לא ילדת שמנת

שאל"מ טליה גזית הייתה בת 12 היא כבר פירנסה את עצמה. כאחת משישה ילדים במשפחה קשת־יום מהרצליה היא ידעה היטב שגורלה נתון לחלוטין בידיה. בזמן שההורים עבדו בכמה עבודות במקביל, הילדה הצעירה לא היססה והצטרפה לסייע בעבודות ניקיון או בבייביסיטר. דמותם של ההורים הכורעים תחת הנטל נצרבה בה. ובכל זאת, לאורך כל הדרך גזית הקפידה לקיים את מה שהורה לה אביה: ללמוד.

מהר מאוד הבינו ההורים כי גדלה להם בבית ילדה יוצאת דופן. מצטיינת, שקדנית, נחושה, ועם ראש ללימודים. כשהגיעה לתיכון, למרות שלא זכתה לשום דוגמה אישית, היא בחרה בלי לחשוב פעמיים בכל המקצועות הריאליים — מתמטיקה, פיזיקה ומחשבים. היא הייתה אחת מתוך שלוש תלמידות ו־30 תלמידים במגמה, וגם שם הצטיינה. המורה שלהם אז, בשלהי שנות ה־80, הבהיר להם: "ילדים חכמים כמוכם צריכים להגיע לממר"ם", ורקם יחד איתם את היעדים לעתיד. "אני בכלל לא ידעתי מה זה אומר, ממר"ם (מרכז מחשבים ומערכות מידע, ח.א.), אבל הבנתי שזה מקום נחשב עם זיקה לתחום המדעי־טכנולוגי ושכדאי לי להיות שם. וככה הגעתי ליחידה", מספרת גזית. "לימים אני זוכרת את עצמי כקצינה צעירה, מסתובבת ברחבת המסדרים ומסתכלת סביב ואומרת לעצמי בלב: 'יום אחד אני אהיה המפקדת של היחידה הזו'".

גזית (46) הגשימה את החלום, והיא עומדת היום בראש אחת היחידות המבוקשות והיוקרתיות בצה"ל. היא בוגרת תואר ראשון במדעי המחשב ותואר שני במנהל עסקים, גרושה ואם לשניים – אור, בן 22, ושיר, בת 20, וגרה בהרצליה. ממר"ם היא יחידת המחשוב הראשונה של הצבא, שהוקמה ב־1959. כיום זו היחידה שמעצבת ומפתחת את הטכנולוגיות שעל בסיסן מפתחים יישומים בצה"ל.

היחידה עובדת בשלושה צירים: פיתוח יכולות טכנולוגיות חדשות, תחזוק של היכולות הללו 24 שעות, והגנת סייבר על המרחבים שבתחום האחריות של היחידה. שלושת המקצועות המרכזיים הנלמדים בה הם תכנות, הגנה בסייבר ונתמ"מ (ניהול תשתיות מערכות מחשב). ביחידה יש כמה מאות חיילים, שלאחר שחרורם משתלבים בתפקידים בכירים בתעשיית ההיי־טק הישראלית.

"אנחנו בעצם פה בשביל לחולל את המהפכה הדיגיטלית בצה"ל", מסבירה גזית. "המטרה שלנו היא להפוך את צה"ל לצבא דיגיטלי מתקדם. כל הסביבה הדיגיטלית של הצבא בנויה ומתוחזקת על ידי ממר"ם. הבוגרים שלנו הם אלו שבונים את הסטארט־אפ ניישן של מדינת ישראל. אם מישהו מדמיין חנונים מתחת לפלואורסנט, הוא טועה. יש פה רוח קרב אמיתית, משימתיות שלא רואים בשום מקום אחר ושאיפה למצוינות ברמות הגבוהות ביותר. אין פלא שזו יחידה כל כך מבוקשת".

ממר"ם נחשבת פסגת השאיפות של האם העברייה, אבל בשנים האחרונות יחידות אחרות בהחלט מתחרות על התואר. 8200, למשל, הפכה מאוד מבוקשת, והתחרות מאוד קשה.

גזית: "זה טוב מאוד. חשוב שיהיו עוד יחידות טכנולוגיות בצבא, כי זה העתיד, וזה לא מוריד כהוא־זה מהיוקרה שלנו. זה מייצר אתגר, אבל אנחנו לא מרגישים שזה מייצר בעיה בבחירת מתמודדים. הביקוש גדול מההיצע, ויש לנו פריבילגיה לבחור. אנחנו מוציאים לשוק את הטכנולוגים הכי טובים בישראל, גם אם אנחנו עסוקים פחות בשיווק של עצמנו".

