שני 23 ביולי 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    רועי עידן ynet
    24 שעות • 26.09.2017
    "תישארו בישראל, תלכו למתקן חולות ואל תחתמו כמונו על עזיבה מרצון"
    אפשר לתמוך בגירוש הפליטים מישראל או להתנגד לו, אבל חייבים לדעת את האמת. עדויות של פליטים שחתמו על נוהל "עזיבה מרצון למדינה שלישית" חושפות כי למרות ההבטחות הישראליות גם באוגנדה וברואנדה לא ממש מעוניינים לקלוט אותם. הם מגורשים משם ונאלצים לצאת למסע מסוכן של אלפי קילומטרים לאירופה. רבים מתים או סובלים מעינויים בדרך. שלושה פליטים שכן שרדו את המסע, וחיים כיום בהולנד, אומרים לחבריהם בישראל: אל תעזבו, עברנו סבל לא אנושי
    איתי אילנאי

    "זה לא היה טוב, היו הרבה בעיות בדרך. אם אין לך כסף בכיס, הורגים אותך. בלוב הרביצו לנו, וכשהפלגנו לאיטליה אחת הסירות טבעה וראיתי 400 אנשים נהרגים מול העיניים, כולל ילדים. זו דרך ממש מסוכנת, הרבה אנשים מתים. אבל אני לא יכול לדבר על זה יותר מדי. קשה לי".

     

    ב־2015 התייצב סמי, מבקש מקלט מאריתריאה שחי שש שנים בישראל, בשדה התעופה בן־גוריון כשהוא מתוח ונרגש. הוא קיבל לידיו סכום כסף נאה מפקידי משרד הפנים, 3,500 דולר, ואז הועלה אחר כבוד למטוס נוסעים שלקח אותו לרואנדה שבאפריקה. לדבריו, הובטח לו שלאחר הנחיתה יזכה למעמד חוקי ולאשרת עבודה, ויוכל לנהל חיים בטוחים. ברואנדה, אמרו לו אנשי רשות האוכלוסין וההגירה, תבנה לעצמך עתיד חדש, וסמי חתם בהסכמה על הטופס שהגישו לו. בראש הדף התנוססה הכותרת "עזיבה מרצון".

     

    אלא שכעת, לאחר שעבר דרך חתחתים שלקחה אותו מרואנדה, דרך אוגנדה וסודן, עד ללוב ומשם בסירה רעועה לחופי איטליה, מזהיר סמי את חבריו בישראל שלא ליפול למלכודת של "עזיבה מרצון". ממקום מושבו החדש ברוטרדם, הולנד, שם קיבל סוף־סוף מעמד רשמי של מבקש מקלט ואשרת שהייה של חמש שנים, הוא כבר יכול לספר את גרסתו — עד כמה ה"עזיבה מרצון" היא הונאה.

     

    עדויות קשות. מימין: האבוס וסמי
    עדויות קשות. מימין: האבוס וסמי

     

    "אל תעשו את זה, זה ממש מסוכן", הוא אומר לחבריו האריתראים שנותרו בארץ. "בישראל יותר טוב מאשר לעשות את הדרך הזו. אני מבקש שתסגרו אותה. אף אחד לא צריך לעבור משם".

     

     

    "אל תעשו את זה", מצטרף האבוס, גם הוא פליט אריתראי שבחר ב"עזיבה מרצון".

     

    אם עכשיו פונה אליך מישהו מישראל ואומר שהוא רוצה "לעזוב מרצון", מה תגיד לו?

     

    "עדיף לכם להישאר בישראל וללכת למתקן חולות. אני לא רוצה שמישהו אחר יעבור את מה שעברתי".

     

    "זה חייב להיפסק", אומר גם טמזגן, מבקש מקלט נוסף שעשה דרך זהה ועדיין מתקשה להתאושש מהסיוט. "לאורך כל הדרך לקחו מאיתנו הכל. חיילים של רואנדה, סודן, כולם, כל מי שהיה יכול. בלוב עלינו 350 איש על סירה אחת, 13 שעות עד שהמנוע הפסיק. אחרי שלושה ימים הגיעה סירה אחרת. כולם בוכים, הרבה ילדים, כולם מיואשים. הגענו לאיטליה בלי בגדים, בלי כלום".

