שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ׳׳œ׳™ ׳׳˜׳™׳׳¡
    המוסף לשבת • 19.09.2017
    "בשלוש בלילה כל אחד מאיתנו סיפר על הדרמה שלו, אני עם האירוע המוחי של פרס וענבל עם משבר הלוויין. אמרתי: 'אנחנו נלחמים בכל הכוח'. היא ענתה: 'גם אנחנו'"
    הוא מנכ"ל בית החולים "שיבא". היא סגנית מנהל מפעל חלל של התעשייה האווירית. והם נשואים כמעט 30 שנה. בראיון משותף ראשון משחזרים ענבל ואיציק קרייס את הערב שבו התמודדו במקביל עם אשפוזו של הנשיא לשעבר ועם בעיות התקשורת של אופק 11. מסבירים איך מנהלים חיי משפחה כשהבעל מוקפץ לאסונות טבע ברחבי העולם והאישה נעלמת פתאום לניסוי באוקיינוס השקט. ונזכרים ברגע שבו בתם התלוננה: "אמא, אבא לא זמין. לא כיוונת לו טוב את הלוויין"
    שרית רוזנבלום, אודי עציון | צילום: אלי אטיאס

    זה קרה לפני שנה ושבוע, ב־13 בספטמבר 2016. פרופ' איציק קרייס, המנכ"ל הטרי של המרכז הרפואי "שיבא", שהיה אז רק שלושה שבועות בתפקיד, תיכנן להגיע הביתה מוקדם לשיעור כושר משותף עם בתו לירון כאשר הטלפון במשרדו צילצל. הדובר מעברו השני של הקו בישר לו שנשיא המדינה לשעבר, שמעון פרס, נמצא בדרך לבית החולים עם מה שנראה כמו אירוע מוחי.

    פרופ' איציק קרייס במרכז הרפואי שיבא, שלשום. "יש מספיק משאבים גם לביטחון וגם לבריאות"
    פרופ' איציק קרייס במרכז הרפואי שיבא, שלשום. "יש מספיק משאבים גם לביטחון וגם לבריאות"

     

    "הלכתי לומר לו שלום. בהתחלה הכל נראה בסדר", נזכר פרופ' קרייס. "בשלב מסוים הוא התמוטט. מיד צילצלתי לאשתי, לבקש ממנה: 'טפלי בזה, תוציאי אותי בסדר'. אבל ענבל לא ענתה לי. גם הווטסאפים לא עברו אליה. היא הייתה מנותקת לגמרי. בלית ברירה צילצלתי ללירון להסביר לה מה קרה ולמה אני לא מגיע".

     

    מה שקרייס לא ידע בנקודת הזמן ההיא, בתחילת הלילה הסוער והדרמטי שעמד לפניו, הוא שאשתו, ענבל, סגנית מנהל מפעל חלל של התעשייה האווירית, נמצאת, כמוהו בדיוק, בעיצומה של דרמה לאומית משלה: הלוויין אופק 11, לוויין אופטי הנושא מערכת צילום מתקדמת, שוגר ממש במקביל מבסיס חיל האוויר בפלמחים, אך תקלה שאובחנה בו כעבור זמן קצר גרמה לקשיי תקשורת איתו ולחששות כבדים בנוגע להפעלתו המבצעית.

     

    "אני רגיל שלפעמים אני לא מצליח להשיג אותה", אומר קרייס. "כשיש אצלה בעבודה דרמות היא נעלמת לי. לא דאגתי. בזמן הזה כל עם ישראל עקב אחר המתרחש אצלנו, וכבר הופעתי בטלוויזיה. הייתי בטוח שהיא יודעת מה עובר עליי. בשלוש לפנות בוקר, אחרי שסיימנו לייצב את מצבו של הנשיא לשעבר וגמרנו את כל הבדיקות הראשונות, הגעתי הביתה. חניתי בחוץ וסידרתי לעצמי את המחשבות לגבי הלילה הזה. שתי דקות אחריי היא מגיעה פתאום משומקום, נעצרת וחונה לידי. אמרתי לה: 'שמעת מה קרה'? היא ענתה 'לא'".

     

    קרייס כמפקד בית החולים שהקים צה"ל בהאיטי. "המראות היו מזעזעים"
    קרייס כמפקד בית החולים שהקים צה"ל בהאיטי. "המראות היו מזעזעים"

     

     

    "יצאתי הביתה אחרי לילה מאוד דרמטי, שבו הייתי מנותקת לחלוטין מכל מה שקרה בעולם", מספרת ענבל את הגרסה שלה למפגש הלילי הזה. "נהגתי שקועה במחשבות על מה שקרה ומה צריך לעשות הלאה. אני מחנה ליד הבית, ורואה את איציק עומד ליד האוטו שלו. נכנסנו יחד, והתחלנו לפרוק את הקניות מהמשלוח שהגיע מהסופר, שחיכו לנו על השיש. בזמן שאנחנו מכניסים יחד את המוצרים למקרר, התחלנו לדבר".

     

    סביב קרטוני החלב והגבינה הצהובה גילו בני הזוג כי בין אירועי הערב שלהם, שהתנהלו באיזורים שונים של המדינה ובתחומים שונים, היה הרבה דמיון. "כל אחד סיפר על הדרמה שלו, אני עם נשיא המדינה, והיא עם הלוויין", נזכר קרייס. "אמרתי לה 'הייתה בעיה איתו', היא ענתה: 'גם אצלי'. הסברתי לה שהוא לא מְתַקְשֵר, והיא ענתה 'גם שלי'. סיפרתי שאנחנו לא יודעים מה יעלה בגורלו בימים הקרובים. היא ענתה 'גם אנחנו'. אמרתי לה: 'אנחנו נלחמים עליו בכל הכוח'. היא ענתה: 'גם אנחנו'".

