ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    Yuval Chen
    24 שעות • 25.09.2017
    עם הראש מעל המים
    נכי צה"ל נושאים צלקות לא רק על הגוף, אלא גם בנפש. הרגעים הקשים של הפציעה והשיקום לא נותנים להם מנוח. כאן נכנס לתמונה פרויקט "מים שקטים" שמפעילים עמותת "העטלף" של יוצאי שייטת 13וארגון נכי צה"ל. הלוחמים לשעבר מהשייטת מלווים את הפצועים ובין הגלים, בקיאק ובגלשן — החיוך והשקט חוזרים. "אתה נכנס לים עם המדריך וחותר עם הקיאק מאה מטר מהחוף. במקום הזה אתה נפתח, פתאום יש מישהו שיכול להקשיב לך"
    איתי אילנאי

    באחד מימי שלישי האחרונים, בשעה שבע בבוקר, עמד עידו עוזרי על שפת הים בהרצליה ולקח נשימה עמוקה. אחר כך מתח את ידיו ורגליו, הרים משוט מהחול ורץ לתוך הים. הוא התיישב על קיאק מיוחד והחל לחתור לעבר האופק, מאמץ את שריריו ומחייך חיוך גדול של שחרור.

     

    עד לפני כמה שבועות, עוזרי לא יכול היה לדמיין שיחתור בים הפתוח. למען האמת, גם לא האמין שישחה, יעמוד על סאפ או ילמד גלישת גלים. אחרי שנפצע במהלך שירותו הצבאי, כל זה היה נראה כמשימה בלתי אפשרית. אלא שהיום, לאחר שהצטרף לפרויקט "מים שקטים", הכל נראה אחרת.

     

    הפרויקט הוא תוצר של שיתוף פעולה בין אגודת ידידי ארגון נכי צה"ל ועמותת עטלף, של יוצאי שייטת 13. 35 חניכים, כולם פצועים משירותם בצבא, משתתפים אחת לשבוע בפעילויות ימיות שונות. בקיץ הם נפגשים על חוף הים בהרצליה לחתור ולגלוש, ובחורף הם מתאמנים בבריכה האולימפית בבית הלוחם תל־אביב.

     

    את הפעילות מדריכים אנשי העמותה, לוחמי שייטת לשעבר שפועלים בהתנדבות. הים הוא עבורם בית שני, והם מבקשים להעביר את התחושה הזו לפצועים. ביחד איתה הם מעניקים להם גם תחושת מסוגלות, שמאפשרת לפצועים להתמודד באומץ עם הקשיים — הפיזיים והנפשיים — של הפציעה. "המיזם הייחודי הזה משקף את דרכנו", אומר מנכ"ל ארגון נכי צה"ל, תא"ל (מיל') חיים רונן. "זה חיבור מדהים בין לוחמים ללוחמים, כאשר כל אחד מהווה השראה ומופת לשני".

     

    "על הקיאק אתה נפתח"

     

    עוזרי, בן 24 מפתח־תקווה, הוא לוחם לשעבר בשריון. בקיץ 2014 הוזעק ביחד עם חבריו לגדוד לאחד משטחי הכינוס שמחוץ לרצועת עזה. פצמ"ר שנורה בידי ארגון חמאס נחת עשרה מטרים ממנו ופצע אותו. "אני זוכר הכל מהפציעה, את המראות ואת הקולות", הוא מספר. רק אחרי שסייע לשאר הפצועים הבחין שנפגע בעצמו.

     

    במשך חודשים עבר הליך של שיקום פיזי, במקביל לטיפול פסיכולוגי. לאורך תקופה ארוכה התבייש בצלקות שמעטרות עדיין את גופו, חתכים רחבים לאורך הבטן והיד. "לא העזתי להוריד חולצה בים", הוא מגלה. אבל היום עוזרי כבר לא מתבייש. "זה הגוף שלי ואין לי סיבה להסתיר את זה", הוא אומר, מרים את החולצה וחושף את אחת הצלקות. "בסופו של יום אתה מקבל את הגוף שלך, ואתה חי עם זה".

     

    אובדן הבושה הוא רק חלק קטן מהשינוי שעבר על עוזרי מאז הצטרף לפרויקט. "כשאני יודע שאני בא לפה בשבע בבוקר ופותח את היום בים, זה עוזר לי. יש לי זמן לחשוב על כל מה שעובר עליי, על כל מה שעבר עליי מאז הפציעה ועל הצעדים הבאים שאני רוצה לעשות".

