ג'וי דיוויז'ן ואני

הייתי כנר קונצרטים בן 16, דור ראשון לילידי הארץ, בן לניצולי שואה, מייד אין באר־שבע, כששמעתי לראשונה את Unknown Pleasures של ג'וי דיוויז'ן. זה היה כמו לשוב הביתה. לבית שמעולם לא הכרת. התדר הנפלא הזה, שנוצר משילוב בין קולו המדהים של איאן קרטיס לבס של פיטר הוק, שאב אותי אליו. אותי ועוד המון מוזיקאים ברחבי העולם. הסאונד שלהם הפך להיות צבע יסוד בעולם הרוק האלטרנטיבי מאז ועד היום. בעיקר היום.

היינו מתכנסים קומץ חברים קרובים בלילות ומאזינים. חלקנו סודות ומכנה משותף שהתבטאו אז בצלילים הללו. לא היינו מחוברים ללהקות צבאיות ולמצעדי איוולת. זו הייתה ראשיתה של התחברותה של תל־אביב למערב. למנצ'סטר. לפאנק. לקריאייטיב.

הם הוציאו רק שני אלבומים וקומץ סינגלים בתוך שלוש שנים בקושי, שנקטעו כשאיאן קרטיס תלה את עצמו במטבח בגיל 23, והפך באחת למיתוס חד־פעמי. בשלוש שנים, ג'וי דיוויז'ן הספיקו לחולל מהפכה. כמו להקות בריטיות אחרות, הם ניגנו פאנק. אבל הפאנק שלהם נשמע שונה. זעם הנעורים התחלף בייאוש ואווירת המרד בקדרות קיומית. בלי איפור וניטים, אבל עם חולצה בתוך המכנסיים ותספורת של ילדי בית ספר, ג'וי דיוויז'ן בראו את היקום הגותי של שנות השמונים: הקיור, אקו והבאנימן, באוהאוס – כולם הלכו בשביל האפל שג'וי דיוויז'ן סללו.

מאז הקמתי משפחה נפלאה ומילאתי את זמני בפעילויות שונות, אף התמזל מזלי ורכשתי את ביתו של סולן הלהקה, איאן קרטיס המנוח.

לאורך כל חיי ליוו אותי הצלילים של הלהקה המהפנטת הזו. בחושך ובאור. איזה כיף לראות את טישרט הלהקה למכירה ב־H&M ברחבי העולם.

והנה מחר אני מגשים חלום, אולי אפילו שיא אישי שלי: אני עומד לנגן כאורח עם פיטר הוק, אותו בסיסט אגדי שיחד עם איאן קרטיס ייסד את הלהקה הזו, את ג'וי דיוויז'ן. על זה נאמר: "שהחיינו וקיימנו והיגיענו לזמן הזה". להתראות בבארבי.