לכאורה מדובר בזוטות. שידורי ה־VOD בכבלים ובלוויין מושבתים ביום הכיפורים. זה קצת מעצבן, אבל באמת שיש צרות גדולות יותר. אפשר בהחלט לספוג את זה. עובדה, אנחנו עושים את זה כבר שנים ולא דווח על אבידות בנפש. ולמרות זאת מדובר בעניין מהותי יותר מהשיעמום התצפיתי שההחלטה גורמת בחלק מהבתים בישראל.

יחסינו עם השלטונות מבוססים על ההבחנה בין רשות הפרט לרשות הרבים. לקהילה יש רשות לקבוע את רשות הרבים. היא יכולה לקבוע מהם הקווים האדומים בענייני לבוש – אדם יכול ללכת "חשוף" אבל לא עירום כביום היוולדו. היא יכולה לקבוע כללים בענייני דיבור – אדם אינו יכול לעמוד בקרן רחוב ולהשמיע תעמולה נאצית. היא יכולה לקבוע גם מתי מותר לעבוד ומתי אסור, וגם אילו סוגי עבודה מותרים ואילו אסורים. מבחינה זאת הקהילה־מדינה בהחלט יכולה לקבוע שבימים מסוימים אסור לעבוד, וכפועל יוצא מזה בימים שנקבעו שירותים מסוימים יושבתו ואחרים לא: בתי ספר, מוסדות ציבור, תחבורה ציבורית. שידורים ציבוריים כן, מקומות בילוי לא.

זה לא שאי אפשר להתווכח על הכללים שקבעה הקהילה. הם אינם תורה מסיני ואינם חסיני שינוי. בכל חברה קיימת מחלוקת על גבולות "הצניעות" (יש חברות המתירות עירום מלא בחופים, למשל, וישנן קהילות הרואות בכל חשיפה נשית שערורייה), על גבולות חופש הדיבור (מתי הופכות מילים מביטוי לגיטימי של דעה להסתה) ועל הגדרת מלאכות מותרות ואסורות בימי השבתון (האם יש הצדקה לפתיחת "בתי עינוגים" ולסגירת קווי תחבורה ציבוריים). מה שלא צריך להתקיים עליו דיון הוא זכותו של כל אדם לעשות בביתו כרצונו (כל עוד אינו מזיק לאחרים).

"החוק הרומי נעצר על סף הבית", "ביתו של האנגלי הוא מבצרו" (לא רק במובן של מקום מוגן, אלא במובן של מקום שבו אדון הטירה קובע את הכללים) - האמירות הללו מבטאות את קיומה של רשות פרט שבה, במדינה חופשית, אין השלטון יכול להתערב אלא במקרים חריגים ומיוחדים. אדם יכול להסתובב עירום בדל"ת אמותיו, לחרף ולגדף כל מי שעולה בדעתו, לעשות כל מלאכה בכל יום, כולל בימי השבתון הקהילתיים. ב"רשות הפרט", ב"צנעת הפרט" ב"דל"ת אמותיו" – כל המעשים הללו, טובים או רעים, מגונים או ראויים לשבח, מותרים.

מה זה אומר? זה אומר שלמדינת ישראל יש הזכות, מסיבותיה, להשבית כמעט את כל השירותים הציבוריים ביום הכיפורים. אפשר להתווכח על זה, אבל זו זכותה. מותר לה אפילו (והיא אינה עושה זאת) לאסור על נסיעה ברכב פרטי ביום הכיפורים. מה אסור לה? לחדור לרשות הפרט ולנסות לעצב את הליכותיו של אדם בביתו. שירותי הספריות הדיגיטליות אינם כרוכים במלאכה (אין צורך בהתערבות או בפיקוח של עובדים כדי לאפשר צפייה בסרט) ואינם חלק מרשות הרבים (רק הלקוח רואה את הסרט שבחר). הם אינם שונים מברז המים או ממתג החשמל שבכל בית. יש אנשים שיפתחו את הברז כדי לשתות ויש שלא יפתחו אותו; יש שידליקו את האור ביום החג ויש שיימנעו מכך.

כל זה פשוט אינו עניינה של המדינה. למחוקקים יכולה להיות דעה משלהם על אנשים הצופים בסרטים ביום הכיפורים או ביום הזיכרון, אבל אסור שדעתם תפגע בחופש שלו זכאי כל פרט השרוי ברשותו. ומה עם הטענה ש"לא יזיק" שהציבור כולו יקבל על עצמו תענית טלוויזיה לערב אחד? היא פשוט לא רלוונטית. ברגע שהמדינה מנסה להתערב בחיי אזרחיה, בקומם ובשוכבם ובדל"ת אמותיהם, היא פותחת פתח רחב לדיכוי. העניין עצמו הוא זוטא, העיקרון לא. הניחו לנו.