אם לא ידעתם, אז הנה לכם: אתם מאושרים. או לפחות שבעי רצון. בפעם הבאה, כשאתם מנהלים שיחת סלון עם חברים, תזכרו שנגמרו הקיטורים. כן, כן, אתם מרוצים. הנה, על פי סקר מיוחד שערכו השבוע ד"ר מינה צמח ומנו גבע בקרב 533 אנשים, מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל, 86% דירגו את מצבם האישי ממצוין ועד לטוב, מתוכם כמעט מחצית (49%) בחרו בדרגות הגבוהות ביותר – "מצוין" ו"טוב מאוד". רק 10% מכלל האוכלוסייה אמרו שמצבם "לא טוב", "מאוד לא טוב" ו"גרוע". אגב, במדד שביעות הרצון הזה אין הבדל בין נשים וגברים ואין קשר לגיל של הנסקר.

מסתבר שיש התאמה בין שביעות הרצון שלנו ממה שקורה במדינה, לבין התחושה של מצבנו האישי. 71% חושבים שהמצב הביטחוני טוב עד מצוין, ו־53% חושבים שהמצב הכלכלי טוב עד מצוין. נכון, המצב החברתי לא משהו, רק 42% חושבים שהמצב החברתי טוב עד מצוין, לעומת 55% שמדרגים אותו בין לא טוב לגרוע – אבל בכל זאת. מי היה מאמין שבארץ שבוערת מהפגנות – מהנכים ועד ההפגנות נגד השחיתות מול בית היועץ המשפטי לממשלה, כשהצעירים מתקשים לרכוש דירה ונסמכים יותר ויותר על ההורים, כשמדד העוני גדל כל שנה ומסביב יהום הסער והאיומים הביטחוניים גדלים – אנחנו עדיין כל כך שבעי רצון.

כשהנסקרים מתבקשים לבחור מה מבין הבעיות הבאות היא הבעיה הכי חמורה של מדינת ישראל, אין אחדות דעים בין המשיבים. את המקום הראשון, הרבה מעל שאר הבעיות, תופס יוקר המחייה (30%). המצב הביטחוני הרחק מאחור עם 17%, ואחריהם לפי הסדר: הפערים בין עשירים לעניים (15%), מחירי הדיור (12%), המתח בין ימין לשמאל (9%) והמתח בין דתיים לחילונים (8%).

הנתון המעניין ביותר הוא תשובה ניצחת לשרת התרבות, מירי רגב, שתרמה השנה לא מעט להסתה בין מזרחים לאשכנזים: רק אחוז אחד (1%) מקרב הציבור סבור שהבעיה החמורה של מדינת ישראל היא המתח בין אשכנזים למזרחים. מה שמראה שהשד העדתי אינו פקטור בציבור הישראלי ומשמש יותר ככלי בידי פוליטיקאים או אינטרסנטים אחרים מאשר מהווה בעיה אמיתית.

אם יש נושא אחד שעליו יש רוב מובהק הוא השוויון בנטל. הציבור הישראלי החילוני לא מוכן להשלים עם העובדה שרק הוא נושא בנטל הביטחוני. 70% מכלל הנשאלים הם בעד גיוס חרדים לצה"ל, מול 20% בלבד שמתנגדים לו ו־10% שלא יודעים אם הם בעד או נגד.

אבל כשזה מגיע לבג"ץ, שביטל בשבוע שעבר את החוק שהעבירו החרדים בנושא הגיוס – 46% מכלל הציבור חושב שבית המשפט העליון חורג מסמכותו כשהוא מבטל חוקים של הכנסת, מול 39% שסבורים שהוא אינו חורג.

הנתון היותר מטריד הוא זה שקובע כי יש צורך בחקיקה שתגביל את כוחו של בג"ץ. מסתבר שמחצית מהציבור הישראלי (50%) סבורים שיש צורך בחקיקה שתגביל את כוחו של בג"ץ, או במילים אחרות: מצדיקים את מה שמנסים להעביר נפתלי בנט ואיילת שקד – סעיף ההתגברות, הידוע יותר כחוק עוקף בג"ץ.

בזירה הפוליטית אפשר לדבר על שינויים משמעותיים. על פי סקר ראש השנה של מינה צמח ומנו גבע, מחנה הימין – הכולל את הליכוד, כולנו, הבית היהודי וישראל ביתנו (החרדים יכולים ללכת גם עם השמאל) – יורד בגודלו. אם בכנסת הנוכחית יש להם 54 מנדטים, הרי שאם היו היום בחירות, הם היו מקבלים 50 מנדטים בלבד.

במחנה המרכז/שמאל שומר אבי גבאי על יציבות מרשימה, 22 מנדטים למחנה הציוני בראשותו. נתון מעניין שעולה מהסקר הוא שאחרי שגבאי נבחר, הנאמנות למחנה הציוני עלתה, והיא גבוהה מזו של הנאמנות לליכוד. נאמנות היא הכוונה של מי שהצביע בבחירות האחרונות למחנה הציוני, להצביע לו גם עכשיו.

