ואם קרה, אז מה קרה?
מערכת 7 לילות מסכמת את תשע"ז עם הסדרות,השירים, הסרטים, הרגעים והתופעות שעשו את השנה
טלוויזיה
תאג"ד > המרוקאי התחמן, הרוסי הקשוח, האתיופי הביישן והקצין האשכנזי המרושע - כל אחד יכול היה למצוא לעצמו את הסטריאוטיפ העדתי החביב עליו בסדרת הלהיט של yes. העלילה: קבוצת חובשים גדודיים בבסיס סגור, אוהבים, גונבים, מזדיינים, הולכים מכות עם בדואים, מקיימים מערכות יחסים אינטימיות עם כבשים, וכשנשאר זמן גם מצילים חיים. 'תאג"ד' הפכה את תומר קפון לסנסציה והכניסה לחיינו שמות כמו שירה נאור ודניאל גל. איך זה נגמר - יודע רק מי ששרד את 40 הפרקים.
מטומטמת > בת חן סבג יודעת דבר או שניים, או מאה, על לימונים. השנה היא הפכה גם מומחית ללימונדה. מי ששמעה כל כך הרבה פעמים את המילה 'לא' כשחקנית, תיעלה את העלבון והזעם לכתיבת סדרה על בחורה מתוסבכת עם מראה נערי ופה ג'ורה, שהופכת לסוכנת סמויה בתיכון בשביל לשחרר ממעצר את החבר שלה שנתפס עם סמים. מסובך? מפה זה רק מידרדר, וב־HOT לקחו את ההימור ושיחקו אותה. 'מטומטמת' הביאה דיבור מחוספס, סקס כושל ודמויות אבודות כמו לירוי (משה אשכנזי) ונתי (שני קליין), וגם כמעט גרמה לדובר קוסאשווילי לעשות דברים עם דילדו עצום. אולי בעונה השנייה.
אורי ואלה > לא ראינו את זה בא. הדרמה הישראלית הבולטת של השנה הציגה את שלמה בראבא ודינה סנדרסון כאב ובתו המנסים להמשיך בחייהם אחרי מות האם. היו שם מין, סמים, אבל, נפתולי נפש, סתירות פנימיות ואכילה רגשית בחיק המשפחה. את רוב הפרקים בילינו בהתלבטות אם למחוא כפיים או לקרוא לשוטרים. סנדרסון, יוצרת הסדרה של HOT (לצד עפר סקר ויובל שפרמן), והכוכבת, שאבה מתוך החיים שלה עם אבא דני אחרי מות אמה אבל הפליגה הרבה מעבר. קחו את הנוכחות הטבעית שלה על המסך כפול הכימיה האדירה עם בראבא, חלקי קאסט חזק עם תסריט שלא מאמין במשככי כאבים, ותבינו למה עדיין לא התאוששנו.
נבסו > איך זה לא קרה קודם ומזל שזה קרה עכשיו: 'נבסו', הסיטקום של רשת בכיכובו של יוסי ואסה, הביאה למסך קול ישראלי שנון שעלה מאתיופיה וחי כאן מספיק זמן כדי להסביר לנו איפה אנחנו חיים. ואסה יחד עם שי בן עטר וליאת שביט הרימו יצירה מצחיקה, עכשווית וחכמה, שנוגעת במתח ובאבסורד הבין־עדתי. סטריאוטיפים מתהפכים ונוגחים בך מאחור, מוסכמות שרירותיות נפתחות מחדש, והצופה הלבן מקבל הזדמנות להציץ דרך פילטר שחור. אבל למה שודרו רק שבעה פרקים?
שאולי ואירנה > לא שנדרשה מ'ארץ נהדרת' איזו תעודה רשמית, אבל התוכנית בכל זאת החליטה להשלים בגרות, כולל חמש יחידות בחנוך לוין, ועונתם של שאולי ואירנה במחלקה האונקולוגית הביאה את תיאטרון האבסורד הישראלי למקום שבו הקומי, הסאטירי והגרוטסקי פוגשים את התהום הגדולה שמתחת לכל זה. אם לידתה של 'ארץ' בלובה האינפנטילית, בגרותה הושלמה בשאולי המבשר, בשוויון נפש עם נגיעות זעם, ש"הדבר היחיד שטיפה משמח אותי לאיד זה שכולם ימותו", ומתחיל למנות את הרשימה האינסופית. אינסטנט־קלאסיקה.
