לפני שבועות אחדים נסעתי בשליחות "ידיעות אחרונות" לגואם ולדרום־קוריאה, לסקר את המשבר המתפתח סביב האיום של רודן צפון־קוריאה, קים ג'ונג־און, לפתוח במלחמה גרעינית. המשבר רק הסתבך מאז: צפון־קוריאה שיגרה אחת לכמה ימים טיל ארוך טווח מעל יפן, הנשיא טראמפ החריף את המתקפה הרטורית שלו על שליט הצפון, האמריקאים הציבו מערכות טילים נגד טילים בחצי האי הקוריאני, וסין הטילה סנקציות כלכליות קשות גם על דרום־קוריאה וגם על הצפון.
בסיאול, בירת הדרום, פגשתי כמה מבכירי המומחים לפוליטיקה של הצפון. על דבר אחד היה ביניהם קונצנזוס: את המשטר בפיונגיאנג אפשר היה לאלף. כמו שאמר פעם אבא אבן, בנושא אחר, לא הוחמצה כאן שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות.
באחת ההזדמנויות האלה מילאה ישראל תפקיד מפתח. הסיפור מרתק, רווי במהלכים חשאיים, מזימות בינלאומיות ומלחמות אגו פנימיות. הוא ראוי למלא ספר מתח, לא רק טור בעיתון. "הפרשה מונחת עכשיו על שולחנו של שר ההיסטוריה", אמר לי השבוע איתן בנצור, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר. "פסק הדין יהיה שלו".
ב־1992 היה בנצור בוושינגטון, כחבר במשלחת ישראל לשיחות השלום עם המשלחת הירדנית־פלסטינית. איש עסקים אמריקאי, קרוב־רחוק שלו, ביקש להיפגש בעניין חשוב. הוא נסע אליו לניו־יורק. התברר שהוא אחד הבעלים של חברה בשם סאם צ'ול מא, שפועלת מבייג'ינג ועוסקת בין השאר בסחר עם צפון־קוריאה. "יש גורמים במשטר שמעוניינים בעסקה עם ישראל", סיפר.
המניע היה כלכלי ופוליטי: לאחר קריסת ברית־המועצות נתפסה ארצות־הברית כמעצמת־על יחידה, שעל פיה יישק דבר; כלכלת צפון־קוריאה הגיעה אל סף התמוטטות; האב המייסד של המדינה, קים איל־סונג, שכב על ערש דווי; בנו קים ג'ונג־איל נחשב לנער תפנוקים, נטול כושר מנהיגות; הוא בילה את ימיו ולילותיו בצפייה בסרטים הוליוודיים. גורמים בצמרת השלטון חיפשו חבל הצלה.
המניע הישראלי היה ביטחוני: דו"ח שהוכן במוסד לביון ולמודיעין בתחילת אותה שנה קבע שצפון־קוריאה מוכרת לאיראן, ללוב ולסוריה טילי סקאד ("נודונג", בשמם הקוריאני) ומשתפת פעולה עם המדינות האלה בפיתוח נשק גרעיני. ישראל תצא נשכרת אם תרחיק את צפון־קוריאה ממלחמות המזרח התיכון.
בנצור דיווח על השיחה לשר החוץ שמעון פרס. פרס נדלק: מהלך מהסוג הזה תאם את הצימאון שלו לערוצים חשאיים ולהרפתקאות מדיניות. חייבים לעדכן את רבין, אחרת הוא יטרפד, הזהיר בנצור. פרס עידכן את רבין, שהגיב בחיוב.
הצפון־קוריאנים הציעו, כמהלך פתיחה, שישראל תרכוש מכרה זהב גדול במחוז אונסאן, תשקם אותו ותחדש את פעולות הכרייה. המכרה הופצץ והושבת על ידי האמריקאים במהלך מלחמת קוריאה. המחיר המוצע היה 30 מיליון דולר. ב־29 בספטמבר 1992 הוציא בנק דאאסונג, פיונגיאנג, מכתב שמזמין את החברה בבייג'ינג לשגר משלחת סקר. המשלחת הגיעה לפיונגיאנג ב־1 בנובמבר. השתתפו בה איתן בנצור, עוזרו אבי סיטון, רות כהנוב (היום שגרירת ישראל ביפן) והגיאולוגים עמוס ביין ומשה שירב.
