הגיבור התנ"כי שלי

שאול היה, אם כן, האיש שלא רצה למלוך אבל בסוף נדבק לכיסא כמו משוגע, זה שחש נבגד על ידי הכוהן הגדול שהכתיר אותו למלך (שמואל) ועל ידי מי שגידל בארמון כנגן פוטנציאלי (דוד). זה שבן אחד שלו ניהל מערכת יחסים עם דוד, שמצידו ניהל במקביל מערכת יחסים עם מיכל (כדי להיפטר ממנו, הבטיח שאול לדוד את בתו מיכל רק אם יביא 100 עורלות פלשתים. דוד הביא 200). העלילה סבוכה. לא פתורה. בנויה מעשרות עלילות משנה, אבל בעיקר מדובר במלך שכל מה שהוא ניסה, לא הצליח. כי שמואל ודוד לא הפסיקו לנשוף בעורפו.

ואתם מעלים על דעתכם מה זה לחיות כשמישהו נושף בעורפך כל הזמן? לרבין, למשל, היה את פרס שנשף בעורפו כמו משאבת אופניים, להילרי – את טראמפ, לביבי – את התקשורת ועוד ועוד.

אני לא רוצה לסבך אתכם במניפולציות של משחקי הכס בתקופה ההיא, אבל מה שברור הוא שכששמואל מזהה את הפוטנציאל של שאול למלוך בשעה הקריטית שבה העם דורש מלך, הוא בטוח שיעשה משאול בובת נחום תקום שתפעל לפי צווי הדת. אבל שאול מתגלה מהר מאוד כעצמאי בשטח. הוא לא מחכה לשמואל שיואיל בטובו לבוא ולברך את העם היוצא למלחמה, והכי גרוע – הוא חומל על אגג העמלקי (בן־לאדן של אז), ששמואל ציווה עליו לערוף את ראשו.

כותבי "7 ימים" בוחרים את גיבורי התנ"ך שלהם - הפרויקט המלא ביום שישי בידיעות אחרונות