לאחר תאונת סקי רצינית וניתוח חירום בצרפת אני מתאושש לאט בטיפול נמרץ בישראל, ואמור להתחיל בימים הקרובים בתהליך שיקום. בגדול, תודה לרגליי שנשאוני עד כה, אבל החל מהשבוע הבא לומדים להשתמש בכיסא גלגלים... אל חשש, נשים חללית על הירח ואחר כך נפתור את הבעיה הזו".
(עמוד הפייסבוק של יריב בש, 18.3.17)
אימא של יזם ההיי־טק יריב בש כבר רגילה לשטויות של הבן שלה. כל פעם קורה לו משהו אחר. פעם הוא חטף מכת חום באמצע מסע בטירונות ביחידת מורן־מיתר, פעם הוא השתתף בתחרות "רד בול פלוגטאג", ריחף ממטוס מטורף שבנה וקפץ לתוך הירקון, שלא לדבר על זה שהוא רוכב כבר 15 שנה על אופנוע. מהכל עד כה הוא יצא ללא שריטה. "בטירונות ממש הגעתי למצב של הזיות", הוא משחזר, "והתחלתי לרוץ לכיוון ההפוך כמו מטורף. הביאו אותי חסר הכרה לסורוקה. הייתי בין חיים למוות. דפקו להורים שלי על הדלת מקצין העיר, כל הדרמה הזאת. שלושה שבועות אחר כך כבר חזרתי ליחידה".
יצאת בזול.
"מהמקרה ההוא כן", הוא נאנח.
לכן כשנועה, אשתו של בש, התקשרה לאמו להודיע שבנה נפצע בתאונת סקי, האם לא התרגשה במיוחד. מה כבר יכול לקרות.
אלא שהתאונה השנייה, במורדות אתר סקי בצרפת, הסתיימה אחרת לחלוטין. "גלשתי על שלג עמוק, מה שאומר שאתה גולש קצת אחרת ומזיז את הגלשן לצדדים", הוא מספר. "בשלב מסוים נתקעתי בסלע שהסתתר מאחורי השלג. לא ממש זוכר מה קרה שם, אבל ניתרתי על הסלע הזה עם הסנובורד וחזרתי לנחות עליו עם הגב. כשהייתי באוויר אמרתי לעצמי, אה נחמד, אני עוד שנייה נוחת על השלג הרך. החבר'ה יחכו לי למטה עשר דקות, יצחקו עליי עד שאני אגרור את עצמי החוצה. נופלים המון הרי, זה קורה כל הזמן".
ואז?
"הרגשתי מכת חשמל בגב. בשנייה הראשונה אמרתי וואו, עבר פה איזה מטוס וחתך אותי לשניים ואיפה נעלם החצי התחתון שלי. התחלתי, ממש בחשש, לשלוח את יד ימין למטה לגשש ולראות איפה הגוף שלי נגמר. ואז ראיתי שהרגליים שלי פה. הבנתי שצריך שימצאו אותי, אז הרמתי את יד ימין, שמאל לא כל כך תיפקדה אז. די מהר שני בריטים עצרו לידי והזמינו חילוץ".
בש חולץ במסוק לבית החולים בגרנובל, שם עבר ניתוח חירום. במשך יומיים היה מורדם ומונשם. "כשחזרתי להכרה, הדבר היחידי שרץ לי בראש זה מה עשיתי למשפחה. מה הם צריכים את זה עכשיו. ואז, באחת הפעמים שחזרתי להכרה, נועה הייתה לידי, ליטפה אותי ואמרה לי 'אל תדאג, נעבור את זה ביחד. הכל בסדר, שום דבר לא קרה'. בבת אחת – בום, כל החרדות שהיו לי נעלמו. זה היה רגע כזה רוחני. מרגש".
מתי אתה מבין את חומרת המצב?
"מתוך הערפיליות, ביקשתי מים בצרפתית מהאחות, והיא אמרה לי שזה עתה עברתי ניתוח. שאלתי אותה אם אוכל ללכת והיא אמרה: 'איי אם סורי'. באותו רגע הבנתי שלא אוכל ללכת. בדיעבד, נועה טוענת שהיא התכוונה להגיד שהיא מצטערת שהיא לא דוברת אנגלית, אבל מבחינתי זה היה הרגע בו קיבלתי את הבשורה. החלקתי חזרה עם המורפיום לנמנומים. ההתעוררות הבאה הייתה באיכילוב".