קבלת הפנים הייתה מלכותית. גנרל צפון־קוריאני המתין לישראלים בבייג'ינג. מטוס צפון־קוריאני לקח אותם לפיונגיאנג. הם התארחו בבית ההארחה הרשמי. "במיטה שאתה ישן עליה ישן יאסר ערפאת", אמרו לבנצור, בתקווה להרשים אותו (אני עברתי חוויה דומה בבית ההארחה במוסקבה, בתקופת ברית־המועצות, ואז למדתי שהים הוא אותו ים והמיטה אותה מיטה).
ראש המוסד באותה תקופה היה שבתי שביט; אפרים הלוי היה סגנו. למוסד היה קשר מסוים עם צפון־קוריאה, דרך גורמים אירופיים. בעיצומן של השיחות גילו אנשי משרד החוץ שבמקרה הגיע עוד ישראלי לפיונגיאנג, במקביל אליהם – אפרים הלוי. התחרות בין משרד החוץ למוסד הטילה צל כבד על המשך היוזמה.
הקוריאנים דיברו על סיוע כלכלי; הישראלים דיברו על הטילים שמגיעים לסוריה ולאיראן. הקוריאנים הכחישו בהתחלה, אבל מהר מאוד הבינו שאם משלוחי הנשק לא יטופלו, לא תהיה עסקה. מסוקו האישי של המנהיג – מסוק מפואר, עם דיילות – לקח את המשלחת למכרה. יש פוטנציאל, אמרו הגיאולוגים, אבל השיקום יעלה הון עתק. אנשי משרד החוץ היו יותר אופטימיים: הם ראו בעיני בני שיחם ייאוש, כמעט תחנונים. אחד מהם, גנרל צ'א, המשיך ליזום פגישות גם לאחר שהמהלך עלה על שרטון.
בסיכום השיחות נערך לכבוד הישראלים אירוע חגיגי, הפקה צבעונית עם עשרות רקדניות ורקדנים. הישראלים היו הקהל היחיד באולם בן 5,000 מקומות. אחר כך הוטסו לבייג'ינג במחלקה ראשונה.
ידינו ריקות
ב־9 בדצמבר התכנסה פגישה דרמטית בבניין הסטייט דפרטמנט בוושינגטון. מהצד הישראלי השתתפו הלוי, בנצור ומיכאל שילה, הציר בשגרירות; שלושה מבכירי מחלקת המדינה – ארנולד קנטר, מארק פאריס ואדוארד ג'רג'יאן – ייצגו את הצד האמריקאי. הלוי דיווח על פגישותיו בפיונגיאנג. הקוריאנים מצפים מישראל שתביא להם את אמריקה. בנצור הציע לעודד את הגורמים המתונים בהנהגה הקוריאנית. האמריקאים ציננו את ההתלהבות: ידינו ריקות, אמרו. אין לנו מה להציע לצפון־קוריאה. ולישראלים אמרו: היזהרו מלשבור שורות.
חודש אחר כך נפגשו בכירי המוסד ומשרד החוץ לדיון מסכם. הלוי אמר שהמוסד הזמין בכיר צפון־קוריאני לביקור בישראל. המסר יהיה: הפסיקו לספק טילים ארוכי טווח למדינות באזור. הסיכוי שהמסר יתקבל, קלוש, מה גם שהממשל האמריקאי מתנגד.
בנצור אמר שההתרשמות שלו לגבי עמדת הממשל שונה. בכל מקרה, נשיא חדש, ביל קלינטון, עומד להיכנס לבית הלבן. גם אם הממשל שלו יתנגד, בעניינים קיומיים ישראל לא חייבת לקבל את מרותו.
אגב, העיר בנצור, ישראל לא ניתקה את יחסיה עם סין למרות שסין מסייעת לפרויקט הגרעין האיראני.
ההחלטה הייתה להמשיך במגעים בשני ערוצי ההידברות במקביל, אבל לא לחתום על שום חוזה לפני שממשל קלינטון יגבש את מדיניותו. יומיים אחר כך הגיע למשרד החוץ מכתב חתום על ידי שר בממשלת צפון־קוריאה, שמזמין את שר החוץ שמעון פרס לביקור רשמי. במשרד החוץ העריכו שהקוריאנים יסכימו לפתיחת נציגות ישראלית בפיונגיאנג.