     

    הים, הוא מסביר, הוא לא רק תירוץ להתנתק מהשגרה. "אתה נכנס לים עם המדריך וחותר עם הקיאק מאה מטר מהחוף. במקום הזה אתה נפתח, אתה משתף. פתאום יש מישהו שיכול להקשיב לך. הים הוא מקום פתוח ושקט, וזה אוטומטית גורם לך לזרוק הכל הצידה ולהתחבר לעצמך".

     

    לא רק הפצועים מרוויחים מהפעילות. גם המתנדבים. אסף, לוחם לשעבר בשייטת וממובילי הפרויקט, מספר שעבורו מדובר לא רק במצווה אלא גם בהנאה. "הרבה עמותות של יחידות צבאיות פועלות בתוך הבית", הוא מסביר. "גם עמותת העטלף עשתה זאת עבור לוחמי השייטת, אבל בשלב מסוים הבנו שאנחנו רוצים לעשות גם משהו עבור הקהילה שבחוץ. התברר שבמקומות כמו ארגון נכי צה"ל יש לנו ערך מוסף".

     

    שם, במעמקים, אפילו אנשי הדממה מסוגלים לשוחח בחופשיות. "אנחנו לא אנשי שיחה, אנחנו אנשי ביצוע", אומר אסף. "אבל בים לא צריך להתאמץ לדבר, הוא עושה את העבודה לבד. לא צריך ליצור בכוח נושאי שיחה. הים אוטומטית מחבר אותך, קושר אותך למי שאיתך. הוא הרבה יותר חזק ממך בכל סיטואציה".

     

    אחד המשתתפים הוותיקים בפרויקט הוא רס"ן תמיר קלפה, שמזה שנתיים מתייצב פעם בשבוע על החוף. הוא בן 36, תושב מושב פטיש שבנגב המערבי, אב לשלוש בנות. ב־2002 היה לוחם בחטיבת גבעתי ונפצע במהלך מבצע "חומת מגן". הצלקות הקשות עוד נראות היטב על גופו.

     

    "הקפיצו אותנו בליל הסדר לקלקיליה, והיה פיצוץ רציני ששרף אותי טוב, כמו שאתה רואה. אני וול דאן", הוא אומר ומחייך.

     

    קלפה זוכר הכל, כולל הכאב המפלח שלאחר הפציעה, "רק את הפינוי אני לא זוכר. הזיכרון הראשון שלי הוא מחודש אחרי הפציעה, בבית החולים". במשך שנה היה מאושפז ועבר הליך שיקום מורכב. אחר כך לקח את עצמו בידיים, הלך לאוניברסיטה והשלים שני תארים במנהל עסקים. לאחר מכן חזר לצבא, והיום הוא משמש כראש מדור כלכלה והתייעלות בפיקוד העורף.

     

    במשך שנים, מאז הפציעה ועד שהצטרף ל"מים שקטים", לא העז ללכת לים. הצלקות מנעו ממנו להוריד חולצה ובעיות היציבות שגרמה הפציעה הקשו עליו ללכת בחול ולשחות. היום הוא כבר רץ למים בדילוגים, תוך שהוא נעזר בנעל מיוחדת שמסייעת לו להתייצב.

     

    "נאלצתי להתמודד עם הקשיים שלי, וזה מה שגרם לי לקחת את עצמי קדימה, לחשוב איך אני מתגבר", הוא אומר. "עדיין יש לי בעיות פיזיות וקשיים שקשורים ליציבות, אבל אני מאתגר את עצמי בדיוק במקומות האלה".

     

    מי שמסייע לו בכך הם אנשי השייטת. "אני לא שחיין־על, אבל החבר'ה מהשייטת נותנים לי תחושת ביטחון. אנחנו גולשים בסאפ וקיאקים, וכשיש גלים גם על גלשני גלים. אני משתדל לעמוד, והשיא שלי עומד כרגע על שתי שניות. אני נהנה מכל רגע, זה כיף לא נורמלי", הוא אומר, וברגע שמסתיים הראיון מזנק לכיוון המים.

     

    האלופים היחפים

     

    במיזם המיוחד משתתפים לא רק לוחמים, אלא גם לוחמות. "כשאני אומרת לאנשים שאני נכת צה"ל, הם מאוד מופתעים", אומרת יעל (שם בדוי), בת 21, לוחמת באחד הגדודים המעורבים לגברים ונשים, שנפצעה ברגלה בפעילות מבצעית בשטחים. "אחרי הפציעה לא הלכתי לים, ולא הלכתי בכלל", היא אומרת. "לפני כן הייתי רצה, עושה ספורט, זה היה ממש מדכא, אבל לא הייתי מסוגלת להיות ליד אנשים. העדפתי להסתגר בבית ולסבול בשקט לבד".