     

    סמי, האבוס וטמזגן הם שלושה מתוך מאות — וכנראה אלפי — מבקשי מקלט שהשתתפו בנוהל "עזיבה מרצון" והגיעו לרואנדה, רק כדי להמשיך את מסע הנדודים שלהם, ולאחר תלאות רבות ומסוכנות להגיע לאירופה. פעילים בעמותת "המוקד לפליטים ולמהגרים" נפגשו עם 11 מהם ברוטרדם ובברלין והקליטו את עדויותיהם מהדרך המטלטלת שעברו.

     

    ההאזנה לראיונות מצמררת. העדויות כולן מספרות אותו סיפור: נחיתה ברואנדה, הובלה זריזה לאוגנדה, אכזבה מההבטחות שניתנו בידי מדינת ישראל ומשם המשך בנתיב הבריחה, בדרך כלל לסודן ומשם ללוב. בלוב, לאחר שהייה במחנות צפופים, מטונפים ותחת איומים, עלו לסירה קטנה שהנחיתה אותם בחופי איטליה. משם המשיכו לשוטט באירופה עד שמצאו מדינה שהסכימה להעניק להם מקלט זמני.

     

    העדויות אינן מלאות רק בסיפורי זוועה, הן ממחישות עד כמה נוהל ה"עזיבה מרצון" אינו מהווה פתרון של קבע למצוקת מבקשי המקלט, אלא רק שלב נוסף במסע הבריחה הבלתי נגמר שלהם ממולדתם. מדינת ישראל משלמת כסף ורוקמת עסקאות דיפלומטיות כדי לסלק משטחה את מבקשי המקלט, אך באותה הזדמנות מפרנסת את תעשיית הפליטים האפריקאית והופכת את הטיפול במבקשי המקלט לבעייתן של מדינות אחרות. היא אינה פותרת דבר.

     

    "אני מבקש משהו מביבי נתניהו", אומר האבוס בסוף הראיון עימו. "אנחנו לא מרואנדה ולא מאוגנדה, הייתה לנו בעיה במדינה שלנו ויצאנו ממנה כדי לבקש מקלט. גם אתם הייתם פליטים, אז תנו לנו מקלט, אל תחשבו שבגלל הצבע שלנו אנחנו לא בני אדם".

     

    רק להישאר בחיים

     

    בשנים האחרונות מנסה מדינת ישראל להתמודד עם זרם מבקשי המקלט שהסתנן אליה דרך הגבול עם מצרים. ישראל העניקה למבקשי המקלט מאריתריאה, מסודן ומקונגו הגנה זמנית קבוצתית, שמצד אחד אינה מאפשרת לגרש אותם אך מצד שני אינה מעניקה להם מעמד אזרחי או אשרת עבודה. בשנים האחרונות, לאחר התיקון לחוק למניעת הסתננות, התאפשר למדינה לכלוא מבקשי מקלט במתקן חולות שבנגב, מעין "כלא פתוח" שהשוהים בו מחויבים להתייצב לספירות במהלך היום וללון בו בלילה.

     

    אחד הפתרונות למצב הביניים הזה, שהותיר את מבקשי המקלט בישראל אך לא מצא להם פתרון בר־קיימא, הוא נוהל "העזיבה מרצון" המעודד מבקשי מקלט לעזוב ל"מדינה שלישית", בין היתר באמצעות תמריצים כספיים. שיטה זו זכתה להצלחה יחסית, וכ־15 אלף מבקשי מקלט עזבו "מרצון" את ישראל בשלוש השנים האחרונות. אבל בתקופה האחרונה חלה ירידה משמעותית של עשרות אחוזים במספר "העוזבים מרצון". הסיבה לכך היא הסיפורים של אלו שעזבו, גילו שברואנדה ובאוגנדה לא רוצים באמת לקלוט אותם והתקשרו לחבריהם בישראל כדי לספר להם זאת.