הפילוסופיה של הכישלון
משרד החוץ הציע לחברת מרחב של יוסי מימן לקחת על עצמה את שיקום המכרה. גם המיליארדר שאול אייזנברג, שהתמחה בעסקים במזרח הרחוק, נכנס לתמונה. במארס 1993 שיגר לסלי בלונד, יהודי אמריקאי, אחד מבעלי התאגיד הסיני סאם צ'ול מא, מכתב לנמרוד נוביק, אז בכיר בחברת מרחב. בלונד מחה על העיכובים בישראל ואיים שהחברה "תנוע אל אופקים אחרים". נוביק התנצל והזכיר את ההתנגדות האמריקאית. בלונד לא ויתר: הוא דרש שבנצור יחזור לפיונגיאנג וידון במכלול היחסים.
ברקע עמד האיום הצפון־קוריאני לפרוש מההסכם לאי־הפצת נשק גרעיני. שר החוץ כריסטופר האמין שניתן יהיה להסיר את האיום בדרכים דיפלומטיות. הוא השתכנע שהיוזמה הישראלית מפריעה למשא ומתן האמריקאי. במשרד החוץ העריכו שמאחורי ההתנגדות שלו עומד הסי־איי־אי, ומאחורי ההתנגדות של הסי־איי־אי עומד המוסד הישראלי.
בלונד הצליח בינתיים לשכנע גורמים בפיונגיאנג לעשות צעד לקראת ישראל: הוקמה שם ועדת שלושה, שתפקידה לדון עם ישראל בהפסקת משלוחי הנשק לאזור. התנאים, לפי בלונד, הם שניים: הסכם מיוחד על מיליארד דולר ויותר ותוכנית השקעות בצפון־קוריאה. בתמורה יכירו הקוריאנים מיד בישראל ויקימו קשרים קרובים.
הקוריאנים לא הרפו: במהלך חודש מאי ביקש מתווך מטעמם שראש הממשלה רבין יפרט מיד את דרישותיו בכתב, כדרך להאיץ את השיחות.
המכתב לא נשלח. האמריקאים עצרו הכל. בנצור הונחה לומר לקוריאנים שהשיחות הוקפאו. הן יחודשו רק לאחר שהקוריאנים יחליטו אם הם פורשים מהסכם הגרעין. בלונד הציע שבנצור ייפגש עם השר לענייני חוץ הצפון־קוריאני, צ'ו איסו־גיל. גנרל צ'א טילפן לבנצור ואמר לו שהפגישה קיבלה את אישורו של המנהיג, קים איל־סונג.
ב־11 ביוני הודיעה צפון־קוריאה שבעקבות המשא ומתן עם האמריקאים היא החליטה להשעות את ההחלטה שלה לפרוש מההסכם. הפיקוח של הסוכנות לאנרגיה אטומית על מתקני הגרעין שלה יחודש. שר החוץ כריסטופר תיאר את ההודעה כהישג היסטורי. הצפון־קוריאנים ציפצפו. היום מתואר ההסכם איתם כאחד הכישלונות המבישים של ממשל קלינטון.
ב־24 ביוני נפגש בנצור עם משלחת בראשות גנרל צ'א בבייג'ינג. הדיונים נמשכו יומיים. נדונו ארבעה נושאים: יצוא הטילים מצפון־קוריאה; מכרה הזהב; הלוואה של מיליארד דולר; כינון יחסים מלאים. הקוריאנים התלוננו על הדלפות והתאכזבו כאשר הבינו שהישראלים לא באו לחתום. האמריקאים מיהרו לזמן את בנצור לוושינגטון ולהזהיר אותו מפני המשך השיחות. השיחות, כך אמרו, עלולות ליצור אשליה אצל הקוריאנים, שיש להם אופציות במערב גם אם לא יקיימו את הסכם הגרעין.
הצפון־קוריאנים המשיכו לנסות. הם הציעו פגישה בפריז, באוגוסט. לטענתם, קים איל־סונג מינה את בתו, קים קיונג־ג'ין, ובעלה צ'נג סונג־פאק, לייצג אותו בשיחות. גם מומחים צבאיים יישלחו לפריז, לדון בסוגיית הטילים.
