{ }
ראשון 08 בדצמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מירב הראל | צילום: אביגיל עוזי
    מסלול • 19.09.2017
    הרופאה שלי היא אני
    הן חלו במחלות קשות והגיעו למצבים נטולי תקווה, אך כנגד כל הסיכויים ולתדהמת הרופאים הן הצליחו, לדבריהן, לרפא את עצמן בכוח המחשבה החיובית והאמונה הפנימית • שלושה סיפורים מעוררי השראה על נשים חזקות, שהפכו למטפלות מסורות, כדי שגם אחרים יוכלו ללכת בעקבותיהן
    אמיר קמינר

    מירב הראל, 43, מתל־אביב הצליחה, לדבריה, לרפא את עצמה משבע מחלות ובעיות שונות: אסתמה, בולימיה, מאניה־דיפרסיה, תת־פעילות של בלוטת התריס, פריצות דיסק, מיגרנות והתמכרות לסמים קלים.

     

    הכל התחיל בגיל 17 וחצי, כשלקתה בבולימיה, ומאז מצבה רק הלך והידרדר. "לאט־לאט אבל בטוח, נוסף עוד משהו ועוד משהו", היא משחזרת. "אני מאמינה ויודעת שמחלה זה ביטוי של מצוקה רגשית. לכל מחלה יש פתולוגיה, אבל גם מקום רגשי. המחלה היא זעקת שפת הנפש. הנפש מנסה לספר סיפור דרך המחלות".

     

    הנפש זעקה את מה שעבר עליה בילדותה. "חוויתי אלימות פיזית מצד אבי", היא מתוודה. "אומנם לא יומיומית, אבל היה פחד וטרור רגשי. אבי המנוח הרביץ לי עד שהתגייסתי לצבא, ואז התחילו המחלות. תחילה האסתמה ואז המיגרנות".

     

    לפני 11 שנה התבקשה הראל לקחת כדורים לטיפול בבלוטת התריס, שנוספו לכל התרופות האחרות שנהגה לצרוך. "קול פנימי שלא עזב אותי אמר 'לא ייתכן שאת לוקחת בגיל כל כך צעיר כל כך הרבה כדורים. מה יהיה כשאהיה בת 40 או 50? אני לא יכולה להסתובב עם בית מרקחת שלם עליי'. כמו כן, תת־הפעילות בבלוטת התריס אובחנה כמחלה אוטואימונית, שבה הגוף תוקף בעצם את עצמו. הגוף שולח נוגדנים נגד עצמו. הקול הפנימי לא הסכים לקבל את העובדה שהגוף, המכונה המבריקה הזאת, פתאום סובל מתקלה כזאת. הבנתי שיש סיבה לטריגר של הגוף לתקוף את עצמו".

     

    בעקבות הקולות שבתוכה היא יצאה למסע של ארבע שנים, שבמהלכו קראה ספרות מקצועית בתקווה להירפא מהאסתמה המעיקה, שגררה לא מעט אשפוזים. אחרי שסיימה לחקור את נושא הריפוי העצמי ביקרה הראל במרכז לטיפולים הוליסטיים, חוותה דמיון מודרך ("במהלכו הרבצתי לאבי והמנוח והחזרתי לו, וזה היה מאוד משחרר. סלחתי לו"), עברה טיפול רגשי־נפשי והבינה מהם מקורות המחלות שלה. "שיחררתי את הפסולת הרגשית, כל הכעסים והתסכולים".

     

    עם תום המסע הפסיקה לקחת את כל הכדורים ועברה סדרת בדיקות שבסופן אמר לה הרופא: "אני לא יודעת מה עשית, אבל אין לך אסתמה יותר". הראל, שהסתירה חלק מהתסמינים מהסובבים ומהקרובים ("בעלי לא ידע בכלל שאני בולימית"), המשיכה לטפל מאז במכאוביה ובהתמכרויות שלה, תוך כדי ניהול קריירה וגידול ארבעה ילדים. "בסופו של דבר הבנתי שישנם ארבעה רבדים ליצירת מחלה ולכן יש ארבעה ערוצי ריפוי – הגופני, הנפשי, האנרגטי והרוחני. כדי לרפא את עצמך אתה צריך לעבור בכל ארבעת ערוצי הריפוי. אתה חייב לעשות עבודה אנרגטית ולנקות את כל החסימות ולעשות עבודה רוחנית. המחלה פורצת כשאנחנו מתרחקים מעצמנו, ממי שאנחנו באמת, מהרצונות שלנו, מהמהות האמיתית שלנו. לכן בטיפול אנחנו צריכים להיזכר במי אנחנו באמת ולעשות שם עבודה".

