במוצאי שבת האחרונה מצאתי את עצמי משכיב מארב מתחת לביתי במושב. נודבתי בעל כורחי, חמוש בסנדלים ופנס, לאתר את אחת החוליות שעסוקות בפריצה לבתים ובפשיעה חקלאית. התיאור הזה לא זר למי שמתגורר במרחב הכפרי. פלסטינים, לפעמים כנופיות עבריינים עם חיבור לאומני, פורצים לילה אחרי לילה לבתים ולמשקים. לפעמים הנזק גורם לפשיטת רגל של חקלאי, לפעמים לפשיטת לב, אובדן תחושת הביטחון. ההתארגנויות האזרחיות הן תוצאה של בעיה. המשטרה לא מספקת פתרון.

מאחוריה כולם בצל: הצבא ומשמר הגבול לא עוצרים מעבר של שוהים בלתי חוקיים, מערכת המשפט מקלה עם משפחות עברייניות וקשה עם כל מי שמפעיל מולן כוח, והממשלה מתקשה להחליט על יצירת מקלות וגזרים לאוכלוסייה הערבית המוצפת בעבריינים.

מכל הגורמים האלה הכי קל (גם לי לעיתים קרובות) להפנות את האצבע המאשימה כלפי המשטרה. היא הילד החלש בכיתה, עם תדמית בעייתית, תמיכה ציבורית נמוכה ונטולת פוליטיקאים שעומדים מאחוריה.

אותה בעיה קיימת גם לגבי הפגנות והפרות סדר. מאז שלשום לא הצלחתי למצוא ולוּ אחד שנתן גיבוי למשטרה. בבת אחת הפכו כמעט כל מעצבי דעת הקהל והפוליטיקאים למומחים להפרות סדר.

בהפגנת החרדים היו שוטרים שפעלו באופן חריג, וצריך לטפל בכך, אבל הנטייה להפוך את המשטרה לשק חבטות מעוותת את המציאות ומסוכנת. כמה שוטרים חרגו בהפגנה? אפשר לספור על יד אחת. כמה מפגינים? אלפים. כשקוראים לצאת ל"הפגנת זעם נגד גזירות שמד" – ההפגנה תהיה אלימה. והתמונה הרחבה כוללת אבנים וקללות.

הנה הכלל: הפגנות אלימות גוררות בדרך כלל אלימות משטרתית. אין פיזור הפגנה אלימה בחיבוקים. זה מצער כשמדובר באזרחים, אבל האפשרות האחרת היא להתייחס לאירוע כמו להפרות סדר בכפר פלסטיני – ושם זה נראה חמור יותר. מי שראה את התמונות בעמונה 2006 או בהפגנות הבדואים יודע שאין כאן יד מכוונת נגד מגזר מסוים. המשטרה מוצאת את עצמה פעם אחר פעם בתפקיד שסתום לקומקום רותח. איש לא מכבה את האש ובכל פעם שהפקק עף – מאשימים את הפקק.

ההפגנות של הפלג הירושלמי של העדה החרדית הן תוצר של פוליטיקה פנים־מגזרית, מאבק פנים־קואליציוני, החלטה של המשטרה הצבאית לעצור צאצא מיוחס והחלטת בג"ץ. המשטרה היא זו שסופגת את האש. בפינוי יישובים, הדרג המדיני "מורח" את המתנחלים כאילו לא יפונו, הדרג המשפטי חוטף ביקורת, והמשטרה חוטפת אלימות. הנגב הולך לאיבוד כי עד היום לא התקבלה רשמית שום תוכנית לפתרון בעיית הפזורה הבדואית, והכאוס חוגג. התוצאה היא פשיעה מוגברת, ומשטרה שאמורה לתת מענה. בקיצור: מאחורי כל ריק שלטוני מסתתר שוטר עם נרגילה.

ההשוואה הטובה ביותר היא לגוף ביטחוני אחר – צה"ל. לפני חמש שנים הודח מתפקידו שלום אייזנר, אז סמח"ט הבקעה, כיוון שהיכה פעיל שמאל רדיקלי מנורווגיה בנשקו. אייזנר טעה ונענש בצדק, כמו שקרה לחיילים ולקצינים אחרים, אבל הסיטואציה הייתה כזו שמזמינה טעויות: פעילי שמאל רדיקלי שבאו מתוך כוונה להתגרות וליצור פרובוקציה מצולמת נגד צה"ל. כשהאירוע הסתיים, הנסיבות היו ברורות לכולם.

לשוטרים שעומדים במצב דומה מול הפגנות שמאל, ימין, חרדים ונכים, אין מבינים ואין מגבים. תוסיפו לזה את התקציב, המשכורות הנמוכות והמעמד הציבורי – ותקבלו את ההבדל ביניהם לבין אנשי מערכות ביטחון אחרות.

הסיפור של האלימות בהפגנות החרדים עמוק מכמה חריגות של שוטרים וצילומים. הוא מתקשר לתרבות "הפריץ" הישראלית. כמו בעיירה בפולין. היחס למשטרה הוא כאל משטרה־לא־שלנו. כל מגזר מפעיל כוח ומתרעם שמפעילים נגדו כוח בחזרה. תמצית המחשבה הגלותית היא שהמשטרה היא לא של הממשלה שנבחרה ולא של האזרחים שעליהם היא נועדה לשמור. והמחשבה הזאת מסוכנת בהרבה מכמה טעויות בפיזור הפגנה אלימה.