מהסקר עולה כי 74% מאלה שהצביעו למחנה הציוני ב־2015, אומרים שיצביעו לו גם עכשיו, לעומת 62% שהצביעו ליכוד בפעם הקודמת, ויצביעו לו גם עכשיו. זה נתון מעניין משום שבמחנה הציוני הנאמנות למפלגה הייתה בדרך כלל נמוכה.

ממצא משמעותי נוסף הוא איך משפיעות הפרשיות הנחקרות על מצביעי הליכוד. בתהליך פענוח הסקרים נלקחו כל מי שהעידו שהצביעו לליכוד ב־2015. הם חולקו לשתי קבוצות: אלה שמאמינים שאין כלום כי לא היה כלום, ואלה שלא מאמינים. מאלה שמאמינים לנתניהו שלא היה כלום – רק 74% אמרו שהם יצביעו לליכוד, לעומת 25% שאמרו שיצביעו למפלגות אחרות. מאלה שלא מאמינים שלא היה כלום, רק 35% אמרו שהם יצביעו עכשיו לליכוד, לעומת 47% שיצביעו למפלגות אחרות. הנתון הזה מסביר את הירידה בכוחו של הליכוד, אבל בעיקר מראה שכנסי התמיכה הגדולים שמארגנים לנתניהו אינם אומרים דבר על עמדת מצביעי הליכוד.

הנתונים הבאים מוכיחים עד כמה האמירה של בני הזוג נתניהו, על כך שהעם איתם, רחוקה מהמציאות. לשאלה "האם אתה מאמין או לא מאמין לנתניהו שלא היה כלום בכל החשדות שהועלו נגדו בפרשות הנחקרות", רק 12% ענו שהם מאמינים לגמרי. 22% נוטים להאמין, לעומת 54% שנוטים לא להאמין או לא מאמינים כלל (34%, יותר משליש מהציבור הישראלי לא מאמינים כלל לנתניהו).

מצבה של אשת ראש הממשלה חמור עוד יותר. כשהשאלה היא: "האם אתה מאמין או לא מאמין לשרה נתניהו, שהיא לא ידעה על הזמנות האוכל ממסעדות יוקרה על חשבון המדינה לצרכים הפרטיים של משפחת נתניהו", רק 8% מהציבור אמרו שהם מאמינים לה. 70% מכלל הציבור נוטים לא להאמין לה או כלל לא מאמינים לה (49%, כמעט מחצית מהציבור, לא מאמינים לה כלל).

חייבים להודות שהנתון הזה נותן משמעות חדשה ל"היידה שרה" שנשמע לאחרונה בכנסי התמיכה לבני הזוג. מעניין מה הייתה התוצאה אילו הייתה מוצגת לנסקרים השאלה: האם הם מאמינים ששרה נתניהו עובדת כפסיכולוגית במשרה מלאה בשירות הציבורי, כפי שטענו בני הזוג ומקורביהם כל השנים. הנתונים שעלו השבוע, לאחר פנייה של העיתונאי בן כספית לבית המשפט בדרישה לפרסם את שעות העסקתה של שרה נתניהו כפסיכולוגית, הראו שהגברת נתניהו רחוקה מאוד מלעבוד במשרה מלאה. חשבון פשוט מראה שהיא עבדה בממוצע שעתיים ביום, ושהיעדרויותיה (המוצדקות, בטח מוצדקות, אלא מה) – רבות הרבה יותר משעות עבודתה.

כל זה מוביל לנתון המעניין שעולה מהשאלה: "אם היועץ המשפטי יחליט על הגשת כתב אישום נגד נתניהו, האם אז נתניהו צריך או לא צריך להתפטר?"

63% ענו שהם בטוחים או חושבים שנתניהו צריך יהיה להתפטר. רק 29% בטוחים או חושבים שהוא לא צריך להתפטר.

ואם נתניהו יתפטר, מה רוצה הציבור שיקרה? 57% חושבים שצריך ללכת לבחירות כלליות. זהו מספר גבוה למדי, בהתחשב בכך שהציבור מתנגד בדרך כלל לבחירות שלא במועדן. 28% חושבים שאם נתניהו יתפטר, הוא צריך להיות מוחלף במועמד אחר מהליכוד שיקים ממשלה חדשה בכנסת הנוכחית.

צריך לומר שהנתונים האלה מוכיחים על בגרות של הציבור. מצד אחד, הוא יוצא נגד השחיתויות וחושב שאם היו כאלה, ראש הממשלה צריך ללכת. מצד שני, מעמדו של נתניהו יציב. הציון שהוא מקבל על תפקודו כראש ממשלה הוא הרבה יותר טוב מהצפוי. 49% דירגו אותו כראש ממשלה "די טוב" ועד ל"טוב מאוד".