סוואגרז > אם הילדים בורחים מהטלוויזיה אל הרשתות החברתיות, אין ברירה אלא להביא את הרשתות החברתיות אל הטלוויזיה. הדוקו־ריאליטי של yes kidZ הרכיב סופר־גרופ של כוכבות וכוכבי סנאפצ'ט ומיוזיקלי ובנה סביבם טלנובלה במשקל נוצה. בתמורה הוא קיבל את הלהיט של הקיץ וכמובן את מנת הצקצוקים המתבקשת. בסדר, גם הדור הבא ירים גבה על זה שאחריו וכן הלאה, עד השואה הגרעינית. ולצד התמורות התרבותיות, עולם התוכן לילדים עובר גם מהפכת ייצוג: ב'הבנים והבנות', גרסת ערוץ הילדים ל'הישרדות', כיכבה השנה רומי אברג'יל, הטרנסג'נדרית הצעירה בישראל, שעצם הופעתה על המסך עשתה שירות נדיר. לה באמת יש את הסוואג.
מוזיקה:
סטטיק ובן־אל / זהב
בשנה שעברה הגיעו סטטיק ובן־אל משום מקום כל הדרך אל האינסוף והשנה - למרות שרבים ציפו להתפוגגות מהירה - הם לא חזרו משם. 'זהב' - הרגע שבו הוכיחו שהם יכולים לעשות גם פופ באווירת אסקימו לימון - הוא ללא ספק השיר הכי טוב שלהם ונקודת הפריצה של ג'ורדי לתודעה הישראלית. הלילה, בצהריים, זה רק אנחנו והם והחצוצרות בוואדי.
סטטיק ובן־אל / טודו בום
"הכל בסדר טודו בום". הדובר: הציבור הישראלי, מגילאי 3 עד 300. על המפגע המילולי, ובואו נודה, גם המוזיקלי, אחראים סטטיק ובן־אל, שהוכיחו שהם יכולים לשבור את ישראל גם כשהם באים עם סכין מפלסטיק בין השיניים. 'טודו בום', זה לא ממש שיר, אלא מפגן ספונטני של שמחה לטינית באווירת בטוקדה. להיט הקיץ הלטיני שכל כך אוהבים בכל מקום בעולם. עכשיו, בסתיו, תחזרו בבקשה להוציא שירים מעולים.
לירון עמרם / חלום ישן
מה זה, מזרחי ישן? דיסקו־האוס חדש? והבחור הצעיר הזה, שנשמע כמו ההם מפעם - הוא היפסטר? הוא שחור? התשובה: הכל ביחד, ויותר מזה. לירון עמרם הוא השפיץ של תרבות הפופ הישראלי החדשה. הבן של אהרן עמרם, מהמסורת של שירת יהודי תימן השורשית, בעי"ן ובחי"ת כמו שצריך. וגם אחת הדמויות הבולטות, והמגניבות, של הרנסנס המזרחי־תל־אביבי, מהפינה של המועדון הכי עדכני. 'חלום ישן' הוא אירוע: זה די נדיר שהשיר הכי מושמע בפלייליסט הכל־יכול של גלגלצ - הוא גם כנראה השיר הכי טוב של השנה.
משה פרץ / קרמלה
רוב הפופ הישראלי עובד קשה כל החורף, כדי להנפיק את להיט הקיץ העונתי. והזוכה לשנה זו, בלא עוררין, הוא משה פרץ. עם הנענוע בישבן של דורון מדלי, והטקסט של אבי אוחיון, שלא יכול לעשות מטר בלי להחתים את הדרכון של כולנו באיזו מדינה אקזוטית. 'קרמלה' מתחיל בגעגוע ל'שולה' המיתולוגית של רובנס ולהקת אטרף, ל'בסמה מוצ'ו' ול־Suavemente, עד שהוא נוחת בקובה. "אולי נרקוד כמו בהוואנה, ולא כמו ביוון", הוא תמצית השינוי בפופ הים־תיכוני של השנים האחרונות. וכולם, כמובן, עפים על החיים.
עדן בן־זקן / לזאת שניצחה
האמת היא שלא משנה באיזה מלהיטיה של עדן בן־זקן נבחר: ממילא כל השנה הזאת עמדה בסימן שימור מעמדה הייחודי - הזמרת שהסתכלה לשרית חדד בעיניים ולא השפילה מבט. בגיל 23 בלבד היא כבר פירקה את הטלוויזיה, את יוטיוב, את הרדיו ואת קיסריה, בדרכה לפתוח קופה בהיכל מנורה. יש מצב שהיא הכוכבת הכי גדולה שיצאה מריאליטי מאז אתם יודעים מי.
