רביעי 26 בספטמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    7 לילות • 18.09.2017
    לוסי בארץ הפלאות
    עם אבא ערבי ואמא יהודייה שהתנצרה, סבא וסבתא ניצולי שואה מצד אחד, וסבתא שנשארה לבד במנזר כשמשפחתה ברחה במלחמת העצמאות מהצד השני, לוסי איוב התחבטה בשאלות זהות בסרטונים מעולים ברשת כל הדרך לכיסא הכוכבת העולה של תאגיד השידור 'כאן'. עכשיו היא מסבירה מדוע החליטה להתגייס לצה"ל ולמה אין טעם לבקש ממנה לבחור צד
    נבו זיו | צילום: טל שחר

    במשך שנים לוסי איוב קיבלה בשדה התעופה את היחס השמור לערבים ישראלים. "תחקיר לעבודת שורשים ואז, 'את יכולה להתלוות אליי הצידה?' תמיד היו מוציאים אותי מהתור". בשנה האחרונה זה נראה אחרת. "המאבטחת הסתכלה עליי ואמרה, 'את ממש מוכרת לי'. שתקה רגע, הסתכלה על השם ועליי ובסוף קלטה".

     

    היא לא זיהתה את איוב מרשימת מבוקשים אלא מהיוטיוב - לפני קצת יותר משנה איוב הופיעה עם שיר שכתבה על התחקיר הביטחוני בשדה התעופה, 'קרב מבטים' שמו, בערב פואטרי סלאם. הקטע עלה לרשת (חפשו אותו ביוטיוב) "ורץ חזק בין המאבטחים בשדה, ומאז הם מזהים אותי", מסבירה איוב.

     

    קטעי היוטיוב שבהם איוב קוראת את שיריה באלגנטיות וחן הביאו לה לא רק הקלות ביציאה מהארץ ולא מעט מעריצים אלא גם הצעה מתאגיד השידור הציבורי. איוב, 25, היא כותבת ומגישה במחלקת הדיגיטל של 'כאן', ומגישה בטלוויזיה פעם בשבוע את התוכנית 'מועדון תרבות' (לצד שפרה קורנפלד, אסתר רדא ודפנה לוסטיג). אפשר לומר שבאופן לא רשמי היא המשוררת של התאגיד - כותבת ומעלה סרטונים ובהם טקסטים שיריים וקטעי וידיאו שלה שמורכבים בעיקר מתהיות על החיים. הכישרון בכתיבה והגשה, המראה המצודד ובעיקר הזהות המורכבת שלה - בת לאבא ערבי ואמא יהודייה שהתנצרה - הפכו אותה במהירות למגנט לתגובות ברשת: הרבה "מדהימה" ו"מושלמת" לצד "עשית לי חשק למות בהנחה שבעולם הבא אין ערבים".

     

    "לאנשים נורא חשוב מה אני, הרבה פעמים אני נתקלת בשרשור ענק של ויכוחים אינסופיים על זה", היא אומרת ושולפת תגובה ששמרה בסלולר, שמבקשת להזכיר לה שהיהדות לא מכירה בכך שאמה התנצרה, ולכן גם היא בעצם יהודייה.

     

    מה עונים לזה?

     

    "נהיה שם ויכוח, חלק כתבו, 'היא קודם כל בן־אדם', ולזה אנשים ענו, 'זה לא חשוב מה היא רוצה להיות, מי שנולד יהודי נשאר יהודי'. הלכתית אוהבים לנכס אותי כיהודייה. כמו שחקן יהודי שאין לו קשר לישראל אבל הוא יהודי. אנשים מחפשים מסגרות כל הזמן, בטח אם יש דיסוננס של אדם שאומר שהוא ערבי אבל הוא לא נשמע ולא נראה לך מה שאתה מצפה, אז הם אומרים, 'אוקיי, הנה ההסבר, את פשוט יהודייה'".

     

    ומה התגובות הכי נפוצות כלפייך בחיים עצמם?

     

    "'מה את יותר: יהודייה או ערבייה?' 'את לא נראית', 'את לא נשמעת', 'איזה יופי של עברית!' ויש מלא, 'תגידי, מה הקטע שלכם עם לנהוג בלי חגורה', או 'מה הקטע שלכם עם לטבוע בים' או משהו סטיגמטי אחר. בצבא מישהו ניסה להתחיל איתי וחשב שזה יחמיא לי אם יגיד, 'את יודעת, אם לא היית ערבייה מזמן היינו יוצאים'. זה היה משפט הפתיחה שלו".

