לפני חצי שנה, לרגל יום הולדתה ה־40, הלית לוי העניקה לעצמה מתנה מיוחדת במינה —ניתוח קיצור קיבה. על הדרך היא העניקה מתנה נדירה לחברה הישראלית: סרטה הדוקומנטרי "שמנה" ("I'm Fat") שיתחרה בסוכות בפסטיבל הסרטים בחיפה. אבל זה לא סרט על דיאטות וקלוריות, והוא גם לא מהלל את המהפך הגופני שחוותה.

"אני יוצרת טלוויזיה, מדריכה של נוער בסיכון וחיה בזוגיות מאושרת, אבל עבור העולם אני קודם כל שמנה", היא קובעת. "לכן החלטתי להראות מה זה אומר להיות בן אדם שמן בעולם שמקדש את הרזון. המצלמה נתנה לי את ההזדמנות לבדוק מה השומן שלי מהווה עבורי, אם אני סוחרת בו או נחבאת מאחוריו. מעולם לא שאפתי להיות אישה רזה ולא הייתה לי שום סיבה לרדת במשקל. המטרה שלי הייתה לעבור שינויים כדי למצוא את אורח החיים הבריא עבורי. במהלך המסע הזה גיליתי הרבה דברים חדשים. למשל, שאני מגיפה".

את?

"כך אמרה לי הדיאטנית שהתראיינה לסרט. אני לא רואה את עצמי כמייצגת השמנים, בסך הכל עשיתי סרט אישי עליי ועל הסיפור שלי, אבל לדעתי הוא מיועד לכולם מפני שזה סרט על קבלה עצמית ואהבה עצמית. אנשים מרשים לעצמם להגיד על שמנים דברים שהם בחיים לא יעזו לומר על אוכלוסיות אחרות. ולמרות שהשומן שלי מעולם לא ניהל אותי, כל כניסה שלי לחדר העמידה אותי בסיטואציה שיפוטית. המשפט האחרון שמופיע בסרט, אחרי כל הקרדיטים, הוא 'תהיו נחמדים לשמנים'. כי חלאס, מספיק".

צילום: הגר לוי חסון

היא ילידת בת־גלים, למדה בתיכון לאמנויות בחיפה, קיבלה פטור מהצבא ("זה הפרס על משקל בן שלוש ספרות"), עקרה לתל־אביב ומאז עובדת כעורכת תוכן ובמאית. במקביל, בשמונה השנים האחרונות היא מדריכת נוער בסיכון בבית השנטי ("המקום הכי מדהים שיש") ובארבע השנים האחרונות גרה ביפו עם בת זוגה, חן אריאלי, יו"ר אגודת הלהט"ב ואקטיביסטית חברתית.

נולדת שמנה?

"אני בת הזקונים במשפחה של שמנים, תמיד הייתי שמנה ואף פעם לא חוויתי את זה כמכשול או כבעיה. שיחקתי טניס עד גיל 16, שחיתי, רכבתי על אופניים וגם לא היו לי בעיות חברתיות. לא סבלתי מהצקות ומהקנטות, הייתי מנהיגה ותמיד אהבתי את עצמי איך שאני. אמרתי, 'אני רוצה לשפר את זה וזה', אבל לא חוויתי שנאה עצמית בגלל המשקל. עם השנים הבנתי שההתנהגות שלי שונה ביחס לשמנים אחרים ושיש בה אלמנט של התרסה. אבל העובדה ששידרתי לסביבה 'אני אישה שמנה וזהו' לא מחקה את הקונפליקטים הפנימיים שביעבעו בי כל הזמן".

לדוגמה?

"יותר מדי פעמים שמעתי את המשפט: 'אחרי שמדברים איתך שוכחים שאת שמנה,' שנאמר כמחמאה. סליחה, אם הייתי מלכת יופי הייתם שוכחים שאני יפה? אחת הסיבות שקראתי לסרט 'שמנה' הייתה הניסיון לפרק את המשקל השלילי שיש לעודף משקל. בעיניי, שמנה זה לא עלבון ובטח שלא קללה. זה תיאור גוף; בדיוק כמו רזה, גבוהה או נמוכה. זו הייתה הגישה שלי ברוב חיי הבוגרים".

עד שמה קרה?