     

    "קצת מפריעה לי ההשוואה בין לוויין, חשוב ומשמעותי ככל שיהיה, לחייו של חולה, שמצבו אנוש", מדגישה ענבל. "אבל אין ספק שהיה הרבה דמיון בין מה ששנינו עברנו, בלילה ההוא ובשבועות שאחריו. הייתה הרבה סמליות בעובדה ששמעון פרס ז"ל, אבי התעשייה האווירית ומי שראה תמיד מעבר לאופק, נקלע למשבר במקביל לאירוע שהתרחש בשיגור אופק 11. פתאום גם האיש הגדול הזה וגם הלוויין החכם היו בצרה. מבחינה אישית, באירועים של משבר הצורך להנהיג מאוד מחבר בין איציק לביני. אנשים בודקים איך אתה מגיב ומה אתה עושה בסיטואציה כזו. אתה חייב לשדר אופטימיות ומנהיגות. בגלל קווי הדמיון בין הקריירות והתפקידים שלנו, יותר קל לכל אחד מאיתנו להבין מה עובר על השני".

     

    הטיל נשאר במשפחה

     

     

    כבר יותר מ־30 שנה מתנהלים חייהם של בני הזוג קרייס על הכביש המהיר להצלחה. הרבה דרמה ואקשן יש בקריירות שלהם, אבל גם כמויות לא מבוטלות של לחץ ודאגה. "אנחנו חיים בדריכות בלתי פוסקת", אומר קרייס בגילוי לב, והמשפט הקצר הזה מיטיב לתאר יותר מכל את הדרך שבה הם מתנהלים, יחד ולחוד.

     

    הוא תת־אלוף במילואים, קצין רפואה ראשי לשעבר. היא מהנדסת שעסקה לאורך השנים בטילים ובלוויינים, אשת מקצוע מוערכת בעולם טכנולוגי גברי ברובו. כל אחד מהם עומד בראש מערכת גדולה, תובענית ומורכבת, הנושאת באחריות לעובדים רבים ולחיי אדם.

     

    למרות שרוב הזמן הקריירות שלהם מתנהלות בנפרד, בנקודות מסוימות הן השיקו זו לזו. ב־2007 לקח איציק, מומחה ברפואה פנימית ששילב במשך שלושה עשורים את העולם הרפואי עם הצבאי, הפסקה מתחום הרפואה. "ביקשתי לעשות משהו קצת שונה ומוניתי לראש מחלקת תכנון באגף התכנון (אג"ת). תפקיד מאוד מעניין ומאתגר, שעוסק בבניין כוחו של צה"ל, כולל בתחומי ההגנה האקטיבית והלוויינים. עד אז לא הבנתי בזה שום דבר. ענבל צחקה עליי: 'מה אתה נדחף לתחום שלי? פתאום אתה מבין בטילים'".

     

    ענבל: "כל הזמן איציק היה צריך לתת גילוי נאות, שלא יגידו שהוא מתעדף פרויקטים בתחומים האלה בגלל הקשר המשפחתי. לומר לכולם: 'תדעו, זו אשתי'". "האמת", אומר איציק, "שפשוט רציתי להשוויץ בה".

     

    ב־2008 הציג לקבינט את התוכנית הרב־שנתית של צה"ל, "תפן". כאשר הגיע להצגת מערכות ההגנה האקטיבית עצר אותו הרמטכ"ל גבי אשכנזי ופנה לראש הממשלה אהוד אולמרט. "אתה יודע שחץ 3 זה אצלם עיסוק משפחתי?" שאל אותו. "הרמטכ"ל די הביך אותי", נזכר קרייס. "700 פרויקטים במצגת, ומתעכבים דווקא עליו. ראש הממשלה שאל מיד במה מדובר, ואמרתי לו שאשתי מנהלת את הפרויקט. אחרי הסופרלטיבים הוא שאל אותי: 'תגיד, כשנצטרך אותו - הוא באמת יפגע?' עניתי לו, 'אדוני, איזו תשובה אתה רוצה שאתן לך?' לפני כמה שבועות, כשאולמרט היה כאן כמטופל, הזכרתי לו את השיחה ההיא".

     

    הממשק בין תחומי העיסוק מדובר רבות, באופן טבעי, גם בבית. ב־2013 פגעה סופת טייפון בפיליפינים והוחלט שישראל תשגר לשם בית חולים שדה. "בערב דיברנו בבית על ההכנות ועל התיאומים לספק להם תקשורת לוויינית", מספרת ענבל. "איציק כקרפ"ר עמד כמובן לנסוע לשם. כמה ימים אחר כך מתקשרת אליי הבת הקטנה עדי. 'אבא לא זמין. לא כיוונת לו טוב את הלוויין'. שתקתי כמה שניות, מה שלא קורה לי בדרך כלל, וחשבתי על הדימוי שיש לה בראש באותו רגע, שאבא נמצא אי שם בקצה העולם ואני יושבת עם הסטיק ומכוונת את הלוויינים. אמרתי לה: 'חמודה, אני כבר מסדרת את זה'".

