן נראו לה ביטוי לתמימות מסוכנת. בעיניה אנחנו תמיד הצד החלש, הפליט התמידי שנלחם על חייו, והכיבוש הוא הכרח. זה הרי שלנו. הסיסמה 'שלום עכשיו' בכלל קוממה אותה: מה ה'עכשיו' הזה? בכל מחיר? חייבים עכשיו? היא העריצה את אנשי גוש אמונים וראתה בהם ממשיכי הדרך של הוריה החלוצים, אבל לא שמעתי ממנה פתרון סדור למצב. במחוזות האלה הוויכוחים כבר הפכו בלתי נסבלים ונפסקו בבכי מר".
בכי?
"בוויכוחים האלה צווחנו ובכינו. המחלוקת הפוליטית הייתה ביטוי לדברים העמוקים בינינו. בשלום הגליל, חברים שלי היו במילואים, בדיוק בגיל הזה שהמלחמה על הכתפיים שלהם, ופה בבית מהללים ומשבחים את אריק שרון, 'אריק מלך ישראל'. זה היה בלתי נתפס מבחינתי".
הורוביץ, שהיה רוויזיוניסט, השפיע על אמא מבחינה פוליטית?
"אני חושבת שהם חיזקו אחד את השני, לא רק בזה. היו ביניהם גם המון ויכוחים, אבל ברגע שהם היו חזית אחידה, זה היה כמו שהיום קוראים באנטי־וירוס, חומת אש. שניהם יחד נגד מישהו — יותר טוב לא להיות שם".
היא שילמה גם מחיר על דעותיה הפוליטיות.
"נכון. אריאל אחי סיפר פעם בתוכנית של יואב קוטנר שההופעות שלה בצוותא הופסקו בעקבות התבטאויות שלה, אבל בצוותא מכחישים, וגם לא בטוח שההשמעות ברדיו פחתו. אין לי עדויות ברורות לחרם תקשורתי. אבל חברים מסוימים התרחקו באופן ברור והתחילו השמצות קשות: ימנית קיצונית, פשיסטית, לאומנית. היא הצטיירה כקיצונית מאוד, כמי שלא ממשיכה את הדרך שייצגה כביכול עד אז, את דרך תנועת העבודה וההתיישבות הוותיקה שלימים הוגדרה כ'שמאל'".
בגלל זה היא הפסיקה להתבטא פוליטית?
"לטענתה הפסיקה אחרי פינוי ימית, כי הרגישה שזה לא הועיל. לא בגלל ההשמצות".
בתוך כל זה נטען ש"ירושלים של זהב" שלה בעצם התבסס על שיר ערש באסקי.
"אצל אמא הרי קודם כל מתלהמים, אז גם כאן היא קודם כל הכחישה. אמרה, זה לא יכול להיות, במקום ללכת ולהקשיב. אם הייתה לי הזדמנות, הייתי מנסה למנוע ממנה גם את התגובה החריפה הראשונה, שבה הכחישה. הייתי אומרת, תקשיבי שוב לשיר הבאסקי. רק אחרי 20 שנה היא הקשיבה למקור וראתה שיש באמת שתי תיבות שהושפעו ממנו, ונזכרה שאולי נחמה הנדל השמיעה לה אותו. ואז, שבועיים לפני מותה, היא כתבה ממיטת חולייה לגיל אלדמע והודתה שיכול להיות שבאמצע שנות ה־60, נחמה הנדל שרה לה את השיר הזה, שכנראה זחל אליה בבלי דעת, ושהיא רואה את הכל כתאונת עבודה 'עד כדי כך מצערת, שאולי בגלל זה חליתי'. היא ביקשה ממנו לפרסם את המכתב ברבים. בעיניי היא לקחה אשמת יתר. שתי התגובות שלה היו קיצוניות מדי. איזה אדם ברחוב מבין מה ההבדל בין שתי תיבות וחצי לשבע תיבות? הוא מבין שגניבה זה משהו מוגדר, ושכאן זו לא גניבה?
