איש בורח מבשורה

"וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים, וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי; כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ, עָלַי עָבָרוּ" (יונה ב, ד')

תראו את יונה הנביא. הבטלן התנ"כי הראשון, וגם היחיד – אם ספרתי נכון – שכשאלוהים בא ואמר לו: היי, זה אני, אלוהים, יש לי דיבור איתך – לא התפרק לחלוטין, לא של נעליו מעל רגליו, ואפילו להפך. בהשוואה לאברהם – שכשאלוהים דרש ממנו, סתם ככה, להעלות את בנו לעולה, הגיב ב"בטח. תרצה צ'יפס עם זה?" – יונה הפגין חתיכת עמוד שדרה מול אלוהים ולמעשה אמר לו: שמע, אני מבין שאתה אלוהים והכל, אבל באופן אישי לא מתאים לי, בתקופה זו של קריירתי כנביא, ללכת לעיר נינווה ולהתנבא עליה. כאילו, בלי להעליב, זה פריפריה, ואין לי כוח לחזור למקומונים עכשיו כשאני כבר בנבואה הארצית. בחייאת, אלוהים, תביא איזה ילד שגם מבין ברשתות, שים אותו בנינווה, תאמין לי הוא יתאבד על הג'וב, ובכלום כסף.

מהבחינה הזו, יונה הנביא מזכיר לי לא רק את עצמי, אלא גם את ג'פרי לבובסקי, הידוע גם כ־The Dude, המוכר יותר כיצור החי הקוּל ביותר שרשמה, בטעויות הקלדה, ההיסטוריה. גם לבובסקי, כזכור, לוקח בקלות יחסית את העובדה ששני בריונים מתנפלים עליו, משתינים לו על השטיח ודורשים ממנו משהו שאין לו מושג – או כוח – להתחיל לברר.

אז יונה הוא מין לבובסקי מקראי כזה; מישהו שגם כשהוא חוזר הביתה ואלוהים מחכה לו בכניסה ואומר לו: "איפה אתה מסתובב, אידיוט? תתחיל לארוז, אין זמן, אתה עף לנינווה", לא מתרגש, מכין לעצמו קוקטייל קטן של וודקה, ליקר קפה, חלב וקצת קרח (על פי פרשנים מסוימים. הטקסט המקראי משמיט את המתכון) – ואז, ברוגע מוחלט, מסרב.

אוקיי, אולי אני מגזים. אולי אין שם רוגע מוחלט, כי יונה בכל זאת אורז כמה דברים, מוציא מהמגירה את הדרכון הישן ומזמין מונית לנמל יפו. שם הוא עולה על ספינה שאמורה להוביל אותו בבטחה לחופשת הכל־כלול המתוכננת שלו בתרשיש – איבריה בשבילכם – ומבחינתו שיישרף העולם כי הוא הזמין את החדרים האלה יותר מחצי שנה מראש ואין לו שום כוונה לבטל, גם אם בעבודה יש קרייסס.

אלוהים מצידו – כמו המציאות עצמה – לא נעלם או הולך לשום מקום, ומטלטל את הספינה. ליונה לא אכפת; הלום קוקטייל הוא נרדם ומתכוון לנחור לפחות עד ההגעה ליעד, אבל רב־החובל מעיר אותו בשאגות: "מה לך נרדם? קום קרא אל אלוהיך".

יונה מתעורר, רואה מה הולך בחוץ, מסנן קללה באשורית ומבין שהערב הוא כבר לא יוריד סנגריות על הבר בתרשיש כמו שתיכנן. "הכל בגללי", הוא אומר לצוות. "עברי אנוכי, וככה זה עם ישראלים; הם בכל מקום באוגוסט ותמיד עושים בלגנים. לא מאמינים? תזרקו אותי למים ותראו איך תוך שנייה הים פלטה".

xxx

מכאן מתחולל שינוי דרמטי באופיו של יונה – למעשה, אופיו האמיתי מבצבץ סוף־סוף – והוא הופך לגבר שאני מזהה בו את עצמי בקלות; דיכאוניסט אכול חרטה שעושה את מה שהחיים דורשים ממנו לעשות, עושה את מה שצריך, אבל מתקשה ליהנות מזה או להיות סלחן לפחות כלפי עצמו.

מרגע שיונה יורד מהספינה – בדיוק כמו ברגע שבו אני מפסיק לצפות במשחק של נבחרת ישראל שבו אנחנו מפסידים – הנאחס מוסר. בשביל הנותרים, כלומר, לא בשבילי או בשביל יונה. כי יונה נבלע מיידית בבטן דג גדול ומעביר את שלושת הלילות שהזמין בתרשיש במעי של מה שמרגיש מבפנים כמו לווייתן, אבל פרשנים חלוקים לגבי מה זה בדיוק היה, ויש הטוענים שהבן אדם פשוט קיבל את החדר הגרוע הצמוד לאמפיתיאטרון של הריזורט, שאף אורח לא מסכים להישאר בו יותר מלילה אחד.