     

    לצמצם את מספר ההרוגים

     

    כילד התרוצץ פרופ' איציק קרייס (52) במסדרונות מכון הלב של "שיבא", שבו עבדה אמו, זיוה, ככוח עזר. "גדלתי בצריפים של שיבא", הוא מספר. ארבעה עשורים לאחר מכן מונה לעמוד בראשו של בית החולים הגדול בישראל. הוא נכנס לתפקיד המנהל לפני שנה, אחרי 31 שנות שירות בצה"ל. בתפקידיו השונים הוביל את הסיוע הרפואי בשגרה, במבצעים ובמלחמות וכן את הסיוע באירועי אסון ובהם הסיוע ההומניטרי לפליטי קוסובו במקדוניה, חילוץ קורבנות מתקפת הטרור בטאבה, מבצע הסיוע ההומניטרי לקורבנות מלחמת האזרחים בסוריה והסיוע לפיליפינים לאחר אסון הצונאמי. אחת החוויות הקשות שנחרתו בזיכרונו הייתה הפיקוד על בית החולים שהקים צה"ל בהאיטי אחרי רעש האדמה שאירע שם ב־2010.

     

    "היינו הראשונים שהגענו לשם, כ־80 שעות אחרי רעידת האדמה", הוא מספר. "המראות שנגלו לנו היו מזעזעים. כשיצאנו משדה התעופה ראינו עשרות אלפי אנשים מוטלים משני צידי הכביש. חלק היו גופות ואחרים אנשים חיים. זה היה מראה שקשה לתאר אותו".

     

    בית החולים הצבאי הוקם במהירות, והיה הראשון שהציע עזרה רפואית מסודרת. מהר מאוד נפוצה השמועה על המוסד הישראלי שמעניק למטופליו סיכוי לחיות. "הפצועים הקשים ביותר לא שרדו עד שהגענו, והקלים לא הגיעו אלינו", מספר קרייס. "הבעיה הייתה שפצועים במצב בינוני, כפי שנהרו אלינו באותם ימים, היו עשרות אלפים, והמשאבים שלנו היו מאוד מוגבלים. הייתה לנו עמדת טיפול נמרץ אחת לתינוקות, ועוד ארבע למבוגרים. הקושי העיקרי היה להכריע באילו ילדים, בעיקר תינוקות, לטפל בעמדה הזו, ובעיקר במי לא. האם לתת את המשאבים היקרים שיש לך לילד אחד, שיזדקק להם זמן ממושך, או לכמה ילדים שעברו ניתוחים? אלה החלטות שמשמעותן חיים או מוות. כדי להתמודד עם הדילמות הקשות האלה הקמנו ועדות אתיקה של שלושה אנשי צוות. לגבי כל מקרה כזה קיימנו הצבעה מסודרת, והרוב קבע".

     

    הקושי המעשי והנפשי בחלוקת המשאבים המוגבלים לאוכלוסייה המקומית הנואשת והנזקקת כל כך ליווה אותו גם אחרי שחזר לישראל. "למרות שהרבה אנשים חלקו בהחלטות, בסופו של דבר האחריות הייתה שלי. כשחזרנו לארץ שאל אותי בני גנץ, שהיה אז סגן הרמטכ"ל: 'איך אתה מרגיש?' עניתי לו שקשה לי עם העובדה שכל מה שעשינו שם, ועשינו הרבה, היה רק טיפה בים מול הצורך האדיר של האוכלוסייה הפגועה בעזרה. הוא אמר לי משפט חכם: 'במקום שבו יש חשיכה מוחלטת, גם נר מפיץ אור גדול'. את המשפט הזה השתדלתי לקחת איתי הלאה, ברגעים הקשים.

     

    "בהאיטי למדתי שתקווה היא הפקטור המשמעותי ביותר בעזרה שלנו, והוא לא נמדד במספר הפצועים שטיפלת בהם, אלא בעצם העובדה שהגעת, שאתה שם. שהתושבים יודעים שחושבים עליהם ודואגים להם, ובכך שאתה מתחיל לייצר עבורם דינמיקה של תקווה, של עתיד. למדתי שגם באמצעות משאבים מעטים אפשר לעשות שינוי גדול. ומצד שני, הבנתי את מגבלותיי כרופא. אין דרך להתמודד עם אסון כזה לבד. במקרים כאלה, העולם חייב לשתף פעולה".

     

    בהחלטות של חיים ומוות עסק קרייס רבות גם בתוך הבית, בחיל הרפואה, עליו פיקד מאוקטובר 2011. פרויקט הדגל של החיל, אותו יזם וקידם, נועד להוריד את מספר חיילי צה"ל ההרוגים בשדה הקרב. התוכנית נקראה "שומר אחי", והפחיתה, כך נטען, את שיעור התמותה ב"צוק איתן" בכשליש לעומת מלחמת לבנון השנייה.

     

    "'שומר אחי' נולדה במטרה להפחית את התמותה של חיילים בשדה הקרב לשיעור של פחות מעשרה אחוזים, מסך כל הפצועים", הוא אומר. "במלחמת העצמאות מתו 48 אחוז מהפצועים. ביום כיפור 33 אחוז. במלחמת לבנון הראשונה 22 אחוז ובשנייה – 15 אחוז. יכולנו לעצור שם ולומר 'זה מספק אותנו', אבל כשראינו את הירידה בתמותה שהשיגו האמריקאים באפגניסטן החלטנו שגם אנחנו יכולים להצליח בזה. הרמטכ"ל, בני גנץ, אמר לי: 'קח כל סכום שתזדקק לו, העיקר שתצליח'.

     

    "השאלה הראשונה ששאלנו הייתה: ממה מתים ההרוגים? מצאנו ש־90 אחוז מהחיילים שניתן היה להציל אותם מתו מדימום. בדקנו מתי הם מתים. התשובה הייתה בשעה הראשונה שאחרי הפציעה. הבנו שאם נוכל לטפל בדימום בשעה הראשונה לפציעה, נוכל להציל את חייהם של שיעורים גבוהים מההרוגים, בתנאי שתהיה עזרה רפואית זמינה לידם. מי ספק השירותים הרפואיים הכי קרוב לחייל? החייל עצמו. החלטנו לחלק לכל החיילים הקרביים קיט שבו יש חוסם עורקים מסוג חדש, קל מאוד לתפעול, במקום החוסם הישן, שהיה עשוי מגומי וקשה לתפעול, והביא לקטיעות גפיים רבות".