     

    לא הקסים אותך.

     

    "גרוע מאוד".

     

     

    * * *

     

    איוב נולדה וגדלה בחיפה, היא בתם של מרון ומיכל. אמה הכירה את אביה כשהייתה בת 16 והוא בן 24. בדרך אמה התנצרה והם התחתנו בכנסייה, ובסך הכל יש להם ארבעה ילדים. "פעם אחת הזמינו אותם לרדיו. היה נורא נחמד, הם דיברו על הזוגיות וכמה טוב להם ושזה אפשרי. בסוף השדר שאל את אמא שלי, 'תגידי, את ממליצה לאחרות'? והיא אמרה 'לא, למה שאני אגיד לאנשים מה לעשות? לא ממליצה שום דבר לאף אחד, לנו טוב ככה'. ומה שזכרו בוקר אחרי זה, 'היהודייה שהתחתנה עם ערבי: לא ממליצה להתחתן עם ערבים'".

     

    כששומעים על שורשיה המשפחתיים של איוב, מבינים כמה הסיפור מורכב. "שתי הסבתות שלי נולדו באותה שנה", היא מספרת, "הסבתא היהודייה באה מרומניה ושרדה את השואה. היה לה סיפור נורא, הייתה בת שש, בלונדינית עם עיניים כחולות - לא קיבלתי כלום מזה אגב, אני לא הייתי שורדת בשואה. התגלגלה בין דודים, מספרת שהייתה עם הפרטיזנים תקופה, לגמרי בנס ניצלה בכל פעם. סבא שלי היה במחנה עבודה, הוא לא דיבר על זה, אבל כשהייתי בת 12 מצאתי ב'יד ושם' דף עד שמילא. שם המשפחה שלהם הוא 'שטיר'. אחרי המלחמה הם חיו בקריית־חיים, על בתי הזיקוק. ואומרים שאשכנזים הם פריבילגים".

     

    סבא וסבתא למשפחת שטיר הפכו פליטים שברחו מאירופה לארץ ישראל, אבל במקביל בני משפחתה של סבתה הערבייה הפכו לפליטים כשברחו ללבנון בגלל מלחמת העצמאות. "היא הייתה בת שמונה, נולדה בארץ. השאירו אותה במנזר, כל הילדות שלה היא התגלגלה. בסוף אישה בשם לוסי כיאט אימצה אותה למשפחה אמידה".

     

    היה לה קשר עם המשפחה בלבנון?

     

    "עם השנים היה לה קשר אבל מאוד רופף. לאחרונה אחייניות שלה שם מצאו אותה בפייסבוק וכתבו לה. אבל אל תדאג, במלחמת לבנון השנייה ברחתי מטילים. זה לא מבלבל אותי, זה חיזבאללה תוקף את ישראל".

     

    ומה עובר בראש בדרך למקלט?

     

    "אני חושבת שהעמדה שלי יותר מורכבת תמיד. בכל מקרה במובן הזה קשה לי כי אני מרגישה ששום דבר לא עובר מעליי, באמת הכאב של שני הצדדים כואב לי".

     

    ואיך נראה אצלכם בבית יום העצמאות?

     

    "תמיד חגגו. זה יום חופש, כולם בבית. לא עושים מנגל סתם כי מטורף בחוץ, אבל עושים ארוחה, ואבא שלי יושב לראות את חידון התנ"ך. זה יום של קונפליקט, מורכב תמיד, אבל זה לא יום אבל וגם לא כזה טעון. מצד שני, לא חיים בהכחשה שהמדינה הזו קמה יש מאין. המורכבות קיימת תמיד, לא רק ביום העצמאות ואם לחגוג או לא".

     

    מתי הבנת שהזהות שלך מורכבת?

     

    "תמיד ידעתי, לא ניסו לרכך או להסתיר ממני - אבא ערבי, אמא יהודייה. גדלנו בשכונה שהיא ברובה יהודית, אבל המסגרת החברתית שלי עד הצבא הייתה של ערבים. לרוב נוצרים אבל בבית ספר היו גם מוסלמים, ויהודי אחד שההורים שלו לא רצו שהוא יקבל חינוך ציוני. המשפחה של אמא שלי הייתה הסביבה היהודית וגם החברה הכי טובה שלי בשכונה - שבעקבותיה הלכתי לצופים. זאת הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי ליהודים בגילי".