מי רוצה להגיע לירח
בש, בן לאימא מורה ולאב שעוסק בתחום הטקסטיל, גדל בתל־אביב ולמד בתיכון חדש. תוך כדי התיכון הספיק להשלים תואר במדעי המחשב ("בתיכון לא זזתי מהמחשב, הייתי פדלאה, שקוע כל היום במשחקי אסטרטגיה בזמן אמת"). ב־1998 התגייס ליחידת התותחנים המיוחדת מורן־מיתר.
למה החלטת לשרת כלוחם ולא בממר"ם או ב־8200?
"אז לא ידעו בדיוק לקטלג ולמצוא את כל מי שמתאים ליחידות האלה, מה גם שהציונים שלי בתיכון לא היו משהו. עוד לפני הצבא קראתי על מורן־מיתר, יחידה מיוחדת של חיל התותחנים שאמצעי הלחימה שלה היה מעין טנק שיודע לירות טילים. זאת הייתה מערכת די מגניבה בזמנו. נקראנו 'הטייסת הירוקה' וישבנו בדרום".
אז הצבא הכניס בך את חיידק התעופה?
"האמת שלא. הצבא גרם לי להבין את עצמי. לדעת שאני מסוגל להוציא מעצמי יותר ממה שאני חושב. לעשות מסעות של 72 קילומטר עם אפוד, לסחוב חבר על הגב על הר אחרי שלא ישנת לילה, וכאלה. הצבא לימד אותי לרוץ קדימה ולא להיות מפונק".
כשהשתחרר מהצבא התקבל בש לעבודה ביחידה הטכנולוגית במשרד ראש הממשלה, בה נשאר עד סוף 2011. הוא עזב לטובת הגשמת חלום מגלומני מאין כמוהו — שיגור חללית לירח.
חללית? לירח?? מה חיפשת שם?
"זה התחיל מרעיון שעלה לי במשרד ראש הממשלה. הייתי ראש צוות באחד מתחומי ההנדסה, ובין היתר הייתי אחד המארגנים של אירוע היצירתיות והיזמות של מערכת הביטחון שנקרא 'מחנט'. זה פרויקט שנתי שבמסגרתו כל יחידה של מערכת הביטחון בונה מוצרים חסרי שימוש, כשהמטרה היא לאפשר לאנשים להתנסות בדברים שהם לא מתעסקים בהם בחיי היום־יום, לתת להם להכיר עוד דיסציפלינה.
"חיפשתי רעיון מקורי וחשבתי לשגר רקטה לקצה האטמוספירה. אמרתי — נוציא חללית מפלסטיק, נצלם את זה ונקרא לזה 'החללית הישראלית הראשונה'. קפצתי לבית של אילן, חבר שלי, וסיפרתי לו, והוא הציע שאנסה להשתתף בתוכנית ה־Xprize, החללית של גוגל. נכנסתי לאתר שלהם וקראתי שמדובר בתחרות בין צוותים על שיגור חללית לא מאוישת לירח, שתנוע 500 מטר בירח ותצלם וידיאו משם. הפרס הוא גדול - 20 מיליון דולר".
האמנת שתצליח?
"לאילן יש אוסף של וויסקי לא רע, שכנראה עזר. כבר באותו לילה רשמתי את spaceil.com".
בשלב הבא בש דיבר עם יהונתן ויינטראוב, שעבד איתו במחנט, וגם כתב בפייסבוק: "מי רוצה להגיע לירח". "כפיר דמרי, עוד חבר ממחנט, כתב לי שאם אני רציני - הוא בפנים".
ובש היה רציני. "שלחנו מייל לפרופ' איציק בן־ישראל, יו"ר סוכנות החלל הישראלית, והוא קיבל אותנו לפגישה", משחזר בש. "שלוש דקות לתוך המצגת הוא התחיל להריץ שקפים ואמר: 'אתם לא תנחתו ב־2012, זה יעלה יותר מ־8 מיליון דולר, והחללית תהיה יותר גדולה'. הוא צדק בהכל, אבל במקום לבעוט אותנו מהחדר הוא אמר: 'חבר'ה, אתם עוד לא שם - אבל אני איתכם'.