     

    כך יוצא שמי שעוזב כעת מרצון את ישראל יודע בדיוק מה מחכה לו — מסע ארוך ומסוכן אל החלום האירופאי. למרות ההכחשות של מינהל האוכלוסין — נראה שכולם, גם הפליטים שעוזבים את ישראל וגם הרשויות, יודעים ש"העזיבה מרצון" משמעה השלכת הבעיה בדרך עקיפה על מדינות הרווחה במערב אירופה.

     

    "במדינה שלי רדפו אותי", מספר סמי, שעזב את אריתריאה ב־2009. לישראל הוא הגיע ב־2010 לאחר מסע של כמעט שנה. הוא החזיק כאן מעמד חמש שנים. "לא היה לי טוב. לא יכולתי לעבוד, לא יכולתי לעשות כלום. אחרי ארבע שנים שלחו אותי לחולות ולא רציתי לשבת שם. אני באתי כי אין חופש במדינה שלי, באתי לדמוקרטיה, אבל גם בישראל אין דמוקרטיה אמיתית. אומרים 'אתם שחורים'. אבל אנחנו פליטים, אנחנו מבקשים מקלט, ואתם לא נתתם לנו".

     

    באותה תקופה הגיע למפגש במשרד הפנים ושם הוצע לו הרעיון של "עזיבה מרצון". "אמרו לי שיש לי מקום טוב שם, ברואנדה. מקבלים אישור שהייה, יתנו לי מקום לגור ומקום לעבוד. זה מה שאמרו. אמרתי 'אוקיי, אני לא באתי בשביל כסף ובשביל לגור בישראל, באתי בשביל לשמור את החיים שלי'. הסכמתי".

     

    אלא שלאחר הנחיתה ברואנדה סמי לא קיבל מסמך המאפשר לו להמשיך לשהות במדינה. לאחר לילה אחד במלון הוכנס בידי נציגי משרד ההגירה לרכב, שלקח אותו לאוגנדה השכנה. "20 אנשים במיניבוס קטן, ישבנו צפופים אחד על השני. ממש קשה". עבור הנסיעה נאלץ לשלם 150 דולר.

     

    גם טמזגן הוכנס לרכב לאחר הנחיתה ברואנדה ונלקח לבית מלון, ממנו אסור היה לו לצאת. את מזוודתו לקחו ממנו והוא שילם 450 דולר כדי שיתאפשר לו להמשיך לאוגנדה. האבוס עשה את הדרך הזהה שנה מאוחר יותר, וגם הוא מספר סיפור זהה. "בישראל אמרו לנו שנוכל לשבת ברואנדה, אבל זה לא כמו מה שאומרים, זה משהו אחר". מדבריו עולה שיותר מאשר פתרון לבעיית הפליטים, הגעתו לרואנדה ומשם לאוגדנה הייתה בסך הכל אמצעי לפרנס את המשטרה, הצבא ופקידי ההגירה המקומיים. "הם עובדים ביחד זה עם זה. הם רק רוצים את הכסף. אם תופסים אותך בדרך - אתה צריך לשלם, אין ברירה".

     

    האבוס, שלדבריו היה כלוא יום אחד באוגנדה והשתחרר לאחר ששילם שוחד, מוסיף: "אם באת מישראל הם יודעים שיש לך כסף. למרות ההבטחות שקיבלנו אין אפשרות לבקש שם מקלט. אין משרדי או"ם, אין איפה לבקש. אני לא מכיר מישהו אחד שקיבל שם עזרה".

     

    מרביצים והורגים

     

    מבקשי המקלט רצו להימלט מאוגנדה כמה שיותר מהר, והתחנה הבאה הייתה ג'ובה, בירת דרום סודן. ברכבים צפופים שדהרו דרך מדבר הסהרה הגיעו לעיר, רק כתחנת מעבר שממנה יוכלו להמשיך צפונה, לעבר חופי הים התיכון. האבוס שילם עבור הנסיעה 450 דולר, וסמי 500. "עד ג'ובה כבר נגמר לי כל הכסף שקיבלתי ממשרד הפנים", אומר האבוס.