"עד שלפני שלוש שנים הרגשתי שינוי באמיתות שהיו נכונות עבורי. בעקבות מותה של אמי לפני שבע שנים צצו בי שאלות כמו מה זה אומר להזדקן כאישה שמנה".

"לוותר על השומן"

לפני שלוש שנים היא הציעה לקשת ליצור סרט על שְׁמֵנוּת, יצאה לדרך עם המפיקה שולה שפיגל והבינה שהדרך הכי טובה להעברת המסרים היא בסיפור אישי. התוצאה היא הסרט "שמנה", סרט דוקומנטרי באורך 50 דקות בהשקעת קשת, שגם ישודר בהמשך השנה בערוץ קשת 12 החדש. "מפחיד לעשות סרט על עצמך והיה מאוד מורכב לביים את עצמי", היא מודה.

בואי נדבר על הסיטואציה שלך מול הדיאטנית שמכריזה שהַשְמָנָה היא מגיפה.

"הדיאטנית היא סמל, שיקוף של האופן שבו החברה מסתכלת על ילדה שמנה או אישה שמנה. גם בשיא המשקל שלי הייתי בן אדם בריא מבחינת המדדים הרפואיים, לא כולסטרול ולא סוכר, ולמרות זאת תמיד נשאלתי, 'ניסית לעשות דיאטה? חשבת לעשות ניתוח?' בשנים האחרונות יש יותר דיאטניות שהעיסוק המרכזי שלהן הוא לא כמה קלוריות תאכלי, אלא מנגנוני הרעב והשובע הרגשיים והביולוגיים, מה הקיבה שלך רוצה, מאיזה מקום את אוכלת, ולגישה הזו אני מתחברת".

עושה רושם שאת לא מחבבת דיאטניות.

"נכון. אף פעם לא הרגשתי שהן יכולות להבין את החוויה שלי כאישה שמנה. אמרתי לדיאטנית, 'אל תיתני לי תפריט של אלף קלוריות כדי לרפא אותי, תעזרי לי למצוא את האיזון הפנימי שלי כי אני אישה שמנה, שילוב של גנטיקה ונסיבות'. היחידה שהובילה אותי לעבר השינוי היא ד"ר אניה פייגין מתל־השומר, שהיוותה גורם מאוד משמעותי בהחלטה שלי לעבור ניתוח ולעשות אותו אצלה. היא אמרה לי, 'הניתוח הוא לא פתרון בודד, הוא חייב להיות חלק מתהליך הרבה יותר עמוק של הבנת השמנוּת שלך'. ניתוח מעקף קיבה הוא בוסטר, הוא נותן לך קורס אכילה מזורז, אבל היה לי ברור שאם לא אעשה את העבודה הפנימית הנדרשת ממני כדי להבין את המקומות הפרטיים שלי שקשורים בעודף משקל, אחזור לנקודת ההתחלה".

במסגרת העבודה הפנימית את חושפת במשפט אחד, בפני ד"ר ענת גור, מנהלת מרכז "חֹכמת נשים", שעברת תקיפה מינית בילדותך.

"ואת רוצה את הסיפור המלא? מגיל שבע עד 14 עברתי פגיעה מינית מתמשכת בקהילה".

מה זה "קהילה"?

"זה לא היה במשפחה שלי, אלא מסביב לבית שבו גדלתי. הוא היה פדופיל, ואני הייתי ילדה. לא שאלתי אותו למה הוא נטפל דווקא אליי, זה לא שיח שיכול להתקיים עם פדופיל, ורק בגיל 20 סיפרתי על כך למשפחה. קיבלתי תמיכה מקסימלית, מענה חם ועוטף. הגשתי תלונה כשכבר גרתי בתל־אביב ובני משפחתי ידעו לשמור מרחק ממנו. העובדה שעו"ד שירה דונביץ' ליוותה אותי הפכה את הגשת התלונה ליותר קלה".

ואיך זה קשור להשמנה?

"הפגיעה המינית הייתה חלק מנסיבות ההשמנה, ובסרט הבנתי שלוותר על השומן זה גם להשיל את השומן שנצבר בתקופה ההיא, ועליו לא רציתי לוותר. לא הייתי מחליפה אף רגע בחיי, לא מהטובים ולא מהרעים. אני תולדה של כל מה שעברתי וגם הרגעים הרעים הפכו אותי למי שאני".

הפגיעה המינית השפיעה גם על הזהות המינית שלך?

