ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אודי סגל
    7 לילות • 26.09.2017
    מגיש ורץ לרשת
    רבין היה יורד באמצע הלילה לתת ראיון בלעדי, אריק שרון צרח עליו שעות, ברק נטול אינטליגנציה רגשית, נתניהו חסר הומור ומקבל הנחות ענק מהתקשורת. אודי סגל עוזב את עמדת הכתב המדיני של חדשות 2 לטובת הגשת 'לפני החדשות' ביחד עם לוסי אהריש ומנסה להסביר את הצלילה במעמדה של 'אולפן שישי'
    יהודה נוריאל | צילום: יונתן בלום

    את סקופ חייו של אודי סגל מעולם לא שמענו. וזה סיפור באמת סנסציוני, מסעיר, ידיעה בלעדית שלו, שהגיע אליה אחרי תקופה ארוכה של הצלבת מקורות, דדוקציה, הסקת מסקנות והימור נועז. אלא שרגע לפני, קראו לו האנשים הבכירים ביותר במערכת הביטחון. "ואחד מהם אמר, 'זה המקרה היחיד שבו אני מישיר מבט אליך ואומר, אודי, זו סכנה לביטחון הלאומי של מדינת ישראל", הוא מגלה. "נותרתי מתוסכל מאוד, זה ברור. אבל אפילו לרגע לא שקלתי 'להלבין' או להוציא את הסיפור הזה החוצה לעולם. חד־משמעית לא. כי בחיים במדינה הזו, אתה קודם כל ישראלי ואז עיתונאי".

     

    והוא כזה. ישראלי טוב, אידיאליסט, פטריוט במשמעות המקורית של המילה, לפני שקרקס הפרעושים השתלט גם עליה. איש מקצוע רציני, חרוץ, הכתב המדיני של חדשות 2 כבר שני עשורים כמעט, שראה את כולם מקרוב. וכשאני מבקש ממנו לבחור תמונה היסטורית אחת, הוא חוזר מיד אל ערב ה־4 בנובמבר 1995. איך פיספס את העצרת, איך פגש בהמולה הגדולה את אורי סביר, והמשיך הלאה, בריצה מוכת הלם, אל פתח בית החולים. היד שמחזיקה את המיקרופון של גל"צ, עבור איתן הבר ו"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" – היא שלו. "ואחר כך לא הפסקתי לבכות, במשך ימים. הרגשתי כאילו סבא שלי מת", הוא משחזר.

     

    עכשיו הוא עוזב את מקומו בעין הסערה, לטובת הזכיינית 'רשת'. שם יגיש עם לוסי אהריש את תוכנית האקטואליה היומית 'לפני החדשות'. "בערך שנתיים שאני רוצה לעשות שינוי, רק לא ידעתי בדיוק מה", הוא מודה. "למה? כי אני כבר 27 שנה עיתונאי, ופרט לשנתיים התעסקתי בהארדקור: פלסטינים, שלום, פוליטיקה. בחשבון פשוט, אולי קטנוני: הייתי כתב מדיני, 20 שנה במצטבר, 18 בחברת החדשות. אז עוד שלוש, ארבע, חמש שנים - מה עוד אעשה בתחום שלא עשיתי?"

     

    בזמנו ביקשת להיות מחליף ליאיר לפיד כמגיש 'אולפן שישי'. בסוף העדיפו את דני קושמרו.

     

    "זה נכון. רציתי וזה לא צלח. אבל אין בי כעס. אולי זה היה קשור במיצוב הערוץ, ובמובן מסוים אני מודה לו על זה. כי בשנים האחרונות הרגשתי שהמחיר הכי כבד שאני משלם, זה ב'אולפן שישי'".

     

    באמת הורגש בתקופה האחרונה שמחביאים אותך ב'אולפן שישי'. לא הגיוני שהופעת שם מעט כל כך.

     

    "כן הגיוני. הופעתי כשהיה צריך וממש רצו. וזה בגללי. לא גירשו אותי משם, לא החביאו - פשוט הרגשתי שאני משלם מחיר כבד על להפסיד שישי בבית. מה גם שבשנים האחרונות 'אולפן שישי' הפך להיות זירה שכל אחד אומר בה הכל על הכל. אז למה אני צריך את זה?"