האמריקאים הטילו וטו. בנצור מחה: הוא אמר שהוא לא זוכר שישראל ביקשה אי פעם "אישור" אמריקאי למהלכים שלה. מחאתו נדחתה. האמריקאים הודיעו שמכירת טילי הסקאד לאיראן ולסוריה לא תיחשב בעיניהם להפרת הסכם הגרעין. זאת הייתה מכה נוספת לישראל.
אין ביטחון שצפון־קוריאה הייתה חותמת על הסכם, ואם הייתה חותמת, אין ביטחון שהייתה מקיימת אותו. איתן בנצור, היום בן 79, מסתכל על כישלון היוזמה ההיא במבט פילוסופי. "הבעיה היא באמירה הכל כך קלה, אין פרטנר", הוא אומר. "אמרנו אין פרטנר על יוזמת יארינג, אמרנו אין פרטנר על סאדאת – וחטפנו את מלחמת יום הכיפורים. היה חלון מסוים של הזדמנות, בין הגסיסה של רודן אחד להתבססות של רודן אחר, והחמצנו אותו. ועכשיו מאיימת צפון־קוריאה על שלום העולם".
מלכוד 2017
"מלכוד 67", ספרו של מיכה גודמן, מופיע זה חמישה חודשים ברשימת רבי־המכר, ולא יורד ממנה. ההצלחה של הספר הפתיעה אותי: חשבתי שהוויכוח על השטחים נשחק לדק ב־50 שנות כיבוש, ורק מעטים מוכנים לחזור ולהתעמק בו. הספר נכתב בידי אקדמאי חובש כיפה, מרצה במדרשה בהתנחלות. הוא הותקף גם משמאל וגם מימין. אף על פי כן, יש לו שפע קוראים. זה מלמד, כנראה, על גודל המבוכה ועל הצמא לשיח.
הניתוח שלך מרתק, הפתרונות פחות, אמרתי לגודמן. הוא הסכים איתי.
ישבנו על מרפסת נוטרדאם, מלון צליינים בבעלות הכנסייה הקתולית שיושב על התפר בין מערב ירושלים למזרחה. עד 1967 היה האגף הדרומי של המלון עמדה קדמית של צה"ל, מול העיר העתיקה. גודמן, 43, הוא בן בית במלון הזה, ויש כאן סיפור.
סבו הוא אינדיאני, בן לשבט שגורש במאה ה־19 מג'ורג'יה לאוקלהומה; סבתו קתולית ממשפחה מאוד אדוקה. אמו התנדבה לחיל השלום האמריקאי ב־1963. בלה־פאס, בוליביה, פגשה באביו, יהודי מבית ליברלי, אתאיסטי. "כאשר החליטו להינשא, להורים של אבא לא הייתה בעיה", סיפר גודמן. "להורים של אמא היה קשה. יש לי בן דוד כומר ובת דוד נזירה. את בן הדוד שלחו מרומא ללה־פאס, לשכנע את אמא שלי".
החרם של המשפחה דחף את אמו ללמוד יהדות. "למזלי, הרב שלימד את אמי היה אורתודוכסי", המשיך גודמן. "אמי התגיירה, וההורים התחתנו מחדש. היא יותר דתייה מאבא שלי.
"בבית הכנסת ראו בה שיקסע; במשפחה החרימו אותם. ב־1969 הם החליטו לבוא לארץ לשנה. הם פתחו מכבסה בירושלים, סופרקלין, והעסק הצליח. היו להם חמש מכבסות. הם התכוונו לחזור לאמריקה, אבל אז פרצה מלחמת יום כיפור. לדעתי, הגיור האמיתי של אמי, ההצטרפות האמיתית לעם היהודי, הייתה במלחמת יום כיפור.
"אני נולדתי שנה אחר כך, ב־1974. גדלתי על חינוך ציוני־דתי".
לסיפור חייו של גודמן יש פואנטה: אפשר להיות יהודי דתי ולהבין את הקתולים; אפשר להיות בימין ולהבין את השמאל; להיות בשמאל ולהבין את הימין. לאף אחד אין מונופול על הצדק: הכל סימטרי. הכל ראוי. זה מה שמושך לב בספר שלו, וזה מה שמקומם.
להנמיך חרדה
בסוף, אמרתי לו, מישהו צריך להחליט. מנהיגות נבחנת ביכולת שלה להכריע.