ג'ירפות / מי שלא חולם, כועס
"קם מהשינה. זיעה קרה. לא ישן". גלעד כהנא חווה משבר אישי נורא, ממנו נחלץ בשן ועין, פוסט־טראומה אמיתית. ואחר כך, הגיעה המשפחה שלו, חברי ג'ירפות, שלא רק הרימו אותו מהתהום. יצא מזה גם האלבום הכי טוב שלהם, עם המנון גדול שכנראה יישאר פה עוד הרבה שנים. 'מי שלא חולם, כועס' הוא תמונת מצב של ישראל 2017, והזעם הגואה על היעדר חזון ומנהיגות: "וכמה מדרגות נעלה, עד שנראה זה את זה?" ג'ירפות רעבות וכועסות - כדאי לכם לקחת אותן ברצינות.
אביב גדג' / הופ!
'שרף אורנים', הסולו השלישי של אביב גדג', הוא לא אחד מאלבומי השנה במוזיקה הישראלית, אלא של העשור. יצירת מופת סוערת ועמוקה - שגם זכתה בפרס אקו"ם להישג השנה - של מי שנכנס שוב ושוב לתוך האש של הקיום כדי שאנחנו לא נצטרך. והשיר 'הופ!' מתוכו הוא ממזר אופייני של גדג': תערובת של דיסטורשן ודרבוקה שמלווים בטקסט ביקורתי וחכם על תרבות דורסנית ומניפולטיבית, שמוחקת את האינדיבידואל לטובת אשליות מקרטון.
נצ'י נצ' / כל הזמן הזה
יא אללה, איזה שיר הורס. תרחיקו אותו מלבבות שבורים. רביד פלוטניק, "נצ'י", יעני "הלבנבן", צולל הכי שחור והכי עמוק, מגיש את הנשמה שלו, אהבה שנכזבה, פרוסה על השולחן, מדממת, בלחן של דודו טסה האינסופי, ובהברקה של טקסט מבעד לעיני אהובתו: "אני יודעת שאהבת אותי, אהבת כמו שלא אהבת בחיים שלך. אבל החיים חזקים מאיתנו, ונתת לגשר ליפול. דיברת כמו ילד כועס ודפוק, כשהיית קנאי וחסר ביטחון בגדול". אומרים על הדור המשוכלל הזה, עם המסכים והאימוג'יז והציניות, שהוא נורא מוגן. אבל כשזה יוצא, זה בוער.
אביב גפן ואורית שחף / בא אליי
אורית שחף חיכתה המון זמן לשיר טוב, אחרי כמה שנים חלשות של 'היהודים'. אביב גפן לא פגש כבר המון זמן בווקאליסטית שיכולה להעיף שיר שלו לגבהים. תוסיפו לזה כינורות ג'יימס בונדיים דרמטיים ומלודיה של גפן במיטבו וקיבלתם להיט רדיו ושיר שראוי להיכנס לאוסף מיטב הלהיטים העמוס גם ככה שלו. השנה האחרונה הביאה דואטים שתיפקדו כגימיק (שלום חנוך ושרית חדד - שיר ששניהם ישמחו לשכוח), תעלול שיווקי (נועה קירל ואגם בוחבוט - היציאה של השנה), או חלק ממופע משותף (ליאור נרקיס ודודו אהרון). 'בא אליי', הוא דוגמה לחיבור שמגיע כששני אמנים נפגשים אחרי שנים של הליכה בשבילים מקבילים. בסוף היא באה אליו.
נועה קירל ואגם בוחבוט / אצל הדודה והדוד
כל תורת חילופי הדור בפרסומת אחת, שהפכה למגה־להיט: בראשית היה שיר הומור אופייני של סנדרסון, עם קליפ בלתי נשכח שביים מוטי קירשנבאום ז"ל בכיכובו של אז־עוד־לא־השותף־הנצחי, ירון לונדון. קאט ל־2017: במקום סנדרסון, שתיים מנערות הפוסטר של סצנת הפופ המתחדשת, נועה "אני בכל מקום" קירל ואגם "היי, גם אני פה" בוחבוט. ובתפקיד ירון לונדון - הקירשנבאום של סנדרסון, גידי גוב (יבדל"א). ובמקום הגיטרה האיטית והממזרית - ביט ממכר. וכתחליף להחרבת הבית - מסתפקים בהשלכת ואזה. ועל הכל מפקח האח הגדול מבזק, שבזמן שהבעלים מסובך בחקירת שחיתות, מציעה ללקוחות עוד קצת פחות פרטיות. והכל, אצל הדודה והדוד.