"חודש אחר כך הוא הביא אותנו לכנס גדול באוניברסיטת תל־אביב, בו הצגנו את הפרויקט כשבקהל יושבת סגנית מנהל נאס"א, יו"ר סוכנות החלל האירופית ובכירים מהארץ, בהם מוריס קאהן. בתום ההרצאה קאהן ניגש אלינו ונתן לנו 100 אלף דולר כדי להתחיל. היום הוא הצ'יירמן שלנו ותורם לנו מיליונים. הוא ממש שותף לדרך".
מהר מאוד הפרויקט הופך להיות העבודה שלך.
"לגמרי, ג'וב כפול שניים. עזבתי את משרד ראש הממשלה ואת הלימודים לתואר שני ועסקתי כולי ב־SpaceIL, חברה שרשמנו ב־2011 כעמותה, מה שהתברר כצעד נבון כי אין לחץ ממשקיעים. זה אולי פחות טוב לנו, היזמים, כי אין לנו אחוזים - אבל זה נותן אוויר לפרויקט, שהיום הוא בסדר גודל של 75 מיליון דולר. אתה לא יכול לקחת משקיעים, להצדיק את ההוצאה הזאת ולהגיד 'אני אביא מהירח משאבים ואכסה את ההשקעה. זה לא מכסה'".
אז למה זה טוב בעצם?
"אם אתה עמותה ואתה מסתכל על מה פרויקט כזה יכול לעשות למדינה, אתה רואה שזה מדהים. אני לא מכיר עוד פרויקט, אפילו בסכומים האלה, שמסוגל לגרום למדינה שלמה להתאהב בטכנולוגיה. זה קרה בלי להתכוון עם אפולו 11. ילדים באותה תקופה פתחו את הטלוויזיה, ראו את ניל ארמסטרונג והלכו במספרים אסטרונומיים ללמוד הנדסה ומדע. מבחינתי זאת המשימה הגדולה של ספייס־איי־אל, 'אפקט אפולו'. אנחנו רוצים לכבוש לבבות. אנחנו הולכים לכיתות, פגשנו יותר מרבע מיליון בני נוער. יש לנו עשרות מתנדבים שעושים את זה ומסבירים על החללית. המטרה היא שעד שהחללית תנחת הילדים יסבירו להורים מה היא עושה".
ומה עם הדד־ליין של התחרות?
"הוא כל הזמן מוארך. הדד־ליין המקורי היה סוף 2012".
ואין אף צוות בעולם שמוכן?
"אף אחד עדיין לא. נכון להיום נשארו חמישה צוותים מהעולם במרוץ".
אתה חושב שיש לכם סיכוי לנצח?
"בטח שיש סיכוי, למרות שמבחינתנו המשימה היא יותר גדולה מלזכות בתחרות. המשימה היא לשלוח חללית ישראלית לירח. אם נזכה בתחרות זה נהדר, אבל המשימה כבר הרבה יותר גדולה".
החללית נבנית היום במפעל שצמוד לגדר מפעל "חלל" בתעשייה האווירית ביהוד, "המקום היחידי בארץ שאפשר לבנות בו חללית", כפי שמסביר בש ומוסיף: "יש לנו שיתוף פעולה מלא מהם".
מה המעורבות שלך היום בפרויקט?
"היום אני בוועד המנהל, מייעץ אם צריך ונותן הרצאות. ביום־יום יש את המנכ"ל, ד"ר ערן פריבמן, שמוביל את הפרויקט ביד רמה".
טקס זיכרון לרגליים
בפוסט שהעלה בש לעמוד הפייסבוק שלו זמן קצר לאחר הפציעה הוא הגדיר היטב את סדר העדיפויות בחייו. "קודם נשים חללית על הירח", כתב, "אחר כך נפתור את הבעיה הזאת". החברים והשותפים הקרובים שדיברנו איתם לא התפלאו על המסר. "הוא תמיד היה כזה, ממוקד מטרה. לא מתעסק יותר מדי עם מה שהיה וחושב קדימה", אמר אחד מהם. חבר אחר אמר שאחרי ההלם היה ברור לו שבש יחזור מהר לעבודה, ויידע ליהנות מהחיים ולמצות אותם גם על כיסא גלגלים.