     

    כדי ליצור עניין בחוסם החדש, מספר קרייס, חולקה הערכה קודם כל ללוחמי גולני. "ברגע שהשמועה אודותיה התפשטה, כולם רצו לקבל אותה. הבהרנו לחיילים שהדבר הראשון שיציל את חייהם הוא הנשק, אחריו האפוד ואחריהם חוסם העורקים. בשלב הבא רכשנו תחבושות עם גורמי קרישה, שמסייעות אף הן לעצירת הדימום, ותיגברנו את הרופא הגדודי בצוותי רפואה פלוגתיים, שיהיו קרובים לחיילים במהלך הקרב. הופתעתי מרמת ההיענות של אנשי המילואים שהתנדבו לשמש כרופאים כאלה בזמן מלחמה. בסוף השרשרת החלטנו להשתמש בפלסמה טרייה מיובשת, שהיא נוזל הדם, שמסייעת גם היא לעצירת דימומים".

     

    התוכנית יושמה לראשונה במבצע צוק איתן, שהחל ב־8 ביולי 2014. כחודשיים לאחר מכן, בתום המבצע, עמד שיעור ההרוגים הישראלים על 9.2 אחוז מכלל הפצועים, ירידה של יותר מ־30 אחוז לעומת מלחמת לבנון השנייה, שהתרחשה שמונה שנים קודם. "פתאום הציבור התחיל לראות פצועים קשים ששרדו את המלחמה. חלקם לא היו שורדים אלמלא היה לידם רופא בזמן הפציעה. השלב המאתגר ביותר היה לרכוש את אמון המפקדים בתוכנית החדשה עוד לפני המלחמה. ברגע שהמפקדים האמינו בה, היא התרחבה והצליחה. בסופו של דבר, עוד עשרות חיילים שרדו את המלחמה".

     

    שיעור ההרוגים הזה, 9.2 אחוז, הוא בר שיפור, או שמיצינו את פוטנציאל ההצלה בשדה הקרב?

     

    "חייבים להמשיך להשתפר. מיד עם סיום המלחמה אמרתי לאנשים שלי: 'תמצאו לי את הגיים צ'יינג'ר הבא'. יש כל מיני פטנטים שנבדקים, כמו בלון שניתן יהיה להכניס לכלי הדם המדמם בשדה הקרב ולסגור אותו, וכדוריות דם באבקה. יש לנו גם פיתוחים חדשים נגד כוויות. אני רק מקווה שהמלחמה הבאה תידחה בכמה שנים, כדי שנוכל למצוא את המפתח להפחית עוד יותר את התמותה".

     

    יירוט בעשרה מאך

     

    קרייס הרופא הוא לא בן המשפחה היחיד שמצא את עצמו פעם אחר פעם בחזית. כמי שבחרה ללמוד הנדסה כימית בטכניון במסגרת לימודי העתודה שלה, רגילה ענבל (51), להיות האישה היחידה בחדר. כך היה גם לאחר שסיימה את התואר והוצבה כקצינה צעירה במנהלת פיתוח אמצעי לחימה במשרד הביטחון (מפא"ת). בשנת 2000 הגיעה לתעשייה האווירית והשתלבה בפרויקט החץ. בהמשך מונתה למהנדסת הראשית של החץ 2 והובילה את תוכנית השיפורים במערכת. היא סיימה תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת תל־אביב וב־2007, לאחר ששבה מלימודים במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), קיבלה את התפקיד של ניהול חץ 3, אחד הפרויקטים הביטחוניים היקרים והמתוחכמים של מערכת הביטחון, מינוי חריג ויוקרתי למהנדסת.

    ענבל קרייס באתר השיגור של הלווין "ונוס 1". "לראשונה אחרי הרבה זמן אפשר היה לראות כאן זמן אפשר היה לראות כאן אנשים מחייכים"
    ענבל קרייס באתר השיגור של הלווין "ונוס 1". "לראשונה אחרי הרבה זמן אפשר היה לראות כאן זמן אפשר היה לראות כאן אנשים מחייכים"

     

    האתגר היה גדול ודחוף, על רקע פרויקט הגרעין האיראני וההתקדמות של טהרן בפיתוח טילים בליסטיים. חץ 3 נועד להיות שכבה עליונה במערך ההגנה האקטיבית בשמי המדינה וליירט את מטרתו מחוץ לאטמוספרה, בגובה של יותר מ־100 ק"מ מעל פני כדור הארץ. בניגוד לחץ 2, שממשיך לשרת לצידו, הוא לא מיירט את המטרה על ידי פיצוץ לידה, אלא פוגע בה ישירות בחלל, במהירות עצומה של יותר מ־10 מאך (כ־12 אלף קמ"ש). השנה, אחרי שהטיל נמסר לחיל האוויר ונכנס לשירות מבצעי, זכה הפרויקט בפרס ביטחון ישראל. קרייס כבר קיבלה פרס אחר על פרויקט שלא ניתן להרחיב עליו את הדיבור. "יש דברים שחייבים להיעשות במחשכים", היא אומרת.

     

    חוץ מישראל, רק לארה"ב יש כיום טיל שמסוגל ליירט טילים בחלל, והוא יקר משמעותית מהטיל הישראלי. משרד ההגנה האמריקאי, שמימן את פיתוח הטיל, אישר את ההשקעה בו רק לאחר שבחן את התוכניות של קרייס וצוותה והשתכנע שהטיל הישראלי יהיה זול יותר מהאמריקאי, וביצועיו לא ייפלו ממנו.