קולנוע
מעבר להרים ולגבעות
הסיבה הרשמית שבגללה כבוד השרה התעלקה לראשונה לפני כשנה על פסטיבל קאן עם השמלה ההיא הייתה הפרמיירה לסרט האדיר הזה, שחלף גם פה וגם שם מתחת לרדאר. החדש של ערן קולירין ('ביקור התזמורת') הוא קצת פי אלף 'הבורגנים' ושאר דרמות משפחתיות מרירות סטייל עם משפחה ישראלית ששום דבר לא מתפקד בה. המבקרים אהבו, בצדק. הקהל לא נהר, וחבל.
נורמן
'נורמן' הביא לכאן אבק כוכבים בדמות ריצ'רד גיר - עם אחד מגדולי תפקידיו בתור יהודי שנורר תואם טלנסקי - הדוד ומקור ההשראה של הבמאי המבריק יוסף סידר ('הערת שוליים'). ולמרות ביקורות מעולות בארץ וגם בחו"ל, וחוויית צפייה מענגת לחלוטין, אפשר גם לחוש קצת צער עמום על כך ש'נורמן' לא הטביע חותם משמעותי יותר ולא משך מספיק צופים - לפחות לא בסטנדרטים של סידר, שלא לדבר על של גיר.
ישמח חתני
'ישמח חתני' של אמיל בן שמעון - על קהילה שנקרעת בין רב מסורתי לנשים חזקות (בהן אוולין הגואל ואורנה בנאי) שתובעות את מקומן - הצליח במסווה של קומדיה קלילה והרבה יידישקייט מזרחי לגעת בנושאים כמו הדתה והפרדת גברים ונשים באופן רגיש ומדויק. חצי מיליון צופים לא טעו.
לא פה, לא שם
הסרט של מייסלון חמוד שם במרכז מגזר שקוף במיוחד - נשים ערביות - ואף הציב אותן במוקד של התרחשות תל־אביבית שמולה הן נמצאות בגלות מתמדת, גם מול הבית המסורתי, וגם מול זה החדש שבעיר. וכך הצליחה חמוד לסמן וי על כל המטרות: גם מבדר וגם מטריד, גם בועט בבטן וגם מחליק בגרון, גם פמיניסטי להפליא וגם קצבי וזורם. פול האוס.
זה כאן > אחרי שהתפלק לנתניהו בטעות, אחרי שהוכרז שאין בו טעם אם אנחנו לא שולטים בו, אחרי שהואשם בשמאלנות ממארת עוד בטרם אויש, אחרי שאגף החדשות נחתך ממנו במחטף מחוקקים שטרם מומש, ואחרי שסיים לפסוע בוויה־דולורוזה מתישה ולספוג אינספור צליבות, הגיע ה־15 במאי, תאגיד השידור עלה לאוויר, ו... תשקוט הארץ. היצע טלוויזיוני התחלתי ודל תקציב עם הבלחות מפתיעות ('המרדף', 'עד כאן', 'מועדון תרבות') לצד מחלקת דיגיטל פעלתנית וכוח אדם איכותי ונמרץ הספיקו כדי לרשום סימני חיים מחודשים באפיק 11, וקחו כמה שנים קדימה - פרק הזמן שלוקח ליצירה טלוויזיונית משמעותית להתהוות - וסביר ש'כאן' תהפוך כתובת חיונית ליוצרים מקומיים. עכשיו טוב? בוודאי שכן ביחס לרשות השידור של ימי גסיסתה. ועדיין לא ביחס לכל מה שאפשר.
טלוויזיה בזול > בכבלים ובלוויין אתם משלמים כ־30 שקלים בשביל הזכות להשתמש בוי־או־די. בנטפליקס, אתם משלמים כ־30 שקלים עבור שירות שהשקיע רק השנה שישה מיליארד דולר בתוכן. עבור כל השירות, כן, בלי חיובים על סרטים או 5.90 עבור פרק של 'בוב הבנאי'. השנה, נטפליקס הגיעה לישראל גם כשירות שאפשר להזמין בנפרד וגם כחלק מחבילה של פרטנר.סלקום tv מציעה תוכן אטרקטיבי (כולל HBO) ללא כל חיוב נוסף בעלות של 99 שקלים. ביחד, השירותים האלה עושים מהפכה בשוק הטלוויזיה וגורמים לנטישת מנויים ב־yes ו־HOT, שמצידן מציעות ויציעו מוצרים מוזלים מתחרים. איך אומר אסקובר? כסף או עופרת בקצת פחות כסף.