לאורך שלושת הלילות האלה, יונה הוא כבר לגמרי אני; הוא יושב מצונף ומדוכדך, מבין שכל הבחירות שעשה בחייו עד היום היו טעות ותוהה מה בכלל הטעם להמשיך. ולמרות שהוא סובל מכל רגע, יונה רוצה מאוד להמשיך לחיות, כי כידוע, עם כל הצרות והסבל, אין על החיים.

יונה פונה לאלוהים, מבקש בכל לב את מחילתו ומודה לו מראש על ההצלה שבדרך. אלוהים מתרצה, מחלץ את יונה מהדג וגם מזכה אותו על הלילה הרביעי ועל כל מה שלקח מהמיני־בר. יונה חוזר לחוף ועושה את מה שהיה צריך לעשות מלכתחילה, כלומר הולך לנינווה. כאן יונה רושם, לכאורה, הצלחה מקצועית; הוא מודיע לתושבי העיר שאלוהים הולך לסגור איתם חשבון בתוך 40 יום אם לא יתיישרו ויחזרו בהם מדרכם הרעה, ואנשי העיר לא רק שמקשיבים לו, אלא גם לוקחים אותו ברצינות, חוזרים בתשובה שלמה ואלוהים מעביר אותם בטסט ראשון. הסוף.

xxx

אלא שזה רחוק מלהיות הסוף בשביל יונה; כי יונה, גם כשהוא לכאורה מצליח בעבודה, עדיין יוצא מדוכא. כלומר, עכשיו כשאלוהים לא הביא את הרעה המובטחת על נינווה, איפה זה שם אותו? למעשה הוא יצא, בעיני תושבי העיר, נביא שקר; מי שאיומיו לא התממשו. כי מהי, בעצם, נבואת חורבן מוצלחת? כזו שבזכותה אנשים חוזרים בהם מדרכם הרעה והיא לא מתגשמת? הרי במקרה כזה הנביא יוצא די פייק ניוז, לא?

יונה המבואס – שמרגיש, כמוני, שאין דרך לנצח ושבחר לעצמו קריירה בענף שלא בטוח שישרוד לתוך המאה הבאה – הולך למדבר ואומר לאלוהים: תהרוג אותי ודי. וחוץ מזה, רק שתדע שאני מכיר את החבר'ה מנינווה, והם ימשיכו לעשות צרות גם בעתיד, כי גם ערס שעשית לו שיימינג כלל־ארצי ואפילו הוצאת ממנו התנצלות לא יפסיק להיות ערס.

במדבר אלוהים מצמיח ליונה שיח קיקיון שייתן לו קצת צל – עצלנות אלוהית טיפוסית, אגב; באותו כסף היה יכול לשים לו צפצפה בוגרת – ויונה מתנחם קצת. אלא שמיד למחרת אלוהים משגר תולעת שמחסלת את הקיקיון, ויונה, מעולף מחום, שוב לא מבין למה החיים שלו מוכרחים להיות כאלה. כאן אלוהים מגלה לו, סוף־סוף, את מוסר ההשכל: "אתה חסת על הקיקיון, אשר לא עמלת בו ולא גידלתו, שבן לילה היה ובן לילה אבד. ואני לא אחוס על נינווה העיר הגדולה, אשר יש בה הרבה משתים־עשרה ריבו אדם?"

האמת, יש לו נקודה. אבל ליונה זה כבר באמת לא משנה. הוא עייף מחייו כנביא, החופשה שלו הרוסה, והוא מעביר את רוב זמנו הפנוי בהזיות סרק על הגירה למקום סקנדינבי קריר.

xxx

אני אוהב את האיש הזה מכיוון שהוא שפוי ורואה את המציאות נכוחה ולכן הוא מיוסר. הוא רוצה לחיות – ולחיות טוב – אבל מבין איפה נפל ומי העם שבתוכו הוא יושב, והוא עושה את מה שרבים כל כך מאיתנו עושים רוב חיינו: נמלט מבשורה. נמלט ממשמעויותיה. כי כמו יונה, גם אנחנו נמלטים לא פעם מהדבר האחד שאנחנו יודעים שמוטל עלינו לעשות. מהמתנה האלוהית הקטנה שניתנה לנו – כישרון זה או אחר, אולי בתחום הנבואה, אולי בתחום הכתיבה, אולי בתחום שטיפת הכלים – ושאנחנו מוכרחים לנצל. ואנחנו דוחים, ובורחים, ומבזבזים זמן, רק כדי לחזור לבסוף לנקודת ההתחלה ולהבין משהו על ייעוד ועל חוסר היכולת האנושי לחמוק ממנו. ועל חמקמקותו של האושר בכלל, גם כשהייעוד מוגשם לבסוף. ועל כוחו של שיח קיקיון קטן במדבר של הממשי. ועל מה זה להיות, בסך הכל, בן אדם.

raanan@y-i.co.il