"אריאל טיפל בעניין ואמא שאלה אותו ממיטת חולייה כל הזמן, הבאת לו? הבאת לו? כי צריך לנקות את השולחן. זה כאב לה כי היא הייתה קנאית לזכויות יוצרים".
מהספר עולה ששמר אכן הייתה קנאית לנושא: את מאיר אריאל תבעה על "ירושלים של ברזל" שלו, שעשה שימוש ב"ירושלים של זהב" שלה, את חברת סייקו על שימוש במילים "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב", והוצאת ספרים על שימוש בכותרת "יום יום חג". לפעמים הייתה תחושה, אומר זעירא, שהיא העסיקה את בעלה מרדכי במשרה מלאה בנושא.
"בכלל, היא הייתה קשה וקפריזית במה שקשור לעבודה שלה. היא לא קראה לזה קריירה או יצירה. רק עבודה. כמו בקיבוץ", אומרת ללי. "היה קל להוציא אותה מהכלים בעניין. הייתה תקופה שהיא הייתה בעודף משקל ניכר, והיו מצלמים אותה לטלוויזיה, ואז רואים לפעמים מה שצולם רגע אחרי הצילום, והיא הייתה כמו ילדה, זורקת את עצמה, צועקת, דורשת שימחקו את זה. היא גם גררה כעסים של שנים, ממש מין פולסא דנורא על אנשים, שיכולתי אחרי שנים לשאול אותה על מה היא כועסת, והיא הייתה עונה: אני לא בדיוק זוכרת למה. כן היה בה יושר להגיד את זה. היא תמיד הייתה מאוד ישרה ואמיתית.
"בתקופה הזאת של שידורי הטלוויזיה, עם ההתפרצויות, ידעתי שיש איזו יראה כזאת מפניה. לאו דווקא בגלל המעמד, אלא קצת דומה למה שאני הרגשתי כלפיה, שהיא יכולה פתאום להתפרץ בלי שתדעי מה עשית".
ועם כל זה היה לה מעגל קרוב של חברות שאהבו אותה ודאגו לה. מהספר עולה שלא תמיד היחסים היו סימטריים.
"היו לה הרבה ידידים, ונכון שהיא נשענה עליהם, היא הייתה זו שבאה, שמתארחת. מראש היחסים הוגדרו כלא סימטריים במובן הפיזי. היא אכלה אצל אחרים ובישלו לה והיה כיף לבשל לה. היא הייתה צריכה את הסלט שחברה תעשה לה. היא צריכה את טעם הבית, וקיבלה את זה מהאנשים בסביבתה. גם איתי ועם בן זוגי זה היה ככה. היא יותר באה אלינו. אורחת למופת. עד היום אני מתגעגעת לסלסילה שלה".
איזו סלסילה?
"מרדכי ואמא היו מגיעים בדיוק בזמן, עם מה שמכונה 'סל כּיפּים אדוּמים': סל נצרים איטלקי איכותי עם תחתית עץ ובתוכו קינוח קנוי משובח, תרומתם לארוחה. הם היו מתיישבים לשולחן ומתחילים לממש את חלקם באירוע: צוות הווי ובידור — מתפעלים מכל מנה, אמא מנצחת על השיחה, מובילה אותה, והם צוחקים זה על זה ועל העולם, שרים שירי שטות, וכולנו משתטים איתם. היא ידעה לתת המון. זו פשוט הייתה נתינה אחרת".
להוציא את הגרביים
בשנים האחרונות לחייה של שמר תפסה בריאותה המתרופפת מקום מרכזי גם ביחסים עם בתה. "זה עמד בינינו בצורה אפילו יותר גרועה מהפוליטיקה", אומרת ללי. "הייתי אומרת לה, תשמרי על עצמך. אין לי חשק שלא תהיי פה. אבל היא לא שמרה. היא ציפצפה על זה. היא אהבה חופש. כל חייה אהבה בטלה ואהבה לאכול בלי חשבון ושלא יגידו לה מה לעשות. היא סבלה מסוכר ומלב ובסוף גם מסרטן.