ערוץ 2 מתפצל > נובמבר 2017, המועד שבו אם תלחצו 22 מתוך הרגל תצטרכו לחשב ממיר מחדש, מתקרב. אחרי 24 שנה, קשת ורשת עוזבות את ערוץ 2 ועוברות לשדר בנפרד, כל השבוע, באפיקים 12 ו־13 בהתאמה. ערוץ 10 יתמקם באפיק 14. הפיצול טורף את הקלפים. ארנקים נפתחו וטאלנטים חצו קווים. גיא פינס וגיא לרר עברו לקשת ורשת, בהתאמה, מערוץ 10, ניב רסקין הובא לקשת מגלי צה"ל, אודי סגל עזב את חדשות 2 לטובת רשת, טל ברמן עבר לערוץ 10 והמעבר של השנה הוא דווקא של פורמט - 'האח הגדול' נוחת ברשת אחרי שהיה אחת מספינות הדגל של קשת. מי ירוויח מהפיצול? כולם יפסידו. השוק הישראלי לא יכול להחזיק שלושה ערוצים מסחריים. עד למיזוג בין שניים מהם, ההפסדים ייערמו והרייטינג יצלול. 15 זה ה־30 החדש.
צלילת הרייטינג > אם הווידיאו הרג את כוכב הרדיו, הוי־או־די הורג את הטלוויזיה. נתוני הרייטינג העגומים בערוצים המסחריים מוכיחים שהקהל מחליט לבדו מתי יראה, לעיתים קרובות לא בזמן אמת. מאחר שהצפייה הנדחית לא משוקללת באחוזי הצפייה, המספרים רק ילכו ויירדו. אבל הוי־או־די לא אשם בצלילת הרייטינג של מדורת השבט החדשותית בדימוס - 'אולפן שישי' של חדשות 2. מתברר שהקונספט של גברים מתווכחים בערב שבת לא יכול להחזיק ב־2017. פרשת הכתבה בבוקרשט בוודאי לא עזרה. זה מרגיש כמו תאונה אבל ממשיך להתנהג רגיל.
יצואנים מצטיינים > 'פאודה' - כאוס בערבית, עשתה השנה וואחד כאוס בעולם אחרי שנמכרה לנטפליקס והפכה שם ללהיט. תשאלו את המעריץ סטיבן קינג שצייץ: "מותחן ישראלי מגניב - מדובר בקילר, לא בפילר". מאז נטפליקס הספיקה להזמין מהצמד ליאור רז־אבי יששכרוף עוד שתי סדרות, ורז לוהק לסרט הוליוודי על לכידתו של אייכמן לצד בן קינגסלי. ענקית התוכן רכשה בין השאר את 'צל של אמת' ואת 'השוטר הטוב' - שלה תפיק עיבוד בכיכובו של טוני דנזה, ולאחרונה עלתה בה הגרסה האמריקאית של 'החממה'. וזה רק חלק מההצלחות שהטלוויזיה המקומית קצרה השנה מעבר לים: אם אתם בבריטניה תוכלו לתפוס את החידוש המקומי הטרי ל'מסודרים' ואת 'להיות איתה' (בעברית). 'מטומטמת' נמכרה להפקה במקסיקו ו'כבודו' נמכרה ל־CBS. החיסרון הבולט: הטלוויזיה המקומית הפכה לשדה ניסויים בשם התשוקה ליצוא, לפעמים זה נגמר במנות חצי אפויות לתוך הפרצוף שלנו.
היי, דור ה־Y > בשתיים מהסדרות המדוברות של השנה - 'תאג"ד' ו'מטומטמת' - שלטו צעירים, די אבודים, שנקלעו לסיטואציות גדולות מהם וניסו לשרוד בעולם שלא רואה אותם ממטר. אליהם הצטרפו שורה של קומיקאים בני גילם, פחות או יותר, שקיבלו הזדמנות נדירה בערוץ 2 ('טלוויזיה מהעתיד') או ב־yes (תום יער). גם בזירות אחרות, דור ה־Y נכנס לעניינים ומביא לשם בדיוק את מה שהופך אותו לתופעה סוציולוגית ותרבותית מרתקת. וזה עוד לפני שהזכרנו ש'האחיות המוצלחות שלי' חוזרת בשנה הקרובה ותסייע אף היא להדחיק את המחשבות על הדירה שאין, וכנראה גם לא תהיה.