     

    לפני כמה שנים סיימה לנהל את פרויקט חץ 3 וקודמה לתפקיד סגנית מנהל מפעל חלל של התעשייה האווירית, שמייצר את לווייני הריגול הישראליים מסדרת "אופק" ואת לווייני התקשורת מסדרת "עמוס". "בניגוד לחץ, שהלוואי שלא נצטרך להשתמש בו מעבר לניסויים, בלוויינים משתמשים 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הם עושים את העבודה שעה אחר שעה, והיכולות שלהם מוערכות בידי מי שנחשף לצילומים שלהם", היא מסבירה.

     

    ב-13 בספטמבר לפני שנה, ליל הדרמה הגורלית ב"שיבא", כשהיא נכנסה למרכז הבקרה לקראת שיגור לוויין אופק 11, כבר היו מאחוריה שנים של שיגורי טילים ולוויינים, כולל המתח, ההתרגשות, ההצלחות והכישלונות. זה היה זמן קצר אחרי שהלוויין עמוס 6, שנבנה במפעל במשך כשלוש שנים, הושמד בפיצוץ טיל השיגור שלו בארה"ב. "הייתה לנו תחושה קשה של אובדן יציר כפינו", היא נזכרת.

     

    שיגור מוצלח של לוויין הריגול החדש של ישראל אמור היה לשפר את האווירה. עכשיו היא מספרת לראשונה על אותם ימים דרמטיים, שבהם הצליחו מיטב המוחות להציל מרחוק את אחד הנכסים המודיעיניים החשובים ביותר של מערכת הביטחון, שעלה למדינה מאות מיליוני שקלים. "המתח בחדר הבקרה והשליטה הגיע לשיא. ההתרגשות הייתה אדירה, אבל היינו חייבים להיות ממוקדים ולעקוב אחרי כל השלבים בתהליך השיגור. וצריך לזכור שהשיגור הוא רק שלב אחד מתוך סדרת פעולות שצריכות להתבצע כדי להביא את הטיל לחלל ולהכניס אותו למסלול. זה תהליך מורכב ביותר. הנתונים נבחנים לעומק וצריך לוודא שבכל אחד משלבי התהליך הכל פועל כמו שצריך.

     

    "הדקות הקריטיות האלה מנקזות לתוכן מאמץ אדיר ושנות עבודה רבות של טובי המהנדסים במפעל חלל, בחטיבת מערכות טילים וחלל של התעשייה האווירית ובמפא"ת שבמשרד הביטחון. כל שלב שהושלם בהצלחה סחט אנחות רווחה מכל הנוכחים. העצבים של כולנו היו מתוחים עד הקצה והדופק מואץ. ממש שמעו את דפיקות הלב".

     

    הלוויין שוגר בהצלחה והחל להקיף את כדור הארץ, אבל אז, כשעה וחצי בלבד אחרי השיגור, התברר שלאופק 11 יש בעיה. קרייס המנוסה מתארת את הרגע מורט העצבים הזה ביובש: "הנתונים הראשונים שהתקבלו מהלוויין לאחר שנפרד מהמשגר, נכנס למסלולו והשלים הקפה ראשונה של כדור הארץ, גרמו לכולנו ל'סימני דאגה קלים'".

     

    תוכנית לווייני הריגול הישראליים ידעה כבר תקלות מכאיבות במשך השנים, והשיגורים של כמה מהם נכשלו. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה הלוויין מצליח להגיע לחלל, אך אינו מתפקד כמצופה. המפעל ביהוד נכנס למצב חירום. "אנשים הסתובבו עם עיניים אדומות מחוסר שינה", היא משחזרת. "כל הצוות המוביל נרתם להצלחת המשימה. הצוותים עסקו בבדיקות ובהפעלה מבוקרת של כל המערכות ותתי־המערכות המרכיבות את הלוויין. כולם הבינו את החשיבות הלאומית של המשימה. מדובר ברגע מבחן, ודאי עבורנו כמנהלים".

     

    רק אחרי יותר מעשרה ימים חזרה הנשימה של חברי הצוות לסדרה. "כשהלוויין שידר לקרקע את תמונותיו הראשונות, נשמטה לכולנו הלסת. עמדנו, דחוסים ומצטופפים בחדר הקטן, קבוצה קטנה של מהנדסים צעירים בני 20 ומבוגרים בני 60 ויותר, עיני כולם אדומות מדמעות התרגשות ובעיקר מעייפות, מרימים כוסית פלסטיק חד־פעמית ומברכים בקול רועד על ההצלחה. צריך לזכור שבתחומים האלה, ההבדל בין הצלחה אדירה ואי־הצלחה הוא כחוט השערה וצריך לדעת גם איך מתמודדים עם אירועים שלא מצליחים".

     

    הדרמה האדירה הזו הסתיימה בהצלחה: בתחילת החודש, בהתבטאות נדירה בנושא, חשף תא"ל (מיל') ד"ר דני גולד, ראש מפא"ת, כי "התמונות מאופק 11 הן הטובות ביותר שקיבלנו אי פעם מלוויין ישראלי".

     

    באוגוסט האחרון זכו קרייס והצוות שלה לסוג של תיקון, כאשר לראשונה שוגרו בבת אחת שני לוויינים שנבנו במפעל: לוויין ריגול שרכש משרד ההגנה האיטלקי ב־200 מיליון דולר ולוויין מחקר מדעי "ונוס", הראשון שיזמה סוכנות החלל הישראלית במשרד המדע, בשיתוף סוכנות החלל הצרפתית.

