חמישי 13 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 18.09.2017
    לא היעדר – בחירה ערכית
    אביעד קליינברג

    בימים אלה מופצת ברשתות עצומה של הפורום החילוני נגד תוכנית "תרבות יהודית ישראלית" של משרד החינוך. מכתב הפנייה הנלווה לעצומה, החתום על ידי י. נהוראי, עורך דינו של הפורום, עוסק ביחס שמתקיים בתוכנית החדשה בין טקסטים דתיים־אמוניים לבין טקסטים "של התרבות העברית" סתם, ובעיקר בנטייה של התוכנית להמעיט בערך החילוניות.

     

    החילוניות אינה מוצגת כבחירה ערכית, אלא כהיעדר גרידא. היעדר אמונה, לתפיסת מחברי התוכנית, אינו ערך אלא בחירה של נוחות ואפילו אדישות ערכית. התרבות האמיתית, זו שאיפשרה לכאורה את הישרדות העם היהודי לאורך ההיסטוריה, היא התרבות היהודית־דתית, ואילו התרבות החילונית היא "האח הקטן", כלשון נהוראי.

     

    גם מי שאינו מאמין בבורא עולם (שקיומו בתוכנית אינו מוטל בספק) מצופה לקבל כעובדה את הטענה שללא המערכת הדתית־אמונית היו היהודים נעלמים במרחב הלא־יהודי. המסקנה הנובעת מכך היא שגם מי שאינו "מאמין" צריך לקבל חלקים מהמורשת הדתית־היהודית, משום שללא אלה זהותו הלאומית מתפוגגת. מבלי להיכנס לדיון על פריט כזה או אחר או על ניסוח כזה או אחר, ראוי להתייחס לכמה עניינים העולים שוב ושוב בוויכוח בין מאמינים לחילונים.

     

    ראשית, יש לציין כי החילוניות היא אכן היעדר ולא אמונה אחרת. יש חילונים מסוגים שונים: חלקם אתאיסטים, חלקם אגנוסטים, חלקם אפילו מסורתיים. מה שמייחד את כולם אינו יחסם לקיומו או לאי־קיומו של כוח עליון, אלא הסירוב לקבל את יומרתם של הפרשנים הדתיים (הממסד הרבני לסוגיו) לקבוע לכל השאר במה נכון להאמין ואיך נכון להתנהג בשם אותו כוח עליון ובשם המסורת, שהם מציגים עצמם כיורשיה הלגיטימיים היחידים.

     

     

    חשוב לזכור שיש פער עצום בין האמונה בקיומו של כוח עליון לבין האמונה שאותו כוח עליון (וליתר דיוק פרשניו) אסר על נשים לשיר בפומבי או לאכול פירות ים. כאשר מלמדים תלמידים חילונים, מותר בהחלט ללמד אותם גם טקסטים אמוניים. הטקסטים הללו הם חלק ממורשתם לא פחות משהם חלק ממורשת אחיהם המאמינים. אבל בתוכניות הלימודים שלהם צריך חלק נכבד ממערכת הלימוד לכלול הערות ביקורתיות על היומרה של הדת להיות מובנת מאליה.

     

    כשלומדים – וצריך ללמוד – במה אנשים מאמינים, יש ללמוד במקביל ובכובד ראש מהן הסיבות לכך שאנשים אינם מאמינים לטענות הדתיות. במילים אחרות, במערכת החינוך החילונית צריך ללמוד מהם הטיעונים לאי־אמונה. מהן ההפרכות הלוגיות לטענת קיום האל? מבט קצר בכתבי הפילוסופים יעיד שהן רבות וחזקות מאוד. האם נכונה הטענה הדתית כי עם ישראל נהג מאז ומתמיד כפי שהחרדים והאורתודוקסים נוהגים כיום? מבט קצר בספרי ההיסטוריה והארכיאולוגיה יפריך את הטענה הזאת לחלוטין. הוא יראה כיצד חלק גדול ממה שמוצג כמנהג "ישראל סבא" הוא בבחינת חידוש גמור, ומה שמוצג כהחזרת עטרה ליושנה הוא המצאת עטרה.

     

    חינוך חילוני ראוי יציג את הבעייתיות של הטענה הדתית כי האליטה הדתית־היהודית ("תלמידי חכמים") נטולת אינטרסים מלבד קיום התורה הקדושה. ההיסטוריה מעידה כי מאז ומתמיד היו לרבנים אינטרסים מעמדיים, כלכליים ופוליטיים מורכבים שהשפיעו על פסיקותיהם. ושבניגוד לטענה הרווחת, דברים שהיו אסורים בשינוי בדור אחד נעשו בני שינוי בדור אחר – לשם שמיים ולשם עניינים ארציים.

     

    ולבסוף, חינוך חילוני (וציוני) ראוי שיחזור ויציג בפנינו את המהפכה הציונית כאקט משחרר: בשבתו בארצו, היהודי אינו מחויב עוד לדבוק באמונה הדתית הישנה כאמצעי היחיד לשמירת זהותו. הציונות ביקשה להראות כי הארץ, השפה והקשר הביקורתי למורשת התרבותית די בהם כדי ליצור אדם שהוא בה בעת יהודי וחילוני. החזרה לדת (ולרבנים) אינה חיזוק התודעה היהודית־ציונית; היא חזרה מרצון לשטעטל.

     

     


    פרסום ראשון: 18.09.17 , 22:35