בימים אלו פרויקט הדגל של היחידה עמד למבחן במסגרת התרגיל הענק שהתקיים בצפון. לראשונה השתמשו בפיילוט של האינטרנט המבצעי – מרחב רשתי שמשמש את כל היחידות הצה"ליות יחד, ומי שמוביל את הקמתו היא ממר"ם.

"אנחנו בעצם מעצבים ומפתחים מרחב משותף לכל הזרועות. עד היום לכל זרוע היה המרחב שלה, היישומים שלה וההגדרות שלה. מה שעשינו בשנים האחרונות היה לקשר בין הזרועות. למשל, 'מעגל האש' זו היכולת של צה"ל לתקוף מטרה בקצב מהיר מרגע שמזהים אותה או שמתכננים להתקיף אותה. בגלל שכל זרוע פעלה מרשת משלה היינו צריכים לקשר בין הפלטפורמות של אמ"ן ושל חיל האוויר ושל חיל הים בשביל שבסוף יתרחש תהליך מבצעי של יירוט מטרה. עכשיו כל המידע נמצא על אותו ענן, כולם חולקים אותו מרחב, והמעגלים למעשה מתקשרים באופן עצמאי. למשל, מרגע שיש ידיעה מודיעינית ועד שהיא מגיעה לכוחות הטקטיים הכל יתבצע באותו מקום רשתי. כל מאגרי המידע יהיו באותו מקום, השפה תהיה אחידה, ואנחנו נוכל לשקף לכל הכוחות בשטח אותה תמונת מצב — למי שבים, באוויר וביבשה. זה מהלך מהפכני.

"אנחנו מובילים את הפרויקט, אבל עובדים בשותפות עם כלל הזרועות. מכל זרוע מגיעים מיטב המוחות. היקפי המידע שהצבא צריך להתמודד איתם הם אדירים. האתגר הכי גדול הוא לקחת את כל המידע הזה ולתרגם אותו לערך מוסף למי שמקבל את ההחלטות.

"כחלק מהתפיסה של טכנולוגיה בחזית הקמנו גם מרכז ניתור ובקרה צה"לי, שמשימתו היא לשמור על חופש הפעולה של צה"ל: כשהטכנולוגיה היא מרכיב כל כך מרכזי, הצבא ממש תלוי בה. החלטנו להקים מרכז שנותן פתרון הוליסטי לכל בעיה שצצה. יושבות במרכז כל הזרועות עם מגוון התמחויות טכנולוגיות. התפקיד שלהן הוא לזהות ראשונים בעיות כשהן רק מתהוות, לאבחן אותן ולטפל בהן. הטכנולוגיה צריכה להוות מכפיל כוח, אבל עם כזו עוצמה ברגע שיש תקלה היא עלולה להוות גם מכשול. הבנו שגם את הבעיות אנחנו חייבים לפתור יחד".

נראה את המהפכה הטכנולוגית הזאת גם בפלאפונים, שהיום מחליפים את המחשבים?

"הצבא מתחיל לעבוד גם על פלאפונים חכמים, אבל הם פחות מתקדמים מבאזרחות. כל פלטפורמה שאנחנו מביאים לצה"ל חייבת להיות מוגנת ומוצפנת, ולכן זה הרבה יותר מורכב. יחידה אחרת מתחילה להשיק פיילוט של סלולר צבאי, כי ברור לנו שזה חלק מהעתיד".

אז תגלי לנו את הסוד: איך מגיעים לאחת היחידות הכי יוקרתיות בצבא?