     

    "זה היה רגע היסטורי ללוויינות הישראלית", אומרת קרייס. "לא עוד לוויין תצפית או תקשורת, אלא הצטרפות של מדינת ישראל למחקר עולמי מהחלל, לשיתוף פעולה לטובת האנושות, עם לוויין מתקדם למחקר שינויי אקלים. הביצועים של ונוס טובים יותר ממה שציפו וכבר יש פעילות להוסיף עוד מחקרים ויישומים על בסיס ההדמאות (צילומים באורכי גל שונים) שמספק הלויין, שמצלם 110 אתרים בכל העולם. ההחלטה של האיטלקים לרכוש מאיתנו לוויין הייתה מחמאה גדולה ואישור להערכה שלה זוכים לווייני התצפית הישראליים בעולם. איטליה הייתה המדינה השלישית בהיסטוריה ששיגרה לוויין, אחרי הרוסים והאמריקאים, ובכל זאת הגיעה אלינו. אחרי השיגור אפשר היה לראות כאן אנשים מחייכים, לראשונה אחרי הרבה זמן".

     

    אבל השמחה על ההישג הלאומי האחרון מתפוגגת במהירות. התעשייה האווירית נאבקת כעת על עתיד ייצור לווייני התקשורת בישראל, שיוכרע בשבועות הקרובים. ועדה ממשלתית המליצה למדינה להשקיע 70 מיליון שקל בשנה בחיזוק התשתית לייצור הלוויינים, כדי להבטיח בנייה של לוויין תקשורת אחד בכל ארבע שנים, כדי שישראל תוכל לשמר את השליטה בתחום. מאז כבר ירד הסכום המבוקש לכ־40 מיליון שקל, אבל המדינה עדיין לא הצליחה להקצות אותו.

     

    "אין מדיניות לאומית סדורה בנושא לווייני התקשורת, דבר שמסכן את היכולות שיש לנו היום ועלול לגרום לאובדן העצמאות הישראלית בתחום החשוב הזה", אומרת קרייס. "בארה"ב ובאירופה הממשלות תומכות במיליארדים בייצור הלוויינים האלה, שמוגדרים כתחום בעל חשיבות לאומית. אנחנו בינתיים משקיעים בתכנון עמוס 8 מתקציבים עצמיים שלנו, מתנהלים מהיד לפה, אבל לא נוכל לעשות את זה עוד הרבה זמן. בכל העולם תחום לוויני התקשורת הוא קטר צמיחה טכנולוגי, שמייצר מקומות עבודה, הכנסות וגם ביטחון לאומי. בישראל הוא לא זוכה לתמיכה וכרגע תקוע במשרד האוצר".

     

    עיר של בריאות

     

    גם בחזית השנייה שמנהלת המשפחה, במרכז הרפואי "שיבא", אין רגע דל. בבית החולים, שהוא היחיד בישראל שמאוזן תקציבית כבר שנים רבות ואינו סובל מגירעונות כספיים, נלחם המנכ"ל קרייס בניסיון לא פשוט לסיים שנה נוספת ללא חובות. אבל במקביל לעיסוק בשוטף, במערכת דלת תקציבים ומרובת בעיות, גם הוא נושא עיניו, ממש כמו אשתו, אל העתיד. אל השינויים הבריאותיים והדמוגרפיים הדרמטיים שצפויים לנו בשנים הקרובות.

     

    "מדינת ישראל חייבת מערכת בריאות חזקה, ולשיבא יש תפקיד לאומי במערכת הזו", הוא אומר. "מספר מיטות האשפוז בישראל הוא הנמוך ביותר במדינות ה־OECD. כדי לשמר את שיעור המיטות הנוכחי צריך להוסיף 3,000 מיטות, בזמן שהמדינה מקצה לנו רק 100 מיטות בשנה. משמע שהעומס הנוכחי רק יילך ויגדל בעתיד. משהו משמעותי חייב להשתנות במערכת, כי אם כל מיטה תצטרך לשאת בעומס גדול יותר של חולים – כי אנחנו מזדקנים וגם חולים יותר, ומתים פחות – לא נוכל לספק את הטיפול הרפואי שאנחנו, הישראלים, ראויים לו".

     

    לא רק העומס, הוא מזהיר, יגדל, גם אופי התחלואה שלנו ישתנה. "כבר היום, קצב האבחנות החדשות של סרטן גבוה פי שלושה מקצב גידול האוכלוסייה. התמותה ממחלות לב יורדת, אבל אי־ספיקת לב תהפוך יותר שכיחה, וגם מספר מקרי השבץ יעלה. קצב הפיריון של הישראלים יירד, אבל בגלל היכולת להציל את חייהם של עוברים ברחם יהיו יותר הריונות בסיכון. כל השינויים האלה יחייבו אותנו לעשות מהפך בתפיסה של בית החולים, ממוסד שנועד לתת טיפול במצבים דחופים – לעיר של בריאות. בית החולים העתידי יצטרך לעסוק לא רק בריפוי, אלא גם במניעה, וגם לחזות מי בכלל עתיד לפתח איזו מחלה. אחרי הריפוי נצטרך להשקיע גם בשיקום, כדי שמי שהבריא יתחזק ולא יחזור להעמיס על המערכת".

     

    השינויים האורבים לנו מעבר לפינה, אומר קרייס, יחייבו את קברניטי מערכת הבריאות בארץ להיות יצירתיים וחדשנים. כך למשל, הוא אומר, לא ניתן יהיה יותר לחכות ימים ארוכים לאבחנה. "העלות של תרופות נגד סרטן עצומה", הוא אומר. "חודש טיפול בקיטרודה (תרופה אימונולוגית חדשה נגד סרטן) עולה 37 אלף שקל. אם נצטרך לחכות חודשיים־שלושה רק כדי לדעת אם התרופה עובדת והמחלה נסוגה, נפשוט את הרגל. אני מחפש דרך שתוכל לקבוע אם התרופה יעילה או לא אחרי יום, לזהות את הגרורה או את הגידול יותר מהר. איך לפענח תצלומי הדמיה באופן דיגיטלי. הגענו לירח, לא ייתכן שכדי לקרוא צילום חייבים רופא שיסתכל עליו".