     

    איך הרופאים הגיבו למקרה שלך?

     

    "שמחו בשמחתי. לרופא המשפחה לקח שנה לקבל שאין לי אסתמה יותר. הפסיכיאטר אמר 'אחרי שתהיי שבע שנים מאוזנת, דברי איתי'. כשביקרתי אותו כעבור כמה שנים, לצורך תחקיר לספר, שאלתי אותו 'כמה אנשים שהייתה להם הפרעה דו־קוטבית וישבו פה בכיסא הצליחו לאזן את עצמם?' הוא אמר 'אף אחד. אולי טעיתי באבחנה שלך'. זה לא ברור לרופאים הדברים האלה. זה סותר את מה שהם מאמינים בו, את מה שהם למדו. לרפואה המערבית יש מגבלות, ואם אנחנו מכירים את המגבלות, עדיין אנחנו יכולים לרפא את עצמנו. הרפואה המערבית יודעת לתת תרופות, אבל ככה אתה לא נרפא. לכן יש כל כך הרבה מחלות כרוניות בחברה שלנו".

     

    את לא חוששת שמדובר בנסיגה זמנית והמחלות שלך יחזרו חלילה?

     

    "ממש לא. אני בחורה מאושרת, אני בחורה מאוזנת. אפילו שפעת לא הייתה לי כבר כמה שנים, כי המערכת החיסונית שלי התחזקה. אני בן אדם חיובי ואופטימי מטבעו – גם כשהייתי בשיא הכאבים והדיכאונות ורציתי למות ולא היה לי אכפת מכלום".

     

    כבר כמה שנים שהיא לא סובלת, לדבריה, מאף אחת מהמחלות שאיתן התמודדה. היא גם לא לוקחת יותר כדורים ולא מעשנת סמים. לאור ההצלחה הפרטית החליטה לעשות שינוי בחייה המקצועיים. אחרי שנים רבות שבהן הייתה פרסומאית, עיתונאית ובמאית, בשלוש השנים האחרונות מלווה הראל מטופלים בתהליכי ריפוי, שינוי והבראה ואף מחברת ספרים בתחום. הראשון היה "נפש בריאה בגוף בריא" – מדריך לריפוי עצמי, ובימים אלה היא הוציאה את ספרה השני, "איך להיות הפסיכולוגים של עצמנו?".

     

    "אני לא מרפאה אנשים", היא מסבירה, "אני עוזרת להם לרפא את עצמם, אם יש להם את האומץ והכנות להסתכל על הדברים הלא נעימים ולא סקסיים בחייהם. אני גם עוסקת בחיבור גוף־נפש־רוח. האמונה העצמית חשובה במיוחד – צריך להקשיב לקול הפנימי שיודע, הרוח הפנימית, אותה מערכת ווייז שמכוונת אותנו. חשוב שנרגיש טוב יותר עם עצמנו ונעצים את עצמנו".

     

    הטיפים של מירב הראל:

     

    • "המסר שלי: 'לא תוכלו לרפא את גופכם מבלי שתוכלו לרפא את נפשכם'. משהו בתוכנו מייצר את המחלה, ואנחנו לא אשמים בה. הרמב"ם אמר לפני הרבה שנים: נפש בריאה בגוף בריא. אז אם אני רוצה לרפא את עצמי ממחלה, מכאבים, מדיכאון, מלחץ דם, אני חייב למצוא את המקור הרגשי למחלה. אנחנו צריכים להכיר ולהקשיב לחלק בתוכנו שיודע ולשאול את השאלות הנכונות. אני למדתי להקשיב להיבטים בתוכי שהיו פגומים וככה נרפאתי.

     

    • "צריך לבדוק מה הסיפור שהנפש רוצה לספר לי באמצעות הכאבים והמחלות. יש משמעות סימבולית לאזור הכאבים – אם אתה סובל מבעיות בגרון, יש לך בעיות עם ביטוי ותקשורת. איפה שיש צרימות וחוסר הרמוניה, המחלה מפנה את תשומת ליבך למקומות האלה, כדי שתשנה אותם. חשוב גם לבדוק מתי התחילו הכאבים, מה קרה לך באותה תקופה – אבל, פיטורים וכדומה. הנפש חווה טראומות, ואם הן לא מטופלות, הן באות בצורת מחלות וכאבים. בטיפול צריך לעבור שוב דרך הכאב ולשחרר אותו. ריפוי זה שינוי של כל מה שלא תומך בגוף ובנפש".