"יש לנו מיונים קפדניים, אבל אנחנו לא מחייבים לימוד טכנולוגי מקדים. יש מבחנים משולבים שדומים למבחנים פסיכומטריים, הדורשים חשיבה אנליטית ואלגוריתמית. בחלק מהמקצועות צריך גם לעבור ראיון אישי, למשל בתחום הסייבר. אנחנו מחפשים אנשים אמינים ויצירתיים, בנוסף לשכל שהוא הכרחי. יש קורסים של שלושה חודשים, ויש קורס של חצי שנה — התכנות. כל חייל אצלנו חותם קבע – בתכנות שנתיים וחצי, בניהול תשתיות שנה, ובסייבר שנה וחצי. במהלך השירות החיילים גם עושים תואר ראשון מעבר לשעות הפעילות. הרוב עושים בתכנות, ובכל מקרה אנחנו מקפידים שילמדו מקצועות מדעיים. בסופו של דבר אנחנו מודעים לזה שלהכשרה שאנחנו נותנים אין אח ורע, ולכן אנחנו גם מרשים לעצמנו לדרוש מהחיילים מעל ומעבר".

הסטיגמה היא שלממר"ם מגיעים ילדי שמנת, מבתי ספר מעולים ממרכז הארץ ועם גב תומך. יש חיילים מהפריפריה? מאוכלוסיות חלשות?

"זו באמת בעיה. יש לנו כל מיני פרויקטים שתפקידם למשוך נוער מהפריפריה. למשל פרויקט 'ניצנים' בדרום, שבמסגרתו פותחים בבתי ספר כיתות לימוד של מקצועות טכנולוגיים, שאמורים להכשיר את הילדים בעלי הפוטנציאל. יש שם מדריכים מטעמנו, וזה קיים כבר יותר מארבע שנים. יש שינוי, אבל הוא איטי, ובהחלט צריך להרחיב את השורות. אנחנו מנסים לתת גם מענה ברמת הפרט. מי שיש לו פוטנציאל, נעשה הכל כדי שיצליח. יש לנו חייל ממשפחה אתיופית שהתחיל בקורס ניהול רשת, ותכף הוא מסיים קורס תכנות. ראינו שיש לו פוטנציאל ומוטיבציה, אז השקענו בו המון והוא הוכיח את עצמו. עשינו לו שוב מבחנים והוא עבר אותם, אז עודדנו אותו לעשות הסבה. מבחינתי הרווחתי חייל מצוין והוא הרוויח הזדמנות. האם זה מספיק? לא".

את לא הגעת מהמקום הקלאסי, אלא מרקע לא פשוט. מה צריך לקרות כדי שילד בדימונה או ילדה ברמלה יחלמו להגיע לממר"ם, כמוך?

"אני מאמינה מאוד שהמקום הראשון שצריך להשקיע בו הוא מערכת החינוך. הטכנולוגיה בעידן של היום חייבת להיות נחלת הכלל, וזה חייב להתחיל מגיל אפס. תכנות צריכה להיות שפה שלישית בבתי הספר, שתילמד כבר מכיתה ב', בדיוק כמו שמלמדים אנגלית. בשביל שכל ילד יוכל להיות חלק, הוא חייב לשלוט בתכנות כשפת אם. בדיוק כמו שלא נוציא ילד לעולם הגדול בלי אנגלית, כך בקרוב מאוד גם תכנות תהיה שפה הכרחית בעולם טכנולוגי. הילדים שלנו נחשפים לטכנולוגיה בגילאים מאוד מוקדמים וזה ברכה, כי זה בהחלט מצמצם פערים ומפרק את האליטה, אבל יש עוד מה לעשות. זה עולם מאתגר וכיפי שאם מכירים אותו מגיל אפס לא נרתעים ממנו. אפשר לראות את הבהלה מטכנולוגיה אצל בנות למשל, וזו נטו בעיה שלנו כחברה. אנחנו פשוט פחות חושפים אותן לזה מגיל די צעיר, וככה נוצרת הרתיעה. זה בכלל לא שאלה של יכולות".

מה אחוז הבנות שמגיעות לממר"ם?

"כ־40% מהקורס הן בנות, ובהמשך, כשנכנסים לקבע — מתחילה ירידה. בהתחלה זה צונח ל־25%, ואחר כך יש ירידה יותר משמעותית. לכן אני מבינה שלתפקיד שלי יש משמעות, שכשחיילות רואות אותי כאלוף־משנה וכמפקדת ממר"ם זה בהחלט מעביר מסר עמוק. אין פשרות אצלי על האיכות, אני לא אשבץ מישהי רק בגלל שהיא אישה, אבל ברור לי שכדי לעודד נשים אנחנו חייבים להשקיע בכל הסוגיה המגדרית בצה"ל. למשל, הנושא של חיי משפחה לצד פיתוח קריירה. משפחה חייבת להיות רלוונטית לקצינים ולקצינות כאחד, לא משנה מה מינם. זה המפתח לשוויון. אם גם אבא וגם אימא ממהרים הביתה — היתרון היחסי של הגברים מצטמצם. אז מבחינתי בימי שני אין דיונים אחרי ארבע, כי כולם הולכים הביתה לילדים — הגברים והנשים. אין אצלי דיונים בשעות מוקדמות בבוקר, כי ברור שאז מפזרים ילדים. כשקצינה שלי מודיעה שהיא בהיריון אני מחבקת אותה, למרות שברור שזה אתגר למעסיק. אני מבינה שזו הדרך להשאיר כוח אדם איכותי".