"לא הייתי רוצה להיכנס לסטטיסטיקה שמחברת בין פגיעה מינית להיותי לסבית. אני חושבת שנולדתי לסבית, בדיוק כמו שנולדתי שמנה".

עצות מדביר בנדק

"בילדותי הייתי טום בוי ומבחינתי, היציאה מהארון הייתה בעיקר לפני המשפחה", היא אומרת, "מפני שתמיד ידעתי מה אני. בתחילת שנות ה־20 שלי סיפרתי לאמא שלי, האשכנזייה האיכותית, והיא בעיקר חששה שלא יהיו לי חתן וילד. ברגע שראתה שחיי טובים, החשש שלה נמוג. לצערי היא לא הספיקה להכיר את חן, בת זוגי בארבע השנים האחרונות, שהיא המתנה של חיי".

חייה של לסבית שמנה שונים מאלה של לסבית רזה?

"בגיל צעיר מאוד הבנתי שאני לא אהיה הבחורה שניגשים אליה בבר, אבל אני אהיה הבחורה שניגשת, וזה מקור ההבדל. אני תופסת את עצמי כבן אדם ראוי, ולכן מרשה לעצמי לגשת. זכיתי לאהוב נשים טובות וזכיתי לאהוב את חן שהיא המדהימה מכולן. בזוגיות שלנו יש המון כבוד הדדי לעשייה ולדעות של השנייה. לא היה פשוט עבורה לצאת איתי למסע מצולם, אבל כבת זוגי היא בחרה ללוות אותי".

בסרט את גם מקבלת עצות מדביר בנדק.

"הסרט בן 50 דקות ויכולתי לשבץ בו רק שיחה אחת עם דביר, שעזר לי מאוד בהכנה לניתוח. הוא דייק לי את הציפיות כדי שלא אסבול. אחרי שביררתי לעומק את כל הצדדים של השמנוּת שלי התגבשה בי ההחלטה ללכת לניתוח. ביקשתי שלא יציבו לי יעד משקלי מפני שהמטרה שלי לא הייתה לרדת במשקל, אלא לחיות חיים בריאים, ללא קשר למה שהמשקל יראה בסוף".

מה המשקל מראה חצי שנה אחרי הניתוח?

"ירדתי 40 ק"ג לפחות, ירדתי שש מידות, חזרתי לשחק טניס ואני מתאמנת בריצה כדי לחזק את השרירים. חתכתי לעצמי את הקיבה, קיבלתי סט של כלים וגם קיבלתי על עצמי מחויבות: אם אעלה את מה שהורדתי אצטרך לעזוב את הארץ מרוב שיהיה לי לא נעים, אבל בתכלס אני עדיין עומדת על משקל בן שלוש ספרות".

את בדיאטה?

"לא, אבל אני מקפידה על איכות המזון שלי ועל האיזון. גם לפני הניתוח הייתי בן אדם קולינרי, עבדתי בתוכניות אוכל, ופחדתי שאאבד את ההנאה הזאת. כיום אני אוכלת פחות ומרגישה בחוויית רווח ולא בחוויית הפסד. אין לי צורך לזכות בתווית של רזה, ובראש שלי תמיד אהיה ילדה שמנה וחמודה".

אחרי שיצרת את "שמנה" מעניין אותך ליצור סרט על עולמה של אישה כמו רותם סלע, שגם אחרי הלידה השלישית יוצאת מבית החולים בסקיני ג'ינס?

"את הסרט שלי צילם ראובן ברודסקי, איש גבוה ודק, ובמהלך הצילומים שמעתי ממנו על ההערות שהוא סופג כרזה. אלה שני צדדים של אותו המטבע, שהוא שיפוט על פי ההופעה החיצונית, אבל לא נראה לי שאכנס לעולמה של רזה מקצועית. עכשיו אני מביימת סדרה דוקומנטרית על בני נוער, מפתחת עם רוני קובן סדרה על אנשים שוויתרו על אהבה, וייתכן שביום מן הימים אעשה סרט עלילתי".

והורות?

"זו אופציה שעומדת על הפרק. הורות היא דבר מופלא, אני חווה אותה במנעדים מסוימים בבית השנטי. כל דבר בעיתו. חייתי 40 שנה כאישה שמנה ונראה איך ייראו 40 השנים הבאות".