גם על השאלה מי מתאים ביותר לתפקיד ראש הממשלה, נתניהו עדיין גובר בהרבה על מתחריו. הנסקרים קיבלו שמות של חמישה ראשי מפלגות והתבקשו לדרג אותם לפי התאמתם לתפקיד. 29% סבורים שנתניהו הוא המתאים ביותר, לעומת הבא אחריו, יאיר לפיד (12%), אבי גבאי (10%), כחלון (5%) ובנט (5%). אגב, 24% אחוז אומרים שאף אחד מהם לא מתאים.

ובמילים אחרות: אין לנו עדיין אלטרנטיבה לתפקיד ראש הממשלה, חוץ מאשר ראש הממשלה המכהן.

בשאלה מי מבין האישים הבאים מתאים ביותר לתפקיד שר הביטחון, קיבלו הנסקרים ארבעה שמות. בהם שר ביטחון מכהן ושלושה אישים שנמצאים מחוץ למערכת הפוליטית, אבל עיניהם נשואות אליה.

מסתבר שהציבור אוהב את מי שאין לו. הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי הוא זה שנראה כמתאים ביותר לתפקיד – כך סבורים 24% מהנשאלים. אחריו שר הביטחון לשעבר, משה בוגי יעלון (20%), ומיד אחריו אביגדור ליברמן, ש־17% מקרב הציבור חושבים שהוא מתאים לתפקיד. נתון טוב למי שעד מינויו נחשב לאיש שיבעיר את המזרח התיכון, וכשהמתחרים שלו הם רמטכ"לים לשעבר.

האחרון ברשימה הוא רמטכ"ל, שר ביטחון וראש מממשלה, שלמרות כל התארים האלה רק 9% מכלל הציבור חושבים שהוא ראוי לחזור למשרד הביטחון. למרות הציוצים שלו שזוכים להתעניינות מוגברת, מסתבר שאפשרות חזרתו של אהוד ברק לפוליטיקה קיימת רק במוחם היצירתי של בודדים. לתשומת ליבם של כל אלה שמשתעשעים ברעיון למנות אותו לתפקיד בממשלה עתידית.

בציונים שניתנו לשרים, שר התחבורה ישראל כץ יכול לחגוג. הוא במקום הראשון. למרות הקיטורים על הפקקים (שלושה אחוז מהנשאלים דירגו אותם כבעיה הכי גדולה במדינה, יותר מהמתיחות בין אשכנזים למזרחים) ועל אי־הנוחות בבניית הרכבת התחתית בתל־אביב, למרות קיתונות הלעג שנשפכו כשנפתח כביש 1 המורחב – הציבור מרגיש שבכל מה שקשור לתשתיות התחבורה, נעשית פה עבודה.

במקום השני נמצא שר האוצר משה כחלון, שזה בהחלט מקום טוב למי שעל כתפיו מונחות כל הבעיות הכלכליות של עם ישראל, ואחריו איילת שקד, שרת המשפטים, שלא בטוח שהציבור מבין את המשמעות של כל השינויים שהיא יוזמת, אבל הוא מעריך את העבודה שהיא עושה.

שר הבריאות יעקב ליצמן, שעד לאחרונה נחשב לשר מוערך במיוחד, יורד למקום הרביעי. פרשת הסיגריות שנקשרה בשמו ונושאים אחרים ששמו נקשר אליהם, כמו פרשת הילדים חולי הסרטן מהדסה – כנראה השפיעו לרעה על דירוגו.

גם גלעד ארדן, השר לביטחון פנים, שקיבל את אותו ציון שקיבל ליצמן, עבר תקופה לא קלה: פרשת התאגיד, התגובות המהירות שלו לאירועים, שהתגלו כמוקדמות מדי, והישיבה שלו על הגדר בכל מה שקשור לפרשות השחיתות.

בסוף סולם הדירוג נמצאים השרים יובל שטייניץ ומירי רגב; שטייניץ, שבשבועות האחרונים נתפס כבובה שכולם עשו עליה סיבוב, ורגב, שמסתבר שהצעקות שלה בטקסים והצנזורה שלה על סרטים לא ממש עשו בשבילה את העבודה.

והאחרון ברשימה, עם הציון הכי גרוע – אריה דרעי, שכל יום שעובר רק מאיץ את שחיקתו.

שנה חדשה בפתח, ואי־אפשר בלי לבדוק את מדד האופטימיות לגבי עתיד המדינה. מסתבר שכ־61% אופטימיים או די אופטימיים לגבי עתידה של המדינה, לעומת 32% שהם די פסימיים, או פסימיים מאוד.

האם זה ששליש מאזרחי המדינה פסימיים לגבי עתידה הוא נתון טוב? לא בטוח. אבל כש־%86 שבעי רצון ממצבם האישי – אולי זה לא כל כך נורא. מה שעולה מהסקר הוא שגברים יותר אופטימיים מנשים, ושככל שהגיל עולה – עולה האופטימיות. שיעור האופטימיות בגילאי 55 ומעלה הוא 69%, לעומת 51% בגילאי 24-18.

עכשיו צריך לקוות שהעתיד כאן הוא לא רק של גברים בגיל 55 פלוס.