     

    כדי לעמוד בחוד החנית של עולם הרפואה העתידי, הכריז קרייס לאחרונה על הקמת המרכז לחדשנות רפואית בשיבא, ומבקש לקבץ את מיטב המוחות, הטכנולוגיים, הביולוגיים והרפואיים, על מנת להגות ולקדם חידושים בתחום הרפואה, שיהפכו לחלק מהטיפול הרפואי העתידי בכולנו. "ברור לי שנדרש מהפך, אבל אני לא יודע עדיין איך ומה בדיוק יכול להשתנות", הוא אומר. "לכן נרכז כאן את הרופאים והחוקרים שלי, שיציגו את הבעיות שדורשות פתרון, את המהנדסים שימצאו איך לפתור אותן, את התעשיות הגדולות ואת האקדמיה. הרעיון הוא לעבוד מהר ולהביא הרבה רעיונות. אנחנו ניתן להם מענקים, והם ירוצו בניסיון לייצר את הפתרונות. החזון ופיתוח האסטרטגיה לעתיד הם בדי־אן־איי של שיבא. אני מאוד מאמין בזה".

     

    מה יותר חשוב היום לאזרחי ישראל, טילים חכמים ולווייני ריגול מתקדמים, או מיטות אשפוז ומרכזי ריפוי חדישים?

     

    "זה לא 'או ביטחון או חברה'. אני מתקומם על עצם השאלה. איכשהו הגענו למצב שבו כל התכנון הלאומי מבוסס קודם כל על ביטחון. המערכת הממשלתית, משרדי האוצר והביטחון ניווטו את המערכת לשם: נחליט כמה ביטחון אתם רוצים ואז נראה כמה נשאר לכולם. זה לא צריך להיות ככה. ביטחון מייצר בריאות ומערכת בריאות חזקה מייצרת חוסן חברתי שמייצר ביטחון לאומי. יש מספיק משאבים, זה לא צריך לבוא אחד על חשבון השני".

     

    ענבל: "השקעה בביטחון היא כבר מזמן לא רק השקעה נטו בטנק, בפצצה או בטיל. השקעה בביטחון היא ההשקעה בכלכלה הלאומית. אנחנו במפעל חלל לוקחים את הידע והניסיון מהתחום הביטחוני כדי לייצר מוצרים אזרחיים, שיוצרים תעסוקה והכנסות למדינה. אנחנו פועלים מהבחינה הזאת כמו עוד סטארט־אפ, ותראה כמה מיזמים הוקמו בידי יוצאי יחידות טכנולוגיות צבאיות וכמה כסף ועבודה הם ייצרו למשק. ככה שגם השקעה בביטחון היא השקעה אזרחית. לא נכון לראות את זה כמשהו נפרד".

     

    לתוכנית לווייני התצפית של משרד הביטחון יש לוח זמנים מסודר ורב־שנתי, אבל על החלל האזרחי ולווייני התקשורת צריך להילחם.

     

    על זה עונה דווקא איציק ראשון: "המדינה הזו חייבת לגעת כל הזמן בקצה. גם ברפואה, גם בחלל וגם בטכנולוגיה. אם לא נייצר תרבות שכרוכה קודם כל במוטיבציה לרצון ומצוינות, בציפייה להיות תמיד בקו הראשון ולפרוץ גבולות, לא נוכל להתקיים ביום־יום. אני אופטימי בנושא הזה, כי המדינה הקימה יכולת עצמאית לבנות ולהפעיל לווייני תקשורת, ובסוף החלטות מתקבלות כדי לשמר מוקדי ידע כאלה. ראיתי את זה במערכות הביטחון והבריאות. כשיש תשתיות שצריך לשמר, כדי שנוכל לסמוך על עצמנו, הן נשמרות".

     

    וענבל מוסיפה: "אנחנו פורצים דרך כי אנחנו מוכרחים. אנחנו מובילים בעולם במערכות הגנה אקטיבית, בטכנולוגיות חלל, כי יש לנו צורך אמיתי בהן. חייבים לשמר את זה".

     

    איך קורה שעם משאבים כל כך מוגבלים אנחנו מצליחים להוביל תעשייה כל כך מתקדמת?

     

    ענבל: "זה בזכות יצירתיות ויזמות של אנשים, שחושבים קצת אחרת. עם חשיבה מחוץ לקופסה והרבה חוצפה".

     

    בדרך לגימנסיה

     

    הם מתגוררים בשוהם והורים לשלושה: לירון (25) סטודנטית להנדסה, גיא (22), קצין קרבי בצנחנים ועדי (17), שמיניסטית. בשנה הבאה יחגגו 30 שנות נישואים, אבל הם יחד כבר 34 שנים, מאז שהיא הייתה בת 17 והוא בן 18. "נפגשנו בתיכון. היא למדה שכבה מתחתיי בגימנסיה הריאלית בראשון־לציון", מספר איציק. "היינו הולכים יחד לבית הספר בבוקר". וענבל מוסיפה: "השיר 'אני רואה אותה בדרך לגימנסיה' מאוד מזכיר את הסיפור שלנו".

     

    מאז שהתחתנו והקימו משפחה בילו בני הזוג חלק לא מבוטל מהזמן שלהם בנפרד. "הרבה מהאירועים החשובים בחיינו החמצנו בגלל הקריירות שלנו", מודה איציק. "זה קרה הרבה, ועדיין קורה".