     

     

    "אני רואה קשר בין התמודדויות, טראומות והדחקות בילדות לבין מחלות פיזיות ונפשיות". רותם ארבסט | צילום: יריב כץ
    "אני רואה קשר בין התמודדויות, טראומות והדחקות בילדות לבין מחלות פיזיות ונפשיות". רותם ארבסט | צילום: יריב כץ
     

     

    המסע הפנימי

     

    לפני חמש שנים סבלה רותם ארבסט, 34, מכאבי ראש "חותכים" ומבעיות עיניים. "אחת מהן בקושי תיפקדה", היא מספרת. "נעתי מרופא לרופא, עד שדרשתי MRI מוח. הם בכלל לא חשבו בכיוון. התברר שיש לי גידול סרטני במוח, שדרש ניתוח מיידי. עברתי כריתה מלאה. אחרי שלושה חודשים גילו ממצא חדש באותה אונה".

     

    ארבסט בחרה לנסות לטפל בגידול בדרך לא שגרתית. "עשיתי תהליך מאוד אינטנסיבי – מסע פנימה, לתוך עצמי, באמצעות דמיון מודרך וכתיבה – התחלתי לכתוב את הילדות שלי. האונה הימנית, שבה הופיע הגידול, אחראית ליצירתיות ולרגשות, ואני מגיל קטן הייתי מאוד רגשית, אבל גדלתי בבית שאומנם לא החסיר דבר, אבל לא היה לי כל כך עם מי לדבר את השפה שלי, את תובנות העומק שהיו בי. לא הייתה לי במה רגשית, עם מי להתייעץ. וכשהתחלתי לכתוב אחרי שהתגלה הגידול, כתבתי למעשה את הידע שלי – מה אני חושבת על אנשים, רגשות, דינמיקה מאוד מורכבת ולא פשוטה שהייתה בבית בין ההורים, שלימים התגרשו".

     

    התוצאות, לדבריה, היו לא פחות ממדהימות. "שלושה חודשים אחרי שטיפלתי בעצמי, לא נמצא יותר ממצא – הגידול נעלם. הרופא עד היום לא יודע מה קרה שם בדיוק. הוא אמר לי 'אני לא יודע למה הוא נעלם. אולי זה לא היה גידול, אלא פצע ניתוחי'. אמרתי לו 'אבל אמרת לי בהתחלה שזה גידול באונה הימנית אומנם, אבל באזור אחר', ואז הוא אמר 'סיימנו את הפגישה'. מבחינתי זה היה ריפוי עצמי לחלוטין".

     

    כיום ארבסט היא מטפלת רגשית ואנרגטית. את הסיפור שלה חשפה בספר "המסע הפנימי אליך – סיפורי העצמה קצרים מהקליניקה ומהחיים", וכיום היא שוקדת על ספר נוסף: "תובנות בוקר ראשון", המאגד פוסטים שהיא מעלה בכל תחילת שבוע בדף הפייסבוק שלה. "אני מאמינה בדפוסים שאנחנו מביאים מהבית", היא אומרת. "אנחנו יוצרים בעצם מחלה כזאת או אחרת. אני רואה קשר בין התמודדויות, טראומות והדחקות בילדות לבין מחלות פיזיות ונפשיות כאחד. אנחנו מייצרים דלקות, והדלקות האלה מייצרות בעצם את התפלגות התאים".

     

    אחרי שהגידול נעלם, ארבסט נכנסה להיריון, למרות האזהרות של חלק מהרופאים, ולאחרונה ילדה תינוקת בריאה ושלמה. "אומרים שמצבים הורמונליים כאלה ואחרים משפיעים ספציפית על הגידול הספציפי שאני חליתי בו, ושיש סיכוי גבוה שהוא יחזור, אבל לא נתתי לזה לנהל אותי. אני מאמינה שהכל יהיה בסדר, ועובדה – הגידול לא חזר בעקבות ההיריון. אני חייבת לציין שיש לי כעת בן זוג מאוד תומך. הפרק ב' שלי הוא מתנה. בן זוגי הנוכחי לא חי עם פחדים וחרדות עתידיות. אני גם לא לוקחת תרופות, שום דבר".