     

    הסבר למה הרייטינג של 'אולפן שישי' צונח? אולי הפאנל הגברי לא עובד, זה אברמוביץ' שהורחק? תקרית בוקרשט?

     

    "קודם כל אמנון לא הורחק. ובוקרשט הייתה שגיאה. איומה. אבל כשעושים דברים קורות טעויות. האם זה באמת הקול של 'אולפן שישי'? לא. מה ההסבר? אף פעם לא ידעתי מה התמהיל הנכון. יכול להיות שהפורמט עצמו נשחק, או שאנשים התעייפו, כמוני. פעמים רבות הרגשתי שאני צריך להשמיע את קולי רק כשיש לי מה לומר, ולא להיות כבול למועד ולפורמט".

     

    שידרגת את עצמך כספית משמעותית?

     

    "כן. בהחלט".

     

    'לפני החדשות' תעלה מיד אחרי החגים ב'רשת', ומה־1 בנובמבר מה שייקרא ערוץ 13, מדי ערב משבע עד החדשות של שמונה. "תחרות קשה, מול ה'כל כלול' בערוץ 10 וגיא פינס בקשת'", אומר סגל, "ובגדול, זו תהיה תוכנית חדשות מקורית, שתתעסק בפרשנות החדשות מזוויות שונות. לספק לאנשים תובנות על מה שהם צופים כל הזמן. בעולם של עודף מידע, חשוב גם לפרש אותו, לא פחות מאשר להביא אותו ראשון".

     

    לוסי בכלל תיתן לך לדבר?

     

    "הניצוצות עם לוסי יבואו מעצם המפגש. לא הכרנו קודם, אבי צבי עשה בינינו את השידוך. והיא נהדרת, דעתנית, וממש לא באתי לצמצם ולגמד את מקומה. רק רוצה שתפרח ושתהיה שותפה מלאה".

     

    אתה מאלה שצועקים בעבודה?

     

    "מהרגועים. לא צועק אף פעם, ולא מעליב אנשים שעובדים איתי. מזמן הייתה הערה שאמרתי למישהי בקונטרול, זה יצא החוצה, ועבורי זה היה נורא. ממש ביג דיל".

     

     

    * * *

     

    סגל, כמעט 46, ראה מקרוב את כולם. החל בשמיר, כשהיה כתב שטחים, ואחר כך ככתב מדיני, מרבין ועד נתניהו. מדי פעם הוא מצטט אחד מהם, כולל חיקוי לא רע בכלל.

     

    עם מי היה הכי כיף לשתות בירה, מטאפורית?

     

    "שניהם כבר אינם, רבין ושרון. עם רבין הייתי עוד ככתב מאוד צעיר, בילינו המון שעות בטיסות, ככתב גל"צ הייתי מתקשר אליו הביתה, לאה הייתה מעבירה לו שיחה - זה לא קיים היום. מחכה לו ב־23:30 בלילה מתחת לבית עם מיקרופון, אומר לו, 'אם יש לך משהו לגלי צה"ל, לחיילים ברצועת הביטחון', ומקבל ראיון בלעדי. אין דברים כאלה יותר. הוא גם היה איש מאוד־מאוד ישר. רבין מעולם לא שיקר. לכל היותר אמר, 'על כך איני יכול לדבר'. דמות היסטורית.

     

    "שרון עבר מהפך אישי. הוא היה צורח עליי כשר חוץ ונעשה איש שיחה נפלא. מרתק, ציני, אכזרי, חד, משעשע. ברק זה פנטיום 200, גאון, ומצד שני מה שאומרים עליו נכון. אינטליגנציה רגשית מאוד נמוכה. דווקא איש מצחיק, עושה חיקויים - אבל הרצון שלו להסביר לך, לכפות עליך את המציאות - חזק ממנו. אולמרט? סחבק, ידען גדול, אבל יש בו גם צדדים קשים. ונתניהו, זה קשר שהולך על הרבה שנים. גם הוא ידען כשאתה משוחח איתו על נושאים שאינם ברומו של עולם, הרצל וז'בוטינסקי, ובניתוח דברים שקשורים לארה"ב הוא מרתק. רק שבניגוד לשרון הוא איש חסר הומור".