ההייטק בכלל, ותכנות בפרט, נחשבים כמועדונים מאוד סגורים של גברים - בשפה, בקודים החברתיים. הרגשת את זה על עצמך?

"באופן פרדוקסלי התחלתי לשים לב לזה רק כשהגעתי לתפקידים בכירים. לאורך כל הדרך לא הרגשתי שונה מכל עמית שלי. ברור שיש שונות, אבל לא הרגשתי אותה. דווקא בתפקידים הבכירים זה התפרץ, ואז הבנתי שצריך לשנות את המאזנים. אני עצמי לא מפחדת מכלום, אבל הבעיה האמיתית נמצאת למטה, לא בפסגה. מלכתחילה נשים בכלל לא פונות לתחום, או מתייאשות מהר מאוד, וזה פשוט אבסורד. אם העתיד שלנו הוא העולם הטכנולוגי, לא ייתכן שלא נממש את הפוטנציאל שטמון ב־50% מהאוכלוסייה. בהקשר הטכנולוגי אין שום הבדל בין גברים לנשים. זה נטו עניין תרבותי וחברתי שתפקידנו וחובתנו לשנות.

"אנחנו מתחילים פה תהליכי עומק של שנים וברור שחייבים להתחיל מגיל אפס. אני הולכת לתיכונים לשוחח עם תלמידות, משקיעה זמן ומחשבה איך להביא את מיטב בנותינו ליחידה, ואומרת מפורשות לכל נערה שקוראת את הכתבה הזו: 'תעזי, בואי למיונים! תשקיעי בלימודים ואל תתפשרי על פחות מחמש יחידות מתמטיקה. אנחנו מחכים לך. את מסוגלת בדיוק כמו הבנים בכיתה'. לפעמים אני מקבלת בפייסבוק בקשות מנערות בדחילו ורחימו שאסייע להן. זה ממש משמח אותי, כי לי זו השקעה קטנה לסייע לנערה להגיע למיון – ומשם חובת ההוכחה עליה. אני מקווה שבהמשך יהיו לנו עוד מהלכים עם משרד החינוך, כי שם צריך לזרוע את זרעי השינוי".

מה את רוצה לעשות אחרי השחרור?

"הייתי רוצה לעסוק בנושאים חברתיים באמצעות הכלים הטכנולוגיים. הטכנולוגיה היא כלי מדהים לצמצום פערים. הייתי רוצה לקחת את הידע והניסיון שלי ולרתום אותם למקום הזה".

מה ההורים שלך אומרים על הילדה הקטנה שלהם, שהפכה למפקדת יחידת עילית של הצבא?

העיניים של גזית מתמלאות דמעות. היא מספרת לאט, בהדרת כבוד, על אמה שכבר נפטרה: "אימא שלי הייתה אישה עם חיים לא פשוטים, היא הייתה עובדת מצאת החמה לאורך שעות מטורפות. בגלל שלא היה לה קל, היא גם פחות ביטאה רגשות. כשקיבלתי את דרגת הסגן־אלוף דיברתי מול כולם. פתאום כולם שמעו מהקהל אדם נחנק מבכי. זו הייתה אימא שלי. פתאום זה התפרץ ממנה. היא הרשתה לעצמה לשחרר את ההתרגשות. זה רגע בלתי נשכח עבורי. אבא שלי היום עובד במספרה, ועדיין מספר לכל לקוח שהבת שלו מפקדת ממר"ם. אני מרגישה שצמחתי ממקום של עוצמה, לא של מסכנות. עשיתי הכל בעשר אצבעות ואני גאה בנחישות ובהתמדה שלי. זה מה שהייתי רוצה לראות גם אצל החיילים שלי".