"דווקא הייתה לנו שיחה משמעותית לפני ההידרדרות הבריאותית הגדולה. עשו לה צנתור שהיא חשבה שהיא לא תתעורר ממנו, אז הייתה אווירת סיכומים. אמרתי לה, הגיע הזמן שנוציא את הגרביים המסריחים מהמגירה. הוצאנו את הגרביים וחלק היו באמת מאוד מסריחים, ועם כל זה שזה לא היה קל והיו דמעות, היא צחקה ואמרה, עכשיו לפחות הם בחוץ. היא חזרה על משפט שכבר שמעתי ממנה, 'אין טעות שלא עשיתי איתך'.
"דיברנו גם על זה שהיא לא הפסיקה לכעוס על אבא. אמרתי לה, ריבונו של עולם, יש לך עוד ילד מתוק. חיים טובים. די, די עם אבא. אני חושבת שעד הסוף, זה היה מאוד־מאוד מורכב ביניהם".
זה היה הדדי לדעתך?
"לאורך כל השנים אחרי שהתגרשו, אבא מאוד התעניין בה. במיוחד בתקופות הקשות. הוא היה מתקשר אליי לשאול מה שלומה, איך היא.
"כשהתגרשתי, הקפדתי לעשות הכל הפוך מאמא: להיפרד בטוב, להישאר הורים טובים לילדים, לא לריב עם אבא של הילדים על גבם, לא לומר עליו מילה רעה באוזניהם, ואני זוכרת שאמא די נדהמה שזה בכלל ייתכן. אני חושבת ששתינו עשינו בשיחה ההיא סדר בנושא הזה. אחר כך כבר היה ניתוח לב פתוח ומצבה הידרדר".
את זוכרת את השיחה האחרונה?
"בשעות האחרונות עמדנו אריאל ואני משני צדדיה והיא אמרה: 'אני רוצה לבקש סליחה על כל הטעויות שעשיתי, ואיתךְ עשיתי הכי הרבה. את יודעת את זה הכי טוב'. זה היה אחד המשפטים האחרונים בחייה. גם אנחנו ביקשנו סליחה שלחצנו עליה להסכים לטיפולים כימותרפיים".
היא לא רצתה?
"לא. היא אמרה, החברות שלי חלו, סבלו ומתו אותו דבר עם או בלי טיפולים. רק שעם הטיפולים הן היו גם קירחות. בדרך כלל היא הייתה הבזלת־עמק־ירדן, כמו שאומרים אצלנו במשפחה — לא היה אפשר לשכנע אותה. אבל אנחנו לחצנו ופה היא השתכנעה והיא סבלה מהטיפולים, והם החמירו את מצבה הכללי, והיא צדקה ואנחנו התנצלנו על זה בבכי מר. אריאל ואני בכינו והיא חייכה ואמרה כמה פעמים, אל תעשו כלום כדי להאריך את חיי, אפילו לא בדקה אחת. היא אמרה, חייתי חיים טובים, הגשמתי את עצמי. אני, את יום העבודה שלי, כבר עשיתי. היא אמרה, אני מתה אדם מאושר — וזו הייתה צוואה. האמירה הזו השפיעה על שנינו. זה היה איזה ציווי לכל אחד מאיתנו שצריך לחיות ככה שפעם נוכל להגיד גם אנחנו, שהחיים היו שווים, שעשינו את יום העבודה שלנו".