     

    איך את מסבירה את ההצלחה שלך?

     

    "אני מחוברת לעצמי ומתעסקת בעיקר במה שעושה לי טוב, ולא בפחדים ובחרדות. מאמינה במחשבות חיוביות. אני עסוקה בפרויקט חדש, 'הבית – תמיכה אינטגרטיבית', שנותן מענה למתמודדים מחלימים ולבני משפחותיהם. אני מאוד מאמינה באמונה ובתקווה. אם אדם פועל מאמונה, האדם יכול לטפל בעצמו. אני לא מבטיחה לאף אחד ריפוי במאה אחוז. אני רק נותנת את הטיפים והכלים שיעזרו לך".

     

    הטיפ של רותם ארבסט:

     

    • "חשוב כל הזמן להתבונן בתוכנו – בכל פעם נמצא איזה רובד עמוק יותר, שלא נגענו בו קודם. ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו נזכרים ונתקלים בסיפורים נוספים שמעוררים משהו אצלנו. כדאי לעטוף את עצמנו באנשים שמתאימים לנו כרגע. הכי חשוב זה לדייק ולהקשיב פנימה, ואז יהיה לנו יותר קל להתמודד עם כל אתגר שיגיע. חשוב גם לתת. אני מתעסקת המון בנתינה. זה נותן לי המון. מבחינתי עצם הנתינה היא הקבלה".

     

     

    "אחרי שנתיים של טיפול תרופתי הפסקתי לקחת תרופות על דעת עצמי, כי הן רק הזיקו לי". לימור טמיר | צילום: אביגיל עוזי
    "אחרי שנתיים של טיפול תרופתי הפסקתי לקחת תרופות על דעת עצמי, כי הן רק הזיקו לי". לימור טמיר | צילום: אביגיל עוזי

     

    באג במערכת

     

    במשך שנה סבלה לימור תמיר מעייפות ומ"זרמים" לא מוסברים ברגל שמאל. "הרופאים אמרו לי שכנראה חוליה בגב זזה וכדאי שאעשה התעמלות והליכות", היא משחזרת. "יום אחד, לפני עשר שנים, קמתי ופשוט ראיתי כפול. בקופת חולים אמרו לי שאולי זה ורטיגו. זה כמובן לא עבר וקפצתי לחדר מיון. רופא העיניים אמר שאין לי שום בעיה בעיניים ושזו בעיה נוירולוגית. אחרי עשרה ימים במחלקה הנוירולוגית הבינו שמדובר בטרשת נפוצה".

     

    הגילוי היכה אותה בתדהמה. "זאת מחלה שאין לה ריפוי, וזה נורא מלחיץ לחיות איתה. מאחר שיש לי מכרה שחלתה בטרשת והיא משותקת בכל הגוף, זה מאוד הלחיץ אותי. לא הבנתי מאיפה זה בא. הייתי בת 42, נמצאתי בתקופה מאוד טובה והכרתי את עדי, אהבת חיי, וחנות המתנות וכלי הכתיבה שלי מאוד הצליחה. אחרי האבחון כבר ממש הייתי בקטע של לסכם את החיים שלי".

     

    לרופאים, לדבריה, לא היו הסברים מספקים. "זה סוג של באג במערכת – המערכת החיסונית תוקפת את מערכת העצבים. הציעו לי טיפול תרופתי, שלא מרפא טרשת נפוצה, אבל הוא יכול להחליש את המערכת החיסונית. אמרו לי גם ללכת בפארק, לאכול טוב, לנוח, להוריד לחץ, אולי זה ימנע את ההתקף הבא. מאחר שאני טיפוס חוקר ומורד מטבעי, לא הייתי מוכנה לקבל זאת כעובדה".

     

    התפנית התרחשה בעקבות מפגש עם התזונאית והנטורופתית אילנה רוגל. "היא חוקרת הרבה שנים את מקור המחלות שלנו. היא שאלה אותי 'למה באת אליי?' ועניתי לה: 'קיבלתי טרשת נפוצה'. היא תהתה 'ממי קיבלת?' ולא ידעתי להשיב לה. ואז אילנה אמרה בנחישות 'עד שלא תשימי גבול, תהיה לך הגבלה בגוף הפיזי'".