     

    העצירה הבאה הייתה המפחידה ביותר: לוב, והמחנות שהקימו מבריחי הגבול עבור מבקשי המקלט הנואשים להגיע לאירופה. לדבריהם, המחנות הללו מזכירים את אלו שהוקמו בידי הבדואים בסיני, שברבים מהם הוחזקו מבקשי מקלט כבני ערובה עד ששולם עבורם כופר בידי משפחותיהם.

     

    "הגענו לשם ברכבים סגורים, לא יכולנו לראות את הדרך ומה קורה מחוץ למחנה", מספר האבוס. "כשאתה בפנים אתה לא יכול לצאת. חדר קטן עם עשרות אנשים. אין מים זורמים, אין ניקיון, אין שירותים, בנים ובנות ביחד".

     

    טמזגן: "מסוכן מאוד. כמעט לא נותנים אוכל, אם יש לך מזל אתה אוכל. השומר, מה שבא לו הוא יעשה לך. כל הזמן חולים. היינו שם 25 ימים".

     

    סמי: "מרביצים והורגים. אמרנו להם 'אנחנו אנשים, למה אתם הורגים?'. אבל הם לא שומעים. מרביצים".

     

    מלוב המשיכו מבקשי המקלט בסירה לכיוון חופי איטליה. "נכנסו תשע סירות ביחד לים. סירות קטנות שמעמיסים עליהן מאות אנשים", מספר סמי. "אין לך מקום לשבת. אחת הסירות טבעה וכולם מתו בסירה. מלא אנשים, מלא ילדים. הכרתי משפחה עם שני ילדים שמתה שם".

     

    לאחר מסע של ארבעה חודשים מצא עצמו סמי בהולנד. "זה יותר טוב מישראל. בישראל היה אסור לי לצאת מהמדינה, וכאן זה אפשרי. בישראל הייתי מתבייש מאנשים, וכאן מתייחסים בכבוד".

     

    האבוס, שגם הוא הגיע בסירה לאיטליה ומשם להולנד: "בהולנד ניגשתי מיד למשרדי ההגירה, מילאתי טפסים ולאחר שבועיים קיבלתי אישור שהייה של שנה. בהמשך קיבלתי אישור לחמש שנים. זה לא כמו הוויזה של הישראלים, אני כמו בנאדם ויכול לעשות מה שאני רוצה. עכשיו יש לי את המקלט שלי. אם יש לי בעיה אני הולך לבית משפט, יש ביטוח רפואי, אני יכול לצאת מהמדינה למדינות אירופה. מממנים לי לימוד הולנדית".

     

    "העדויות של פליטים שעזבו דרך היחידה ל'עזיבה מרצון' ממשיכות להיערם, ומכולן עולה אותה תמונה — זה בטח לא עזיבה 'מרצון'", אומרים ב"מוקד לפליטים ולמהגרים".

     

    "הבטחות המדינה בדבר מעמד ב'מדינות השלישיות' מתבררות כהבטחות שווא, וכל המדיניות מתבררת כתרגיל שקרי. למעשה, מבקשי המקלט ממשיכים את מסע הפליטות והנדודים שלהם תוך שהם משלמים אלפי דולרים למבריחים שמנצלים את חולשתם, ונחשפים לזוועות, להתעללות ולעינויים. ברור מאליו שזה לא יכול להיות פתרון למבקשי המקלט שמתדפקים על שערי ישראל ושוהים בינינו כבר למעלה מעשור. זוהי רק התחמקות מתמשכת של רשויות המדינה מלהכריע בדבר מעמדם. הגיע הזמן שישראל תפסיק להתחמק מחובותיה המדיניות, הבינלאומיות והמוסריות כלפי מבקשי המקלט".

     

    מרשות ההגירה והאוכלוסין נמסר בתגובה: "מבדיקות שנעשו פעמים רבות ושעדיין מתבצעות לא ידוע לנו על מסלול כמתואר בפנייתכם. נהפוך הוא, היוצאים מרצון מקבלים מענק יציאה מכובד, כרטיס טיסה ממומן ואשרה במדינת היעד כפי שהובטח על פי ההסכם. בית המשפט העליון אישר לאחרונה שההסכמים עם מדינות אלו ראויים ומידתיים ולא נשקפת שום סכנה ליוצאים מרצון".

     


    פרסום ראשון: 26.09.17 , 20:45