לא מיתוס, לא סמל לאומי. נעמי האדם
מחבר הביוגרפיה של שמר מתאר את העבודה על הספר
"נעמי שמר כאילו מובנת מאליה לדור שלנו, ודווקא בגלל זה היא סיקרנה אותי," מסביר ד"ר מוטי זעירא, היסטוריון, סופר וחוקר מחשבת ישראל העומד בראש מדרשת אורנים, החתום על הביוגרפיה של שמר. "לא ידעתי מה שאגלה בהמשך. אמנם היא התראיינה לא מעט לאורך השנים, אבל היו הרבה דברים שהיא לא חשפה. זה היה מסע של גילוי והסרת האבק מ'נעמי שמר', הדמות הפלקטית והגדולה מהחיים, לטובת נעמי האדם. אישה יצרית, תאבת חיים, אגואיסטית ומלאת קסם. עם סתירות פנימיות ומצבי רוח קיצוניים. לא מיתוס, לא סמל לאומי, לא המנון, וגם לא 'ימנית', 'שמאלנית' או כל תיוג אחר".
לדברי זעירא, מצבי הרוח הקיצוניים והדיכאונות של שמר לא היו סוד בין מקורביה, כולל חברותיה. "באחת הפעמים שבהן שהתה בבית חברתה בפרדס־חנה, היא הייתה כל כך מצוברחת ושקועה בעצמה שהחברה קראה לחברות נוספות, וכולן באו לנחם אותה והקיפו אותה, שלא תישאר לבד", הוא אומר.
אחד הגילויים המשמעותיים, לדבריו, היו היחסים המורכבים בין שמר לאמה רבקה. "האם יועדה להיות נגנית, הוריה חסכו מלחמם בליטא כדי שתוכל לנגן, אבל היא חטפה דלקת באצבע וזה היה סוף הקריירה שלה. אז היא הגשימה את זה דרך בתה נעמי באופן אכזרי ונחוש, חסר רחמים. היא דאגה שיהיה פסנתר בכנרת, בחדר בבית הילדים, וכל בוקר, לפני שרבקה הלכה לעבודה ונעמי לבית הספר, היא הכריחה אותה לנגן. ועל הפסנתר היו גרגירי שעועית: נעמי הייתה צריכה לתרגל כל קטע עשר פעמים וכל פעם להעביר גרגיר לצד השני של הפסנתר. כל זה בחמש בבוקר.
"מה שנרקם שם זה המרדנות של נעמי. היו ריבים של דמעות. מצד שני, האמא זיככה בה את היהלום הזה, של האמנות, ועיצבה בה משמעת פנימית. נעמי גם כעסה וגם הודתה לה כל חייה. אגב, לאורך כל הדרך רבקה לא רוותה נחת מהקריירה של נעמי. לתפיסתה, נעמי הייתה אמורה לנגן מוזיקה קלאסית, לא לכתוב שירים לגל הקל ולנגן במועדונים. במובן מסוים היא הייתה מאוכזבת מבתה כל חייה".
הביוגרפיה גם מאירה את ההשפעה העמוקה שהייתה למלחמת השחרור על חייה של שמר. "נעמי הייתה אז בת 18, במחזור שהלימודים שלו התקצרו לטובת הגיוס", מספר זעירא. "נעמי חיה אז בתחושת סכנה. כנרת מופגזת, הסורים על הגדרות, היא עצמה עובדת כקשרית ומאותתת במורס מהגגות. רואה הכל, שומעת הכל. שלושה מהנופלים הם בני כיתתה, והשכול שנוגע בה יהפוך להיות חלק משיריה".
לדברי זעירא, זה גם המקום שבו נעוצים שורשי תפיסתה הפוליטית של שמר. "זו הייתה מלחמה על הבית, ואנשי כנרת כרתו ברית דמים עם אדמתם. כאן נוצקה התפיסה שלה שבית לא עוזבים", הוא אומר ומוסיף כי לדעתו, תיאורה של שמר כימנית עשה לה עוול. "היא תמיד אמרה, אני תפיסת מפלגת העבודה האמיתית. זה היה חלק מהמורכבות שלה. התפיסה העצמית שלה כמייצגת את ערכי העבודה, לצד אמירות ימניות קיצוניות. הבעיה היא שגם הימין הפך אותה לסמל וניכס אותה לעצמו, מה שתרם לדימוי הפלקטי שלה".
לפנייה לכתב/ת 