משבר הלייט נייט > טלוויזיה היא לעיתים קסם והרבה פעמים עניין פשוט ונתון לחיזוי: עם התרוממות גל הלייט נייט, כבר נותחו הסיבות שיביאו, גם הפעם, להתנפצותו. התקציב שמקשה על הפעלת חדר כותבים שרירי ומגוון, הראיונות המלוקקים עם טאלנטים שבאים לקדם פסטיגל עם סיפורים סוערים כארוחת חג דאשתקד, הסבלנות הזעירה של הזכייניות לניסויים. 'טלויזיה מהעתיד' הפתיעה לטובה, אבל אסף הראל התפוגג, קיציס עשה הסבה לגרסה לא נפוחה של אברי גלעד, התוכנית של גורי אלפי שקעה בבינוניות נטולת באזז ואת הקטעים המוצלחים של כולם ראינו בכלל בפייסבוק, חוץ משל 'מחר שבת' של צביקה הדר - או בשמה ההולם יותר 'טלוויזיה מהעבר' - שם לא היו כאלה.
גיבורי האינדי
המסך הלבן > ההרכב שנתן לנו משהו שכמעט ולא קיבלנו מאז הקסטה של 'נושאי המגבעת': אלבום שגורם לתחושת חוסר נוחות מהסוג הטוב ביותר, כזו שמתפתלת מהגב לתוך התחתונים. יחי המסך הלבן.
לונא אבו נסאר > בערבית ובעברית, לונא אבו נסאר רוקמת שירים כמו חלומות. אלבומה השני, 'מערבולת' ('דאוומה' בערבית), הוא יצירה שלמה ויפהפייה של יוצרת שהקול שלה יכול - שלא לומר חייב - להישמע למרחקים.
נגה ארז > באלבום הבכורה שלה, 'אוף דה ראדר', יש יותר ביטים מסחררים, כריזמה והגשה מקורית מבעשרות אלבומי אלקטרו־רית'ם אנד וואטבר של כמה מכוכבות הפופ הגדולות בעולם.
רד אקסס > דורי סדובניק וניב ארזי ממשיכים את מסע הניצחון שלהם בעולם, ולא שוכחים לרגע לחזור לכאן, לסצנה ול"סאונד של תל־אביב" שהם הלב הפועם שלו.
שני פלג > אתי אנקרי פוגשת את שפיץ המזרק של יוסי אלפנט. רוקנרול נשי בקול ייחודי ושפה דחוסה, אלימה, תיאטרלית. לא תצאו יותר אופטימיים, אבל תרצו לחזור.
ג'ימבו ג'יי > ההיפ־הופ העברי החדש ממשיך להיות המרענן הרשמי, וג'ימבו ג'יי הוא האבטיפוס הצנוע והממזרי שלו: מלא הומור, מודעות עצמית, בגובה העיניים, הכי משלנו.
אור אדרי > כי אנחנו עייפים מאוד מזמרות בג'ינס שחור, וכל הזמן מראים לנו בתמונות, יש משהו אחר, אנחנו מרגישים, שזה לא סתם: זו אור אדרי - הפקה מלוטשת, חמידות, פיתוי והנשק הסודי: גרביונים עם אוזני ארנבת.
פסקול התקופה
השנה של סטטיק ובן־אל
להגיד שהכל בסדר במקרה של סטטיק ובן אל תבורי זה כמו להגיד שבאוגוסט חמים. השניים פלוס המפיק ג'ורדליש הוכיחו השנה שלא מדובר בתופעה חולפת. מדובר במגפה, ואחת שאנחנו שמחים להידבק בה. ולא רק במוזיקה - הם הרימו את האווירה ב'כוכב הבא' והפכו לסיבה טובה לצפות בה; קטפו קמפיין לקסטרו תמורת מיליון שקל; גנבו את ההופעה בכל השקה עם מחלצות שעל כל אחד אחר היו נראים כתאונת שרשרת ומעבירים לכולם קורס בבניית מותג פופ מנצח. שבשנה הבאה תמשיכו להיות אש וגם פרש.