     

    ומה גילית?

     

    "הופתעתי קצת מהפתיחות המינית, זה היה גיל שבנות כבר דיברו על נשיקות וסקס, ולי זה היה כזה, 'וואו, רגע'. מעבר לזה זה עבר חלק. ילדים ובני נוער הרבה יותר פתוחים לקבל דברים כאלה, ובעיקר מגלים שיש הרבה מאוד במשותף. היום אני מרגישה שכבר לא מדברים על חיים משותפים, זה נעלם והפך למילה גסה. אז זה היה מאוד נוכח בחיים שלי".

     

    ההורים חשבו באיזה צד יותר כדאי לגדל אתכם, אצל היהודים או אצל הערבים?

     

    "כן, זה היה לגמרי במודע לשים אותנו בבתי ספר ערביים קתולים. די פחדו שנהיה מתויגים אצל יהודים, והניחו שאצל הערבים תהיה סביבה יותר מקבלת. תמיד בחרו אותי לכל משלחת, טיילתי בכל העולם לפני שסיימתי בית ספר ולא עם ההורים. ידעתי כמה כוח יש לזה, שיש לי את הקלף המנצח של הזהות. בראיון לאחת המשלחות אחרי שאלת הזהות השאלה הבאה הייתה, 'ויש לך דרכון בתוקף?' לאחרונה אני מתחילה להבין שזה לא שיש את לוסי ויש את עניין הזהות שלה, זה יחד, הפרדתי ביניהם במשך שנים והבנתי שזה דפוק".

     

    ואז מגיע צו הגיוס. לא התלבטת?

     

    "אני בגיוס חובה. למרות שאמא שלי התנצרה אני עדיין נחשבת יהודייה. כן, התלבטתי. זו צומת בחיים והגעתי ממקום שאנשים סביבי לא מתגייסים. ערבים לא מקבלים צו גיוס. ידעתי שיש לי דרך קלה החוצה. להגיד, הלו אני ערבייה. אז בחרתי שכן ואני בסדר עם זה".

     

    היית מדריכת סימולטור של אף 16 בחצור. סיווג ביטחוני רציני. עשו לך בעיות?

     

    "עד היום אני חושבת שבטעות הגעתי לשם. אנשים סיימו תחקיר תוך שעתיים ואני הייתי כל היום. שאלו אותי שאלות קצת מצחיקות: 'את מכירה ערבים'? עניתי, 'כן'. 'יש לך חברים ערבים?' 'כן'. 'סיפרת פעם סוד לערבי?' 'כן'. עברתי. בצבא טיפלו בי בכפפות של משי, כדי שלא איעלב. זו הייתה מערכת מאוד קלה לעיכול - טייסים, חיל אוויר, אליטיסטים. בשמירות אתה פוגש אנשים מיחידות אחרות, ואז כזה, 'רגע, אם את ערבייה, למה את בלי כיסוי ראש?'"

     

    ואיך גברים מתייחסים?

     

    "זה אקזוטי בטירוף, אתגר. בטוח שהיו כאלה שניסו לעשות עליי וי גם בלי שאני יודעת. בעיקר אנשים שפונים אליי בפייסבוק, כותבים לי, 'לי זה לא אכפת מי ומה את, נעשה ביחד ילדים יפים'".

     

     

    * * *

     

    אין מה לנסות, איוב מתגוררת עם בן זוגה איתי בתל־אביב ואת ראש השנה תחגוג עם משפחתו. חוץ מפועלה בתאגיד, היא גם סטודנטית לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטת תל־אביב, ממשיכה לכתוב שירים וסיפורים קצרים, להופיע בסלאם פואטרי, ואפילו כיכבה בקליפ של נצ'י נצ' ללהיט 'כל הזמן הזה' כנערת חלומות נחשקת. והיא עדיין מעכלת את העובדה שהיא נהיית מוכרת.

     

    כבר מתבלבלים בינך לבין לוסי אהריש?

     

    "נהגי מוניות של הפקות מתבלבלים, כאלה שהסיעו אותה ופתאום אותי והם, 'רגע, את לא לוסי אהריש?' ואני, 'לא, לא, תסתכל שוב'. נגזר עלינו להיות מושוות אחת לשנייה מעצם זה ששתינו ערביות בתקשורת, ולשתינו קוראים לוסי. היא נהדרת, אישה חזקה ואמיצה ואני מורידה בפניה את הכובע. היא לא מתביישת להגיד את מה שהיא חושבת, חוטפת הרבה אש ואיכשהו מצליחה עדיין לשרוד ולהתפתח בעולם הזה".