מי יכול לחשוב על חלליות אחרי שהוא מאבד את היכולת ללכת?
בש: "אני. יש לי עבודה מרתקת שרציתי לחזור אליה. המון אנשים התעניינו בשלומי, וכדי לא לענות להם אחד־אחד החלטתי לכתוב על זה בפייסבוק. היה לי חשוב לשדר שהכל בסדר, שאני לא בסכנת חיים ושנשארתי אותו בן אדם שהייתי, עם אותה רוח 'בשית' כזאת שהיה חשוב לי מאוד שהיא תעבור גם בפוסט. אני מאוד אוהב את החיים שלי ומתכוון להמשיך אותם כמה שיותר".
זה נשמע מאוד ממלכתי, כמעט לא אמיתי. הרגע איבדת את הרגליים שלך. מה עם עצב? קושי?
"תוך כדי היה קצת אבל". בש נעצר וקולו נחלש מעט. "היו כמה לילות בבית החולים בהם הרשיתי לעצמי לבכות לפני השינה. אפילו דמיינתי לעצמי איך היה נראה טקס לזכרן של הרגליים שלי. חשבתי אפילו על אופרת רוק, אבל למי יש זמן. לנועה היו כמה רגעים מאוד קשים, בעיקר בהתחלה. אני מחכה לרגע שהיא תכעס עליי על מה שקרה. אני מחכה לצעקה הזאת".
למה? אתה מרגיש אשם?
"לא, אבל זה באסה. תכל'ס, באותה מידה זה יכול היה לבוא מהטוסטוס שרכבתי עליו ב־15 השנים האחרונות בתל־אביב. היא לפעמים אומרת לי: 'תרגיש טוב ואחר כך אני כבר אהרוג אותך'".
מה בכל זאת עזר לך להתמודד?
"חבר הפגיש אותי עם לוחם השייטת עופר ורפל, שחטף כדור בגב בקרב לפני 13 שנה. הבן אדם היום נשוי ועם שלישייה מקסימה בגיל 6 חצי. למדתי ממנו שהחיים ממשיכים ורצים קדימה. הוא הראה לי סרטונים שהוא והחברים שלו עושים סקי בישיבה, ואמר לי שבשנה הבאה כבר אבוא איתם. אבל זה לא יקרה, נועה הטילה וטו".
יש דברים שאתה רואה עכשיו שלא ראית לפני שהפכת לנכה?
"פעם הייתי בוחר את המשרדים לפי מיקומים של בתי קפה טובים. המשרדים הקודמים היו מול ה'דליקטסן' ביהודה הלוי, והמשרד הנוכחי הוא מול 'הוטל מונטיפיורי'. מי חשב אז לשים לב שרחוב מונטיפיורי זה וואחד שיפוע?"
אתה מוכן שירימו אותך?
"כרגע קצת קשה לי עם זה. הכיסא הרבה יותר כבד ומסורבל ממה שהוא נראה".
איך הילדים מתמודדים?
"הקטן, כשהוא על הבימבה, מסתכל עליי שארוץ אחריו. עם הגדול היו כמה רגעים קשים מאוד. כשחזרתי הוא שאל 'אבא, כואב לך הגב?', אמרתי 'לא', והוא אמר 'אז אבא תקום', 'אבא תקום', ככה, כל הזמן.
"לפני כמה שבועות השכבתי אותו לישון והוא אמר לי 'אבא, אתה זוכר שהיינו משחקים במגרש והיית רץ וקופץ?' זה לא קל, אבל אז אני מבטיח לו שנלך שוב למגרש המשחקים. כולה בן שלוש. שימשיך לראות ערוץ בייבי. מה הוא מתעסק בדברים האלה. מישהו כבר אמר לי שילדים של נכים יוצאים רגישים".