אנחנו העולם
בריטני הזיעה כמו מכונת פופ והעיפה את הפארק, למרות הפלייבק. ג'סטין ביבר לעס מסטיק וזייף, אבל פיצה עם כמויות סוואג. אירוסמית' נתנו בראש וגם בסלפי עם בר רפאלי. רוד סטיוארט זז כמעט כמו ג'אגר. גאנס אנד רוזס הוכיחו מול 61 אלף איש בפארק שסכסוכי להקה זה סקסי, אבל הטבור הנוטף של סלאש עוד יותר. פיקסיז היו פיקסיז. ורדיוהד - הו רדיוהד - הראו לרוג'ר ווטרס מאיפה משתין הקריפ. עם רשימה כזאת, וניק קייב ובוי ג'ורג שבדרך, הקיץ האחרון היה כנראה הלוהט והמכניס ביותר בגזרת אמנים מחו"ל מאז 1993. מה נזכור מכל זה? שכל מה שאנחנו צריכים זה קצת אהבה. וגם את בריטני מעשנת במרפסת בגוזייה, כמובן.
זה רדיו?
ערי המקלט לשוחרי מוזיקה שנפלטו מאזור המרכז (שבירתו גלגלצ) הלכו ונכחדו השנה. 88FM, אולי התחנה שהצמיחה את המאזינים האדוקים, הקנאים והלוחמניים ביותר, הפכה תחת תאגיד 'כאן' למוטציה משונה, ולגופתה המפרפרת הוזרקו - במעין ניסוי רפואי־מוזיקלי סדיסטי - ערימות של יוצאי ונוגדני גלגלצ. גם בית שני לאלטרנטיב - קול הקמפוס - נחרב, ולמעשה נסגר רשמית על ידי ביה"ס לתקשורת של המכללה למינהל, שהפעיל אותו.
מה יהיה? יהיו - כמו תמיד, וכנראה שלתמיד - דיווחי תנועה ו־loosing my religion. מה לעשות? לכו חפשו. CDNX, תחנת אלטרנטיב לוויינית מלונדון, היא מקום מצוין להתחיל בו.
גל גדות סופרסטאר
מצד אחד האמריקאים בחרו השנה את דונלד טראמפ כנשיא. מצד שני הם בחרו את גל גדות כפייבוריטית של השנה, אז אולי הם לא אבודים לגמרי. גדות מפתחת קריירה הוליוודית כבר תקופה ממושכת, אבל השנה היא ביצעה זינוק שנוצר בדרך כלל עם תוכנת אפקטים. 'וונדר וומן' בכיכובה שבר קופות, טבח מבקרים וכישף את אוהביו של קו מותניים גבוה בעולם כולו. על הדרך התעורר דיון על גובה שכרה (300 אלף דולר) ועלמאחורי הקלעים של התעשייה, במיוחד כשהצלחת הסרט יוחסה במידה רבה לחן ולכריזמה שהפגינה. אנחנו תמיד ידענו.
נתניהו נגד התקשורת
ביבי יודע מה מרקיד את הבייס שלו. ההרכב המצליח שלו 'אייס אוף בייס' עם הקלידן דוד ביטן, קולות הרקע של מירי רגב וכמובן שטייניץ, אקוניס וכל שאר נערי המקהלה המשיך השנה לספק להיטים אנטי־תקשורתיים כמו "תקשורת הפייק ניוז מקדמת תעשיית דכדוך", "התקשורת והשמאל מתגייסים למסע ציד נגדי", היצירה הפסיכדלית "במקום שהם רואים פקקים, אני רואה מחלפים" והאפוס שמקריאה אילנה דיין עד רגע זה ממש מול מצלמות 'עובדה'. השנה ההרכב עבד קשה במיוחד וצלל לתוך נושאים חשובים כמו תאגיד השידור השטני לו הוקדשו יותר דיונים מאשר לזוטות כמו ניצולי שואה/נכים/כל נושא אחר בערך. כי החיים עצמם חשובים, אבל שרידות פוליטית דרך שיסוי חשובה יותר. מעניין אם התגברות האלימות נגד עיתונאים (לפרטים פנו לרועי שרון, אמנון אברמוביץ', פוראת נאסר) קשורה לפזמון שחוזר שוב ושוב.