"לי לא הייתה יומרה כזאת", אמר. "הכוונה שלי הייתה להנמיך חרדה, לא לפתור את הסכסוך. רציתי להביא את הטיעון הטוב ביותר של כל צד. להפשיט את מנגנוני ההגנה לא על ידי הפרכת הטיעון של הצד הנגדי, אלא על ידי הצגתו.
"קיבלתי המון תגובות. רובן אמרו, נתת ביטוי למבוכה שלי. אבל היו גם אחרים. חגי סגל (עורך מקור ראשון ובוגר המחתרת היהודית – נ"ב) אמר, אם מיכה גודמן מכפר אדומים מקבל את הנרטיב הפלסטיני של הכיבוש, הוא יותר מסוכן מהשמאל. הוא האשים אותי שאני שמאלן מוסווה. אהוד ברק תלה בי אשמה הפוכה – שאני ימני מחופש.
"הרמב"ן אומר שמורה נבוכים, ספרו של הרמב"ם, לא בא להבהיר את המבוכה אלא להציג אותה. בעיניי זה המודל".
ראש השב"כ נדב ארגמן הזמין את גודמן לשוחח עם הדרג הבכיר בשירות – כ־250 איש. ראש אמ"ן הרצי הלוי הפגיש אותו עם קצינים בכירים במודיעין. מתאם הפעולות בשטחים האלוף פולי מרדכי יזם פגישה. בנט קרא את הספר; לפיד קרא; הרצוג; סתיו שפיר. נתניהו קרא, גודמן יודע על כך משלושה אנשים שונים. "ביקשתי להיפגש איתו", אמר. "לא הצלחתי.
"השאלה הראשונה בכל הרצאה שלי היא איך יוצאים מזה. אנשים מניחים שאם ניסחתי את הבעיה, אני צריך להביא פתרון.
"אני אומר להם שאני נגד מדיניות של ניהול סכסוך. אי־אפשר להמשיך את הסטטוס־קוו לנצח. אני מציע ארבעה מהלכים מעשיים: 1. להעביר לרשות הפלסטינית חלקים משטחי C ובכך להקטין את התלות שלה בישראל; 2. לסלול כבישים ומנהרות עוקפי התנחלויות שיחברו בין חלקי הרשות ולתת להם רצף תחבורתי וריבונות על הצירים; 3. לעצור את התרחבות ההתנחלויות מחוץ לגושים; 4. להגדיל את הסמכויות הכלכליות והמינהליות של הרשות".
הוא מאמין שהפעולות האלה יצמצמו את החיכוך בלי לפגוע בביטחון. "הן שוברות את מה שחשבנו שהוא משחק סכום אפס".
"למה לא נוקטים בפעולות מהסוג הזה?" הוא שואל ומשיב: "כי אנחנו שבויים בחלומות. הימין לא מעוניין, כי יש כאן ויתור על נכסים ועל הציפייה לגאולה; השמאל לא מעוניין, כי יש כאן ויתור על נכסים שעשויים לשמש את ישראל במשא ומתן לשלום".
שאלתי אותו אם קיבל תגובות מהצד הפלסטיני. "לא מהרשות", אמר, "אבל מאקדמאים שקראו את הביקורת של אהוד ברק על הספר ופנו אליי".
מה הם אמרו, שאלתי.
"שהם לא מאמינים לכנות שלי. אל תמתיק לנו את הכיבוש, אמרו".
מתנה מדמשק
אור ל־7 בספטמבר 2007 הותקף והושמד הכור האטומי בסוריה. זמן קצר קודם לכן קיבל הנשיא אסד בלשכתו בדמשק שני אנשי עסקים. אחד מהם מחזיק דרך קבע בדרכון ישראלי; אולי שניהם. הם מסרו לנשיא אסד דרישת שלום מראש ממשלת ישראל. השיחה התגלגלה אל הרגליו של ראש הממשלה. אסד שאל אם הם יודעים במקרה מה הוא אוהב לאכול. חומוס, אמרו השניים בידענות. חומוס.
לאחר שעות אחדות התייצב במלון בדמשק שליח, ובידו קופסה מלאה בחומוס שאמי מתובל, מתנת נשיא סוריה. השניים הגיעו עם הקופסה לישראל. אחד מהם הוזמן אל ראש הממשלה, לדווח על הפגישה. הוא הביא איתו את החומוס. פיתות לא צורפו למתנה, אבל בלשכה לא אמרו נואש, פיתות טריות הוזמנו והגיעו, וראש הממשלה אהוד אולמרט, ראש הסגל יורם טורבוביץ' והיועץ המדיני שלום תורג'מן ניגבו ושיבחו, שיבחו וניגבו, עד כלות.