     

    ההומור מתנקז לבן שלו, שהמלצת לו לאחרונה למצוא דירה ועבודה רצינית. אז מה, אנשי הלטאות, הטינופת ההומופובית – זה מה הוא שומע בבית?

     

    "לא יודע. תראה, בכלל לא בא לי לכתוב על יאיר נתניהו. כשאתה סתם גועלי לשכנה, אני משאיר את זה, יש מספיק עיתונאים שיטפלו. אבל כשאתה משתמש בשם, ועושה נזק ברמה הבינלאומית? הלו! ובכלל, כשאנחנו עוסקים ביאיר ובשרה אנחנו עושים לראש הממשלה הנחה בהרבה מובנים. אומרים, 'פרשת המעונות של שרה נתניהו'. סליחה! מי שצריך לתת דין וחשבון על ההתנהלות במעון ראש הממשלה – הוא ראש הממשלה. היא דיירת משנה. נתניהו הוא אחראי לבן, לאישה ואפילו לכלבה, הוא נבחר הציבור, ואנחנו כציבור וכעיתונאים עושים לו פה הנחה".

     

    הפתיעה אותך הכרזת המלחמה של נתניהו על התקשורת, שהגיעה לשיאה ב"מה אומרים? לא אומרים" של אילנה דיין?

     

    "פה זה ממש המעורבות האישית של יאיר נתניהו. ממה שאני יודע, הוא ניסח את ההודעה יחד עם רן ברץ, האיש שעצם הבאתו (ללשכת רה"מ, ולתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי) זה כבר תקלה בפני עצמה. אבל זכותו של ראש הממשלה להתייעץ במי שהוא רוצה. אפילו בנסראללה".

     

    גם עמרי שרון עשה עבודה עבור אבא.

     

    "נכון. אבל הוא לא הסתתר מאחורי המקלדת. וגם שילם מחיר וישב בכלא. לגופו של עניין, זו אסטרטגיה פוליטית מתוחכמת, ולא גחמה. משהו השתחרר אצל נתניהו, טראמפיזם עוד לפני טראמפ. זה התחיל בתשדיר על נוני מוזס. כולם הזהירו אותו, הוא הלך על זה - והשמיים לא נפלו. ומבחינתו, 30 מנדטים זה הוא. אז רגע, למה שלא אשחרר חור בחגורה, ואתן לנתניהו האמיתי שלי להשתחרר עליהם!

     

    "אז זו האסטרטגיה: אני אלכלך עליהם, ואז הם גם מסקרים את התלונה שלו, נניח 'למה אתם לא מראים אותי'; גם את המעשים שלו, כדי להראות ש'דווקא מראים אותך'; וגם נאלצים להשיב, 'נתניהו טועה'. קיבלת שלוש פעמים נתניהו! והדבר הזה מחזק אותו בעיני אנשים שעבורם, 'לא משנה מה אומרים בתקשורת, יש אג'נדה נסתרת של מועצת חכמים שמטרתה לעקוד את נתניהו בעודו חי'. אלא שהמתקפה הזו שלו מגעילה ואידיוטית, ולהערכתי בטווח הבינוני־ארוך זה יפגע בו".

     

    מה בכלל האנד־גיים שלו? רק לשרוד?

     

    "צריך עוד? נתניהו רואה בעצמו שומר ישראל, מרגיש שאין עוד מלבדו, כל האחרים הם פח, רק אתה היחידי שמסוגל".

     

     

    * * *

     

    אביו עלה עם משפחתו מרומניה בראשית שנות ה־50 לפרדס כץ. אמו ילידת הארץ, משפחה אצ"לניקית משיכון ותיקים ברמת־גן. ההורים עקרו לדימונה, שם עבד האב בקמ"ג, והאם בגרעין מורים שירד לעיר. מורה מיתולוגית, שלימדה בין היתר את מאיר כהן – שהיה המנהל של לוסי אהריש.