     

    "כשקורה אסון במקום כלשהו בעולם ואיציק לא מוקפץ, אני עדיין קצת מופתעת", אומרת ענבל. "איכשהו, הדברים קרו תמיד ברגעים הכי לא מתאימים. במסיבת יום ההולדת ה־18 של הבת שלנו הוא היה בהאיטי. בזמן שכיהן כמפקד הרפואה של פיקוד דרום, הייתה מסיבה בקיסריה שחיכיתי לה מאוד. השארנו את הילדים לישון אצל הוריי, נכנסו לאוטו של איציק בהחלטה לרקוד עד אור הבוקר. איך שעלינו על כביש 6 הוא מקבל טלפון: יש אירוע רב נפגעים בטאבה, המסוק בדרך אליך. הסתכלנו אחד על השני והוא הבין שכבר לא אגיע למסיבה. עוד לא היה ברור מה קרה שם. דיברו על מאות נפגעים, ממילא יצא לי החשק לרקוד. אחרי חצי שעה מצאתי את עצמי במנחת המסוקים באסף הרופא, מתקשרת לאבא שלי, שיבוא לקחת אותי הביתה".

     

    את שגרת החיים המורכבת עם שתי קריירות מטאוריות ותובעניות ניהלו בעזרתם הפעילה של הוריה, שעברו לגור מרחק הליכה מהם בכל פעם שעברו דירה. "הייתה לנו הרבה עזרה מהמשפחה", אומר איציק. "ענבל יכלה לנסוע לשלושה שבועות לניסוי באוקיינוס השקט, ואני יכולתי לנסוע להאיטי. צריך לומר שברמת הבית והמשפחה ענבל יודעת לעשות את הדברים הרבה יותר טוב ממני. כשאני לא נמצא בבית הם חיים. כשהיא לא כאן, אנחנו שורדים".

     

    "אני אחראית על הבלנס", צוחקת ענבל. "איציק מכניס הביתה הרבה רעש ובלגן, ואני מנסה לאזן אותו. היו תקופות שהייתי יותר בבית, והיו הרבה תקופות שהרגשתי קרועה בין הבית לעבודה. אבל במבחן התוצאה, הילדים יצאו בסדר".

     

    בדרך כלל כשאחד מבני הזוג מנהל קריירה תובענית, השני נאלץ להתפשר. להוריד הילוך.

     

    "ענבל ואני", אומר איציק, "אימצנו לפני הרבה שנים תפיסת עולם שונה. החלטנו שאנחנו לא מוותרים אחד למען השני. אני לא ויתרתי מעולם למענה, וגם לא הרגשתי אף פעם שהיא מוותרת למעני. להפך, אנחנו מעצימים אחד את השני. ב־2006 נסעתי ללמוד שנה בהארוורד. היא הייתה אז בשיא הקריירה שלה בתעשייה האווירית והייתה צריכה לקבל החלטה: אם אנחנו נוסעים לבוסטון, או לא".

     

    ענבל: "בהתחלה אמרתי לו, 'מה אתה צריך עוד תואר לאוסף התארים האינסופי שלך?' לא רציתי לקחת שלושה ילדים ולעזוב תפקיד שעבדתי לא מעט שנים למענו. בסופו של דבר החלטתי ללמוד ב־MIT, וזו הייתה השנה הכי חווייתית שהייתה לנו כמשפחה. זה העצים אותנו מבחינה זוגית. לא רק שלא ויתרתי על כלום, אפילו הרווחתי".

     

    אבל האירועים הדרמטיים שמתרחשים תדירות אצל כל אחד מהם משפיעים, באופן טבעי, על הבית. איציק: "החיים שלנו מתנהלים על פי לוח השיגורים של ענבל. כל חופשה משפחתית או פרויקט אחר, כמו קניית סלון או כורסת טלוויזיה, נקבעים לפי הלוויינים".

     

    בנקודות משבר או לחץ בעבודה, הם מספרים, הילדים כבר יודעים להוריד הילוך עד שהדברים יירגעו והחיים יחזרו למסלולם. לפחות עד הפעם הבאה. "הילדים שלנו מבינים שבתקופה מסוימת יהיה לנו פחות זמן אליהם, והקשב שלנו יהיה יותר נמוך", אומר איציק. "חלק מהזמן אני נמצא במצב הזה, וחלק ענבל. במצבים כאלה הם לוקחים צעד אחורה. ברור להם שאנחנו משתפים אותם במה שאפשר לשתף, ושבסוף זה יעבור, אבל מה שלא יקרה, איכשהו אמא שלהם תמיד זמינה ותיתן להם מענה, ובסוף תמיד יש אוכל בבית, והקניות יגיעו".

     

    ענבל: "הילדים מבינים שמה ששנינו עושים משפיע על הציבוריות הישראלית ויופיע בעיתון למחרת. אירועים לאומיים הם חלק מהחיים של כולנו. ככה הם גדלו. הרבה אירועים שאיציק נדרש להם שיבשו את שגרת החיים המשפחתית שלהם, אבל זה כבר חלק מאיתנו".

     

    כמעט בלתי אפשרי לנהל שתי קריירות כל כך תובעניות במקביל, מבלי שאיש ישלם את המחיר. מה הילדים אומרים על זה?

     

    איציק: "הילדים יאמרו שבנקודות מסוימות בחיים יש להם פחות שעות אבא ואמא מילדים אחרים. היום הם מספיק בוגרים כדי לדבר על זה. אבל אני בטוח שהם מזדהים עם מה שאנחנו עושים. עם המשמעות של התפקידים שלנו ועם העובדה שאנחנו מרגישים שאנחנו מממשים את הייעוד שלנו".

     


    פרסום ראשון: 19.09.17 , 18:17