אחר כך התחוללה מהומה קטנה. מישהו בזרועות הביטחון שאל איך זה שאוכלים חומוס מדמשק בלי בדיקה, אסד יכול היה להכניס חומר כימי לחומוס ולחסל במכה את ראש ממשלת ישראל ובכירי משרדו. בכימיה אסד מבין.
שם האיש שהביא את החומוס לאולמרט הוא משה רונן. לא משה רונן העיתונאי, גם לא רונן משה היחצ"ן – משה רונן הקנדי, איש עסקים בולט בקהילה היהודית ובן בית במערכת הפוליטית בישראל. רונן סייע לישראל במאבק הבינלאומי שלה נגד כספי הטרור.
יום אחד הציע דיפלומט סורי לרונן לנסוע לדמשק ולהיפגש עם הנשיא אסד. למה לא, אמר ראש המוסד מאיר דגן; למה לא, אמר אולמרט. מעניין מה יביא משם. רונן צירף אליו את מי שהיה אז ידידו הטוב, נתן ג'ייקובסון. שניהם היו אצל אסד; לפגישה אצל אולמרט ג'ייקובסון לא הוזמן.
השבוע עלה ג'ייקובסון לכותרות. "ידיעות אחרונות" וערוץ 10 ידעו לדווח שהעביר 545 אלף שקל לארי הרו, ראש לשכת ראש הממשלה, יומיים בלבד לאחר שהרו פרש משירות המדינה. לכאורה, הסכום ניתן תמורת ייעוץ. איש לא ידע להסביר מה היו העצות שהצדיקו סכום כזה, למה נזקק ג'ייקובסון לעצות, ואיך הצליח הרו לתת אותן בתוך יומיים. ג'ייקובסון, כך התפרסם, היה אחד מספקי המתנות לנתניהו.
הוא נחשב למיליארדר, לעבריין, לפושט רגל, למחובר, להרפתקן. הוא צבר חבילה מכובדת של כתבי אישום ותביעות משפטיות בכמה מדינות, נעלם, צץ מחדש, ושוב נעלם. מי אתה, נתן ג'י?
מנחם מנדל סמיילי
השבוע שוחחתי עם כמה ממכריו בארץ. מה שדליתי רחוק מלהיות תחקיר. עם זאת, בסיפורים יש קסם משלהם. ג'ייקובסון יכול היה לככב בספר של ג'ון לה־קארה; לחלופין, הוא יכול היה לככב בספר של שלום עליכם. מנחם מנדל סמיילי. יש יהודים כאלה, והם מסתובבים אצלנו בכל הלשכות.
ג'ייקובסון, 62, נולד בוויניפג, קנדה. בראיון מאת עמיר קורץ וגולן חזני, שפורסם ב"כלכליסט" ב־2009, הוא מספר שגדל במשפחה קשת יום. ב־1973 הגיע לישראל בפעם הראשונה. בפעם השנייה הגיע כדי לשרת בצה"ל. לטענתו, השתחרר בדרגת סרן.
את כספו הראשון עשה בקנדה, כסוכן של אפל. הוא מתאר בראיון שרשרת מסחררת של עסקים מתחלפים, הצלחות מרקיעות שחקים וצלילות דרמטיות לתהום: יבמ, ג'נרל מוטורס, כוויית, רוסיה, איראן, שוב רוסיה, קזחסטן, אוקראינה, ישראל.
בישראל פתח חברת סליקה בשם פייג'יאה. חברות סליקה הן המתווך בין מחזיק כרטיס האשראי לבנק. "החברה", סיפר בראיון, "מגלגלת מחזור שנתי של 4.5 מיליארד דולר, מתוכם 1.5 מיליארד דולר עבור ויזה CAL הישראלית".
אחד העסקים הנוספים שפתח בישראל היה סוכנות לאופנועים. מנעוריו היה מכור לאופנועים, בעיקר להארלי דווידסון. אופנוע קלאסי אחר הוא רויאל אנפילד. המפעל הבריטי נסגר ב־1978, אבל השלוחה ההודית ממשיכה לייצר. ג'ייקובסון פתח חנות ברחוב הירקון ויצא בקמפיין פרסומי גדול.