הטרגדיה של אמיר פרישר גוטמן
סיפור שנת חייו האחרונה היה גורם אפילו לתסריטאי של 'נחשים על המטוס' לנוע באי־נוחות מחשש לעלילה מוגזמת: החיים שקיבל בחזרה אחרי שאובחן לא נכון, לטענתו, כחולה סרטן, ואז מסיבת השנה לחייו החדשים שבה טבע למוות. פרישר גוטמן לא היה יוצר חשוב בחייו אבל הפך לקדוש לאומי במותו.
מורשת שרון
מתישהו הוא נעלם, 20 הצופים של ערוץ 20 הבחינו שמשהו אינו כשורה. במקום שרון גל - שעזב כזכור את הכנסת כדי להשפיע יותר מבפנים או מה שזה לא יהיה - הופיע על המסך אידיוט שימושי אחר, שמעון ריקלין. איש שלשונו אומנותו. גל ירד למחתרת, דיברו על הסתבכות עם השוק האפור, על חובות שהבריחו אותו אל מתחת לשטיח. ואז הוא הפתיע שוב. נכנס ל'האח הגדול' - שם סיפר סיפור מדהים על כך שנעלם בגלל שהקדיש את זמנו לאישה שהתחזתה לחולה סופנית והונתה אותו, חטף בקשה לעיקול נכסיו וכיכב במשפט אלאור אזריה. בשנה הבאה המחזמר.
נועה קירל בכל מקום
בסיכום השנה שעברה הסכסוך בין נועה קירל לעדי ביטי זכה למשבצת משלו. 12 חודשים אחר כך ברור מי הזוכה בקרב הירדנה־עפרה לעניים הזה. אי־אפשר להתחמק מקירל: בטלוויזיה היא מככבת ב'ליפסטאר' של yes kidZ, בפרסומת עם הקאבר ל'אצל הדודה והדוד' ובקמפיין נוסף עם רד מ'רד בנד'. בקולנוע שיחקה ב'כמעט מפורסמת'. ובקצב הזה - כשעל הפרק בעתיד הקרוב תפקיד ב'שלטון הצללים' שתעלה ב־HOT ותפקיד ראשי וכפול בסדרה 'כפולה' שתעלה בינואר ב־yes וב־HOT - יש לה סיכוי לא רע לצלוח עוד כמה סיכומי שנה.
מונולוגים מהווגינה
החדש של מאיר שלו, ספרון השמאלנים של עמוס עוז, אפילו פרס המן בוקר הבינלאומי של דויד גרוסמן - שום דבר לא היכה גלים בביצה הספרותית יותר מ'ערות', ספרה של העיתונאית תמר מור סלע, אסופת עדויות נוטפת מין וטראומות, שנגבתה מנשים כמו דנה ספקטור, אסתי זקהיים, המשוררת נעם פרתום ואחרות. מלבד 42,000 העותקים שנמכרו, אלפי פוסטים נרעשים שהציפו את הרשתות, רשימות שביקרו לחובה או לזכות, הופעות אורח של מור סלע על המסך וטור שבועי שהחל להתפרסם באחת ממוספיו של עיתון זה, 'ערות' אחראי לעוד הישג מרשים: קוראים גברים, קהילת נאמנים, שמציגים אותו כעד ראשי בבואם להסגביר לנשים את המיניות שלהן.
מירי רגב
"מלחמת העצמאות המזרחית!" הבטיחה כאן מירי רגב, מלווה בפנתרים שחורים, רק לפני שנה. בינתיים התברר שהמזרחית הפכה לכמה תיקונים קוסמטיים ול'כתר המזרח' - פסטיבל היח"צ שאירגנה לעצמה; העצמאות להעניש מוסדות ולשלול תקציבים - נענתה בבוז צונן של היועץ המשפטי; ומלחמה? מזה היה בשפע. פסטיבלי עכו וישראל, חוק הספרים ושבוע הספר, התיאטרון הערבי, הסינמטק ופרס אופיר – שרת התרבות תגיע לכל מקום, בתקווה לסכסך ולצוד גרבוז חדש. במלחמתה העיקרית היא הפסידה: תואר חביב הדאחקות והפריימריז עבר, בלא עוררין, לדוד ביטן. גם התרבות הפסידה, אבל זה ממילא לא היה הסיפור. ואגב: הפנתרים היו מפלסטיק.
בהכנת הכתבה השתתפו: עינב שיף, יהודה נוריאל, רז שכניק, רענן שקד, רביב גולן, אנה בורד, בנימין טוביאס, רונה קופרבוים, איה אליה ורועי פודים
לפנייה לכתב/ת 