     

    כששמעה על "מים שקטים", הסכימה לנסות. "הפרויקט הזה הצליח להוציא אותי מהחדר. זה מביא לך הרבה מאוד כוח כשאתה עושה דבר כזה, יוצא מהשגרה שאתה חי ביומיום. אני עדיין נמצאת בתהליך של החלמה ושיקום ולא הבראתי לחלוטין, אבל אני מאמינה שבעזרת האנשים פה אגיע לשם. את מבלה עם אנשים שאפשר לצלוע לידם, שלכל אחד מהם יש את המטען שלו ואף אחד לא שופט אותך. יש בזה גם תרפיה נפשית".

     

    איך זה להתחבר לגברברים מהשייטת ולפצועים הקרביים?

     

    "אין פה היררכיה, כולם חברים. דרך הפעילויות האלה אנחנו מכירים ומשתפרים ביחד".

     

    את הפרויקט מלווים מקרוב שלושה אלופים במילואים. ביום בו ביקרנו בחוף, גם הם ירדו לחול והעניקו רוח גבית לפצועים ולמתנדבים: יואב גלנט (בנעלי ספורט), אליעזר שקדי (בכפכפים) ורם רוטברג (יחף).

     

    גלנט, היום שר הבינוי והשיכון ובעבר מפקד השייטת ואלוף פיקוד הדרום, הוא האחראי לחיבור בין עמותת העטלף לארגון נכי צה"ל. "אני ביליתי עשרים שנים בחיי בשייטת 13, מלוחם ועד מפקד", הוא אומר. לאחר שחרורו מצה"ל הקים את עמותת הידידים של ארגון נכי צה"ל. באותה תקופה פנו אליו אנשי עמותת העטלף בבקשה שיסייע להם בנושאים שונים. "כל מי שמכיר את עמותת העטלף יודע שבעבר הם עסקו בעיקר ברווחת חברי העמותה והיחידה. אמרתי להם 'תזכרו שתמיד אפשר לעזור עוד יותר לאנשי השייטת, אבל בסוף הם שייכים לעשירון העליון מבחינת היכולת הכלכלית והאישית'. הצעתי להם לכוון מאמצים לסיוע לאוכלוסיות שצריכות אותם ולראות איך הם יכולים לתרום לקהילה".

     

    יו"ר העמותה, יואב שחר, שאף שירת עם גלנט באותו צוות בשייטת 13, הרים את הכפפה והחליט לטפח את נושא הספורט הימי בקרב הפצועים. "כשאתה לוקח מישהו ומעביר אותו למצב יותר טוב, זה הסיפוק הכי גדול שיש בחיים, במיוחד כשזה מישהו שראוי לזה", אומר גלנט. "אלו אנשים ששילמו בחלקים מהגוף שלהם כדי להגן על מדינת ישראל והאזרחים".

     

    מי שירש את גלנט כיו"ר עמותת הידידים של ארגון נכי צה"ל הוא מפקד חיל האוויר לשעבר, אליעזר שקדי. שקדי מעדיף להישאר יבש, ומתמוגג מרחוק מהפעילות הברוכה של אנשי השייטת עם הפצועים. "הפרויקט הזה מוציא מחושך לאור. ממצב של מציאות קשה, הפצועים פתאום מרגישים שהם מסוגלים לשנות משהו בחייהם", הוא אומר.

     

    האלוף השלישי הוא רוטברג, מפקד השייטת וחיל הים לשעבר. "בים עובדים בדרך כלל בצוותים", הוא מסביר. "זו פעילות שבה צריך לדעת לגעת אחד בשני, להכווין. מה שאתה רואה עכשיו זה צוות שלאט־לאט קורם עור וגידים, וצוות הוא תמיד דבר מנצח".

     

    רוטברג הוא אחד המתנדבים הנמרצים ביותר בפרויקט ומשתתף בפעילות מדי שבוע. לדבריו, למרות שהשתחרר בדרגת אלוף, גם הטוראים שבקרב הלוחמים הפצועים מתחברים אליו ללא בעיה כשהם חותרים איתו בעומק. "אני בנאדם פשוט, ומה שמניע אותי זה אהבה של אנשים. קל להתחבר כשמדברים פשוט, בגובה העיניים ובלי היררכיה. כשיש את המגע האישי, שבא ממקום של נתינה ואהבה, זה מצליח". •

     


    פרסום ראשון: 25.09.17 , 20:23