     

    הטיפול העלה זיכרונות ילדות רגישים. "סיפרתי לה שנולדתי וגדלתי להיות לסבית, אבל בישראל של שנות ה־80 זה היה מאוד קשה והיה קשה לי לקבל את עצמי, שלא לדבר שלמשפחה שלי היה קשה לקבל את זה. היה לי קשה שלא מקבלים אותי, הרגשתי חולה ומנודה, ובגיל 22 החלטתי שאני מפסיקה עם ה'תחביב' הזה, ובהמשך אפילו התחתנתי עם בחור. כולם שמחו שהילדה 'הבריאה'. הנישואים נמשכו שלוש שנים".

     

    ואיך זה קשור למחלה?

     

    "אילנה המחישה לי איפה חוסר הגבול בהתנהלות הרגשית שלי. היא אמרה לי שכל מחלה כרונית משקפת קונפליקט מהותי אצל האדם בין הגוף לשכל. אני נורא רציתי להיות עם נשים, אבל השכל עצר אותי. הייתי בתקיפה עצמית. כל ההתנהלות שלי הייתה ריצוי של אנשים אחרים. אילנה אמרה שטרשת נפוצה יושבת על אנשים שמרצים את הסביבה ועושים הרבה דברים רק בשביל משוב חיצוני, כדי שיגידו כמה הם נפלאים".

     

    תמיר יצאה למסע שכלל שינוי התנהגותי ותזונתי מקיף. "הפסקתי לאכול לחם ומתוק והתחלתי לאכול דגים ארבע־חמש פעמים בשבוע, כדי לזרום יותר טוב עם המציאות ועם מי שאני, והפסקתי לרצות אחרים".

     

    לדבריה, כעבור שנה המחלה נעצרה. "לא היו לי יותר התקפים. ממישהי שהייתה עלולה לאבד את הראייה חזרתי להיות בריאה. אחרי שנתיים של טיפול תרופתי הפסקתי לקחת תרופות על דעת עצמי, כי הן רק הזיקו לי. הרופאים בהתחלה טענו שאני לא נורמלית. אבל אחרי שה־MRI הראה בכל שנה שהכל בסדר ואין שינוי, הם אמרו 'תמשיכי לעשות מה שאת עושה, כנראה שאת עושה משהו נכון. זה נס'".

     

    את לא חוששת שהמחלה תשוב?

     

    "אני לא חושבת שתהיה לי שום רגרסיה, אלא אם כן ארצה את כל העולם ואוכל מתוק, שרע מאוד למערכת העצבים. פעם הייתי צריכה הרבה מתוק כפיצוי, כי היה לי מריר בתוכי. היום טוב לי".

     

    תמיר למדה אימון ומגדירה את עצמה "מאמנת להחלמה". "אני מטפלת באנשים עם מחלות כמו סרטן, פרקינסון וטרשת נפוצה ברגע שהמחלות רק יצאו לדרך, ורבים עצרו את המחלות בזכות אותה גישה".

     

    לפני שנתיים וחצי לימור ועדי הביאו לעולם את בתם יובל. "אף פעם לא רציתי ילדים, כי תמיד מאוד פחדתי", היא מודה. "בסוף השלמתי עם זה ועשינו זאת. אני לא רוצה להישמע קלישאתית, אבל אני פשוט מאושרת. הקטנה הזאת היא אהבת חיי".

     

    הטיפ של לימור תמיר:

     

    • "המסר שלי הוא כזה: ברגע שאדם מבין איך ללא מודע הוא יצר את המחלה, הוא לוקח אחריות, ואז הוא יכול לחזור לאיזון באופן מודע ובשינוי התנהלות. צריך לצמצם כמה שיותר את הקונפליקט בין השכל לרגש ולתת ללב להוביל את מסע החיים שלנו".

     

    kaminera@bezeqint.net

     

    בעד

    "תחשבו טוב, יהיה טוב"  

     

    ד"ר אמיר גילן, רופא המתמחה בהומיאופתיה (רפואה אנתרופוסופית והומוטוקסיקולוגיה), הוא מאמין גדול בריפוי עצמי באמצעות המחשבה והאמונה. "בסופו של דבר אנחנו מדברים על הכוח והיכולת של המוח האנושי והתת־מודע שלנו בהשפעה על דברים קיומיים, רגילים, שכולנו מכירים", הוא אומר. "לכל מה שאנחנו חושבים עליו ומתמקדים בו יש נטייה להתגשם.