     

    יכול להיות שכדי להגיע למעמד שלה, היא צריכה "לרצות" את הצופה היהודי? לצאת נגד חמאס למשל?

     

    "אני גם יוצאת נגד חמאס, בוא. לצאת נגד חמאס זה לא לצאת נגד העם הפלסטיני וזה גם לא לתפוס צד. היא נמצאת בסיטואציה מורכבת של להלך בין הטיפות. קטונתי מלדבר בשמה. אני במגננה כל הזמן, ואני בטוחה שהיא חווה את זה שלא משנה מה תגיד - אתה לא בסדר עם אחד הצדדים".

     

    איוב יודעת שהמיתוג הזה של "ערבייה בתקשורת" מגיע עם פלוסים אבל גם עם מינוסים. "יום אחרי שהיה את הפיגוע הנורא עם המשאית בירושלים שדרסה חיילות, התקשרו אליי מרדיו תל־אביב. אמרו לי שעושים פאנל על הפיגוע וביקשו שאני אדבר. אמרתי, 'לא תודה וביי'. אבל ככל שעבר היום אמרתי לעצמי, 'רגע, בתור מה? מה יש לי להוסיף? יש בפאנל כתב מדיני, כתב ביטחוני ואני? איך אני קשורה? אני בתפקיד הערבי המגנה? מה, יש לכם רשימת ערבים שמתקשרים אליהם כשיש פיגוע?"

     

    לא פוחדת שבתאגיד רוצים להתהדר בך? "הנה, יש לנו ערבייה?"

     

    "יכול להיות שהם מתהדרים בי כיוצרת אבל לא כערבייה. זה הפחיד אותי לפני שהגעתי לתאגיד, כמו בכל דבר בחיים שלי שפחדתי שלוקחים אותי בגלל זה. בחודשים הראשונים שלי שם היו לי שיחות עם העורך שלי שיש לי את המחשבה הזו - אני נותנת נקודות גם לערבים, גם לאשכנזים, גם לחומים. הרי העניין של ספירת ראשים התחיל הרבה לפני שהתאגיד עלה לשידור. בגיוס אנשים מבחוץ היו עסוקים מאוד לספור כמה מזרחים, כמה נשים".

     

    ובעיקר כמה שמאלנים.

     

    "אני ממש לא מרגישה את זה. זו סביבת העבודה הכי מגוונת. בצבא אגב הייתי מוקפת בשמאלנים, גם בהיי־טק, אותם אנשים. בתאגיד יש מגוון מטורף. זה מתחלק בערך 40־60 ימינה. ויש בתאגיד הכי הרבה דתיים שהייתי איתם באינטראקציה אי פעם. זה לא מרגיש כמו חבורה של שמאלנים, דווקא הרבה פעמים חסר לי תוכן שמאלני איכותי".

     

    ולמה אין?

     

    "אולי טיפה נזהרים, מהפחד לצאת שמאלנים. אבל יש המון דעות, מעלים סרטון ולמחרת מעלים עוד אחד עם דעה מנוגדת".

     

    הסרטונים שהיא מעלה בעמוד של 'כאן' דווקא רחוקים מפוליטיקה, יותר קרובים לעצמה - הרהורים קיומיים היישר מהנפש אל היוטיוב. אחד הפופולריים שבהם נקרא, 'מה הם החיים האמיתיים ומי פה בעצם המשוגע', הרהור על החיים הבורגניים מתשע עד חמש, לעומת חיים אמיתיים אחרים, כאלה שהיו לה למשל בטיול שלה למזרח לפני שנתיים, שהעניק לה פרופורציות לחיים.

     

    "הייתי בנפאל בפוקרה כשהייתה רעידת האדמה, חוויית כמעט מוות. הדבר הכי יציב בחיים שלך - האדמה - תוקף אותך. עשרת אלפים איש נהרגו ברעידת אדמה הזו. זו חוויה מטלטלת ששינתה לי את החיים. כשחזרתי פתאום הלכתי עם התשוקות שלי. לטוב ולרע - זה הפך לפחד שלא משחרר. לפעמים עד היום אני מרגישה את האדמה רועדת".

     

     

    nevo21@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 18.09.17 , 17:39