במבה בתל־אביב, סושי באיסלנד
בין ההתמודדות עם הפציעה לחלומות על הירח, לבש יש גם דיי־ג'וב: ב־2013 הקים עם חברו עמית רגב את חברת שילוח הרחפנים Flytrex. לפני כשבועיים עשתה החברה היסטוריה כשהפכה לחלוצת המשלוחים המסחריים באמצעות רחפנים בעולם. אחת מחברות האי־קומרס הגדולות של איסלנד נכנסה לשותפות עם החברה הישראלית של בש ורגב כדי למצוא דרכים חדשות להעברת סחורות ללקוחותיה. המשמעות היא שמישהו בעיר רייקיאוויק שבאיסלנד הזמין את ארוחת הצהריים שלו דרך האינטרנט והיא הגיעה תוך כ־20 דקות מהמסעדה לפתח הבית או המשרד, לא באמצעות שליח מיוזע על טוסטוס אלא באמצעות רחפן.
במשרדי החברה בתל־אביב, שם נערך הראיון, אי אפשר ללכת צעד בלי להיתקל ברחפן כזה או אחר בכל גודל וצורה אפשריים. בש מציג לי את הדגם שטס כיום באיסלנד — רחפן מתוצרת DJI הסינית. הוא ממונע באמצעות שישה פרופלורים ועליו הורכב ארגז שפותח על ידי החברה בארץ ("הוא עשוי מפלטות דקיקות מסיבי פחמן. הוא מאוד חזק, אבל גם מאוד קל. אגב, גם החללית עושה שימוש באותם חומרים. סמנכ"ל הפיתוח שלנו אפילו התיישב עליו והוא לא נשבר", מספר בש בגאווה). טווח הטיסה כיום של הרחפן הוא כ־3 ק"מ, ויש לו יכולת לשאת משקל של עד 3 ק"ג.
מתי אתה מחליט להקים את Flytrex?
"אחרי שמינינו את ערן למנכ"ל ספייס התחלתי לחשוב מה הדבר הבא. דיברתי עם עמית רגב, חבר שהיה גם השותף שלי בדירה לפני שהתחתנתי. גם הוא חיפש את דרכו הלאה מחברה לאפליקציות סלולר שהקים. התחלנו לשחק עם רחפנים, הטסנו אותם וחשבנו בדמיון מה חסר לנו, מה יהפוך את החוויה ליותר כיפית, מה אפשר לעשות עם הטכנולוגיה הזאת. התחלנו לייצר קופסאות שמשדרות בזמן אמת נתונים מהרחפן, ופתאום התחלנו לקבל הזמנות. הרעיון הוא שהרחפן לא מתקשר רק עם השלט, אלא דרך האינטרנט עם השרתים שלנו, ואפשר לראות איפה הוא נמצא על מפה ומה הסטטוס שלו. תוך שנתיים מכרנו 20 אלף חתיכות. זה היה ממש מגניב.
"לפני שנה וחצי החלטנו שזה כבר די בשל הדבר הזה, והחלטנו להכניס משקיעים ולגייס כסף. שנה וחצי אחרי, פרויקט אחד כבר עובד ברייקיאוויק, שם אשכרה מעבירים חבילות. אגב, הניסוי הראשון שלנו היה העברת במבה. זה היה כשעוד עבדנו בדירה של עמית, ממש בהתחלה. העברנו עם אחד הרחפנים הראשונים שהיו לנו שקית במבה. עמית הטיס את השקית אלי לתוך הדירה ואני לקחתי אותה מהרחפן".
אז מה אתם עושים בעצם?
"אנחנו לא מייצרים חומרה, זאת אומרת את הרחפנים עצמם, אלא את תוכנת הענן שמנהלת את צי הרחפנים ומתקשרת עם הלקוח. אנחנו הפדקס לצורך העניין, חברת המשלוחים. ללקוחות שלנו אנחנו נותנים את הפתרון המלא: אנחנו באים עם הרחפנים שהמערכות שלנו מותקנות עליהם, אנחנו הולכים איתם יחד לרגולטור, נותנים מערכי הדרכה ותחזוקה והכל. אחרת זה לא יקרה. את הלקוח שלהם לא מעניין שהמוצר הגיע ברחפן, מבחינתו שחפרפרות יביאו את המשלוח. אם זה זול, בטוח ואמין - אז זה הפתרון".