הוא איש גדול, חם, מחבק, מלא צחוקים, מספרים מכריו כאן. וכמובן, נדיב מאוד. הוא הרבה להזמין למסעדות, ותמיד שילם. בין ידידיו בפוליטיקה מזכירים, לבד מנתניהו, את יולי אדלשטיין, צחי הנגבי, אבי דיכטר, צביקה האוזר ועוד. ראש ממשלת קנדה לשעבר, סטיבן הרפר, נחשב גם הוא לידיד. ג'ייקובסון היה מחובר לליכוד בארץ ולמפלגה השמרנית בקנדה.
בשיא תהילתה, ב־2009, אימצה פייג'יאה את מועדון הכדורגל של מכבי תל־אביב. ג'ייקובסון הבטיח לשלם מיליון דולר לשנה. הלוגו של חברת הסליקה הופיע על חולצות השחקנים.
ההסתבכות התחילה ב־2009. ויזה העולמית קנסה את CAL הישראלית בשל חריגה מכללי הסליקה וביטולי עסקאות. CAL האשימה את פייג'יאה, שהאשימה את CAL.
ההסתבכות נבעה מכניסתה של החברה לשני תחומים אסורים – הימורים ופורנוגרפיה. נגד ג'ייקובסון נפתחו חקירות בישראל ובארצות־הברית. תחקיר של העיתון "גלובס" העלה חשדות נגד ג'ייקובסון ונגד בועז צ'צ'יק, מנכ"ל CAL. לכאורה, ג'ייקובסון שיחד את צ'צ'יק, ובנוסף הקים בשותפות איתו חברה, שפעלה בתחומים אסורים מאחורי גבה של חברת האשראי. באפריל 2015 הוגשו כתבי אישום נגד צ'צ'יק ושישה אחרים. ג'ייקובסון לא היה ביניהם.
הוא היה משוגע למודיעין, מספרים שניים ממכריו. במשרד שלו בהרצליה פיתוח היה מיסוך על הטלפונים הניידים. הוא היה מוקף בגאדג'טים מהתחום הזה, מכשירי האזנה וציטוט וצילום.
הוא הקים חברה בשם IFG Security והעמיד בראשה את תא"ל (מיל') דני ארדיטי, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי. ראשי התיבות המרשימים באו מיידיש: אינטרניישונל פוילע שטיק געשעפטן. זה היה חוש ההומור של ג'ייקובסון. השותפות התגלגלה לתביעה משפטית שהגיש ארדיטי.
בהדרגה הפסיק לשלם. שנתיים עבד עם חברת יחסי ציבור גדולה. היחסים היו מצוינים, הכסף שולם בזמן. באמצע קמפיין האופנועים נסגר הברז. החוב, בסך רבע מיליון שקל, לא שולם. גם מכבי תל־אביב לא קיבלה את המגיע לה. היא הורידה את שם החברה מחולצות השחקנים.
יום אחד נעלם מכאן. ישראלים שחיפשו אותו נתקלו בקיר אטום. השמועות שהתרקמו סביבו הקיפו חצי עולם. אמרו שהסתבך במכירת תרופות מזויפות במזרח אירופה; אמרו שהסתבך בעסקי המאפיה הרוסית.
נגד ג'ייקובסון הוגש כתב אישום חמור בארצות־הברית. הוא הואשם בהלבנת הון ובסליקה בלתי חוקית. האף־בי־איי דרש מקנדה להסגיר אותו. לאחר התדיינות משפטית הוסגר, נעצר לחודשיים ואז שוחרר. כתב האישום נגדו נמחק, בלי הסבר. עורכי הדין שלו, שאותם תבע בקנדה, הגישו תביעה נגדית. הם טענו ששוחרר בתמורה למידע מפליל שמסר לאף־בי־איי ושהוא קשור לשירותי הביון בקנדה ובישראל.
בשלב מסוים הוא ליכלך על משה רונן, ידידו ושותפו לנסיעת החומוס לדמשק. גורמי שלטון בישראל התרחקו משניהם. את רונן קיבלו בחזרה. ג'ייקובסון נותר בחוץ. אולי הגעגועים לארץ דחפו את ג'ייקובסון להוציא חצי מיליון שקל על ארי הרו, יומיים לאחר שהרו עזב את לשכת ראש הממשלה.