     

    "הרבה פעמים המוח יודע לכוון אותנו בעצמו לכיוון השגת המטרה. כיום אנו מדמים במידה רבה את המוח לשריר, שאפשר לאמן אותו והוא יכול להתפתח, לקבל איכויות ויכולות חדשות. אנחנו יכולים לחשוב על הרבה דברים ולשנות פיזיולוגית את הגוף שלנו. למשל, אתה יכול לחשוב על אירוע מפחיד וקצב הלב שלך יעלה. אתה יכול לחשוב על אירוע עצוב ופתאום דמעה תצוץ בזווית העין. את הכוח הזה רותמים לנושא הריפוי.

     

    "אפקט הפלסבו - האמונה בתכשיר, בתרופה או במטפל - מביא לכך שטיפול יצליח. היום אנו יודעים, ממש באופן פיזיולוגי, שאופטימיות מחזקת את המערכת החיסונית. מה שלימדו אותנו, 'תחשבו טוב, יהיה טוב', זה כנראה נכון גם בהיבט המדעי. ואילו מחשבות שליליות מפריעות לנו להשיג את המטרה. יש גם עשרות מחקרים שלפיהם מדיטציה עוצרת את קצב ההזדקנות, במיוחד של הלב.

     

    "הקשר בין המחשבה, הרגש והגוף הופך להיות ברור יותר, מובן יותר ומובהק יותר, ולכן כל המחשבות והרגשות נמצאים בבסיס כל המחלות שלנו. לכן זה לא מוזר שאנשים מצליחים לשפר, ואפילו לרפא לחלוטין, מצבים שנראים בלתי אפשריים לריפוי – רק באמצעות כוח המחשבה, כוח הרצון, האמונה והדבקות במטרה".

     

     

    נגד

    "הטחת האשמה באנשים שחלו"

     

    "המצב הבריאותי מושפע מאינטראקציה בין גורמים רבים, בהם גורמים ביולוגיים ונפשיים", אומר ערן ברקוביץ', פסיכולוג רפואי מומחה ברשת הבריאות החברתית "כמוני". "הוכח שלחץ, חרדות ודיכאון עלולים להוות זרז להתפרצות או להחמרה במחלות כרוניות כגון סוכרת, פסוריאזיס, טרשת נפוצה ואחרות, בעוד שהפחתת דיכאון וחרדה, שינה טובה, רגיעה ותקווה, משפיעות לטובה על תהליכים ביולוגיים בגוף, שיכולים לקדם החלמה או לתרום לעיכוב התקדמות המחלה, כגון הפחתת הדלקתיות, חידוש של תאים ורקמות, הורדת לחץ הדם וקצב הלב ועוד.

     

    "עם זאת, אי־אפשר להתעלם מהמרכיב הביולוגי. לומר שניתן לרפא כל מחלה באמצעים כגון שינוי אורח החיים והגישה לחיים בלבד, יהיה הטחת האשמה כבדה באנשים שחלו וממשיכים להידרדר ובכאלה שנפטרו, כמו גם סיכון חולים שעקב כך יפסיקו להיענות להמלצות הרופא.

     

    "לא ניתן להעריך או לבחון שיטת טיפול על סמך מקרה בודד או ניסיון אישי. המלצות רפואיות צריכות להתבסס על ניסויים קליניים, שבהם קיימים תנאים כמו קבוצת ביקורת להשוואה, רנדומליות וסמיות, אשר תפקידם לשלול הסברים חלופיים לריפוי.

     

    "חשוב להיות מעורבים בניהול המחלה - לקרוא, ללמוד ולנסות שינויי אורח חיים וכן טיפולים נפשיים ומשלימים שעשויים לעזור. היו מצבים שבהם רעיונות יצירתיים של מטופל הובילו לניסויים פורצי דרך, שבהמשך עזרו לרבים אחרים. אך חשוב שהדברים לא ייעשו במקום הטיפול המוכח ותמיד תחת בקרה של הרופא המטפל. פגשתי מקרים שבהם אנשים ניסו דיאטות קיצוניות, ארס של צפרדעים, טסו לניסויים ולניתוחים לא קונבנציונליים בחו"ל, ומצבם הוחמר ללא יכולת לעצור את ההידרדרות".

     


    פרסום ראשון: 19.09.17 , 20:33
    ידיעות אחרונות