השיגור שלכם באיסלנד עשה רעש בעולם.
"נכון, כי עד עכשיו רחפני משלוחים היו בעיקר יחסי ציבור. דומינוס מזמינה כתבים, מעבירים פיצה, כולם מוחאים כפיים. אבל עד אלינו זה לא באמת עבד".
וזה לא יחסי ציבור? זה רק רחפן אחד בינתיים.
"לא. זה אמנם רחפן אחד שמעביר עד 20 חבילות ביום, אבל אנחנו עובדים לקבל אישור לעשרות נקודות מסירה. יהיו באיסלנד שכונות שלמות שתוכל לצאת בהן מהבית, ללכת כמה מטרים, והרחפן ימסור לך חבילה".
למה דווקא איסלנד?
"עבדנו בכמה מדינות במקביל ורצינו לראות איפה ייקח הכי מעט זמן. באיסלנד זה הסתדר הכי מהר עם הרגולציה. לא קל לקבל את האישורים האלה. טסים מעל קו ראייה, באזור מאוכלס. זה משהו שעד היום לא ניתן בעולם לגוף אזרחי".
ויש קשיים?
"בינתיים זה די מגניב. זה תלוי מזג אוויר ואי אפשר לטוס בגשם. הרחפן הבא יהיה נגד גשם".
למה להתעסק בתחום הזה כשאמזון הגדולה יושבת חזק על נושא הרחפנים? אפילו פה בארץ מפתחים שלהם עובדים על זה.
"אמזון הם לא מתחרים. הם הולכים לחנך את השוק ולהעביר חבילות של אמזון ללקוחות שלהם. תעשיית הקמעונאות בארה"ב היא של יותר ממאות מיליארדים. ברגע שאמזון תתחיל לעשות את זה, כל שאר החברות יצטרכו פתרונות דומים. אם בעוד שנתיים מהיום תזמיני אייפון מאמזון והוא יגיע תוך רבע שעה, זה ייראה מגוחך לחכות יותר מזה לחבילה".
אתה חושב שזה כל כך קרוב?
"2019 הולכת להיות שנת הפריצה של הרחפנים, לדעתי. בארה"ב הקונגרס דוחף לכיוון 2019. במקומות אחרים בעולם אולי קודם".
בלי שיהיה עובד בנקודת הקצה?
"בדיוק. הרחפן לא נוחת. הוא מוריד כבל לקרקע ואתה יכול לאסוף את החבילה".
ומה עם מקומות צפופים כמו תל־אביב?
"זה בהחלט אפשרי טכנית. אנחנו פותחים עכשיו קו חדש באמריקה הלטינית, בעיר שהיא עם קו רקיע יותר מרשים מתל־אביב, טסים בין גורדי שחקים. ישראל היא בין המדינות המסובכות בעולם מבחינת קו הרקיע שלה, בין היתר בגלל חיל האוויר. אנחנו מהמדינות הדחוסות בעולם ביחס של מטוסים לשטח".
המשקיעים לוחצים?
"ממש לא, אבל צריך לזכור שהפציעה שלי הייתה טראומטית גם להם. הם השקיעו בעצם בעמית ובי. פתאום עמית מתקשר אליהם ואומר: 'אני לא יודע מה המצב של יריב', אבל מהר מאוד הם ראו שאני מתקשר ונרגעו. כולם משקיעים שיודעים לעבוד לטווח ארוך".
מה נחשב אצלך להצלחה של פלייטרקס?
"עד שזאת לא תהיה חברה מטורפת שעושה מאות אלפי טיסות ביום, מבחינתי לא הצלחנו".
מתי זה יקרה?
"אני מקווה ששנה מהיום. מנסה לא להיות אופטימי מדי".
מה אתה מאחל לעצמך לראש השנה?
"שארגיש כמו קודם. שהיה לי איזה מאורע ושהוא נגמר, ואין לו יותר השלכות על החיים שלי. שחזרתי לגמרי לשגרת החיים שלי. זה מה שאני רוצה להרגיש".