     

    סגל, הבכור בין שלושה אחים, נולד כבר ב'שכונת הניצחון' בדימונה, ובגיל שבע עברה המשפחה לתל מונד, שהוא מכנה כמו שצריך במלעיל. "מעברה שהתפתחה, שכונה של תימנים. דבר ראשון נשאלתי אם אני אשכנזי, והלכתי לברר בבית מה זה", הוא מספר. היה ילד חובב דרמה, ספרות, חלוש, קטן, אסטמטי, העביר את נעוריו בפרדסים עם החבר'ה מבית חירות, באגי ואופנועים, לצד פעילות ציבורית ומשלחות נוער.

     

    האסטמה מחקה את חלומות השירות הקרבי והובילה אותו לגלי צה"ל, שם נשלח לתפקיד שהכי לא רצה – כתב שטחים. שם כבר נדבק בחיידק. כל מיני הרפתקאות בכפרים בשומרון, משם המשיך לתפקיד הכתב המדיני, המשך ב"מעריב" ככתב בניו יורק, ומ־99', כתב מפלגות בערוץ 2, ושנתיים אח"כ הכתב המדיני שלו.

     

    וכל הזמן הזה, ולא תמצאו עליו ידיעת ארכיון עסיסית אחת. כלום. הפדיחה המקצועית הכי גדולה? לא התעורר לטקס חילופי הרמטכ"ל בגל"צ. נשאר במיטה. שלונסקי המפקד מחל לו ושידר במקומו. גם בחייו האישיים, נאדה. המעט שניתן לספר, שהוא מכיר את אשתו דנה מהתיכון, בצבא זה נעשה רציני. גרים בכפר מונש, ארבעה ילדים, שלוש בנות, הגדולה כבר בצבא, ובן זקונים מתוק. לא מזמן לקח את החבורה להופעת רוקנרול בחו"ל: קולדפליי. אין כלום כי לא היה כלום.

     

    משהו מדעותיו הליברליות, והסגנון היותר משוחרר, שהוא אמור להביא לתוכנית החדשה ב"רשת", ניתן לשמוע מדי שישי בבוקר בתוכנית הרדיו המוצלחת־מאוד 'גומרים הולכים' עם דני סידס (רדיו תל־אביב). בנוסף, הוא משמש כיו"ר עמותת להב, שעובדת עם נוער מאוכלוסיות מוחלשות דרך יצירות קולנוע. ומנסה להשפיע מניסיונו על הציבור, בין היתר, בהרצאות שהוא מקיים. אחת מהן נושאת את הכותרת "החדשות הטובות שלא תשמע בטלוויזיה": "הרצאה שמשאירה את כולם עם חיוך על הפנים ותקווה על דור ההמשך ועל מה באמת קורה בישראל".

     

    איך אמר אורוול, "עיתונות היא כל מה שמישהו אחר לא רוצה שיתפרסם – וכל השאר זה יחסי ציבור". מה זה חדשות טובות?

     

    "אני פותח את ההרצאה בהסבר למה חדשות טובות לא משודרות בטלוויזיה. למה אנחנו לא רואים יותר מזה? אולי יש צורך במינון שונה. אז כעיתונאי, שזה סוג של היסטוריון דלה שמאטע, אני אומר, יש לנו זכות להיות עיתונאים במדינה מרתקת, שעשתה דברים מאוד ייחודיים, והתפקיד שלנו להיות מעורבים בה. ואומר לאנשים, תצפו בחדשות, אל תתנתקו, לא רק נטפליקס, וחלק מהמהפכות זה לא תקשורת ופוליטיקאים, זה דפני ליף, וארבע אמהות, והתנועה אחרי מלחמת יום כיפור. לאנשים כאן יש say! זו הדמוקרטיה. ואני ישראלי, שרוצה שהמדינה תהיה טובה יותר. כי כמו השיר של חוה אלברשטיין, כולנו רקמה אנושית. וכל פעם שאני שומע אותו, אני דומע".

     

    7nights@yedioth.co.il

     

     

     


    פרסום ראשון: 26.09.17 , 09:30