"טוֹבָה חָכְמָה, מִכְּלֵי קְרָב" (קהלת ט', י"ח)
היופי במגילת קהלת הוא שאפשר להבין אותה בכל מיני דרכים, בין היתר משום שנאמרים בה כל מיני דברים, חלקם דברים סותרים, ויותר משיש בה תשובות, יש בה שאלות. אני מת על הרגע שבו קהלת משכנע אותך בדבר אחד ואז משנה את נקודת המבט ואומר לך את ההפך.
זה מזכיר לי תמיד משהו שחבר סיפר לי על היפנים. דבר מדהים: נכון אתם רואים פה ושם, בטלוויזיה או בחו"ל, יפנים מסתובבים עם מסכה כזו שמכסה את הפה, כאילו הם רופאי שיניים או משהו? נכון חשבתם שהם איסטניסים או היפוכונדרים ושהם לא רוצים להידבק מהאוויר המזוהם או משהו? אז זהו, שהסיבה לכך שהם מסתובבים עם המסכה הזו היא הפוכה. הם לא חוששים להידבק, אלא לא רוצים להדביק אף אחד. כל אימת שיפני חש מצונן או חולה הוא עוטה על עצמו את המסכה הזו, שימו לב — כדי שאחרים לא יידבקו ממנו. זה אמנם נראה מבחוץ כמעשה אנטי־סוציאלי, אבל זה בדיוק הפוך.
יש רגעים בחיים, מצבים נפשיים כאלה, שבהם נראה שקהלת צדק כאשר היה פסימי. אתה מביט סביבך, הכל עייף ומתיש, ואתה חושב, בשביל מה? הרי הכל הבל. הבל הבלים. דור הולך ודור בא, ואני, על שום מה עליי לטרוח? אבל יש רגעים אחרים, גם הם קשורים למצב נפשי שיוצר נקודת מבט, שבהם הפסימיות של קהלת נראית מופרכת כל כך. רגעים נפלאים שבהם אתה נושם אוויר מלוא ריאותיך ואומר — באמת אין שום דבר חדש בעולם? אנחנו חיים בעידן שבו מכוניות נוהגות את עצמן, אנשים מדברים זה עם זה בשיחות וידיאו ברחבי הגלובוס וחוצים את האטמוספירה באמצעות חללית שבנו, מה לא חדש בזה, אדון קהלת?
xxx
ומה שיפה בקהלת זה שהוא מביא את שתי נקודות המבט הללו. בחלק הראשון של המגילה הוא מונה (כפי שהרב יואל בן נון ביאר בעבר) את כל היסודות — מים, ארץ, רוח ושמש, כגורמים שמוכיחים שהכל הבל. שהכל משעמם מאוד. המים משעממים כיוון ש"כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים". הארץ? גם בעניינה השעמום שולט, הרי "דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת". גם הרוח נושבת תמיד לאותם מקומות: "הולך אל דרום וסובב אל צפון, סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח", והשמש, נו היא הרי תמיד שוקעת וזורחת באותו מקום: "וזרח השמש ובא השמש, ואל מקומו שואף זורח הוא שם".
ייאוש? כך מסתמן, עד שאת כל ארבעת היסודות הללו קהלת עצמו מאיר באור נוסף, שלא לומר אחר, שלא לומר הפוך לגמרי. את הבעיה עם הרפטטיביות של המים הוא פותר בכך שהמחזוריות היא משהו שניתן לנצל: "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו" (הנמשל האפשרי הוא שאם תעשה טוב, מתישהו זה כן יגיע אליך בחזרה). הארץ, שבפרק הראשון קהלת מתלונן שהיא לעולם עומדת, נראית לו פתאום חשובה דווקא בשל הקביעות שלה: "אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו, ואם ייפול עץ בדרום ואם בצפון מקום שייפול העץ שם יהוא". במילים אחרות, תמיד טוב שיש דבר אחד יציב וקבוע.
הרוח, שבתחילת המגילה התלונן קהלת שהיא מסתובבת באותם מקומות, נושבת – כך הוא מציין לזכותה בהמשך המגילה – במסלול שאינו צפוי במדויק. קהלת גם ממליץ לחקלאים לא לבנות על מה שהם משערים שיהיה המסלול שלה, אלא לזרוע את תבואתם בכל מיני מועדים כדי להגדיל את האפשרויות: "שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצור. כאשר אינך יודע את דרך הרוח, כעצמים בבטן המלאה, ככה לא תדע את מעשה האלוהים אשר יעשה את הכל. בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך".
והשמש? קהלת אמנם התלונן שהיא זורחת ושוקעת באותו מקום, אבל בהמשך הוא אומר עליה את הדבר הנפלא הזה: "ומתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש". במילים אחרות, אז נכון שיש בכל ערב שקיעה ובכל בוקר זריחה, אבל מי אמר שזה רע בעצם, אם הן כה נפלאות?
xxx
קהלת סותר את עצמו? לא נכחיש זאת. אז מה אומרים? כן אומרים. אומרים שזה היופי בקהלת. שזה העניין המתוק בדמותו ובטקסט הקסום שהוא כתב, ושזה המסר העמוק שלו: שאין אמת אחת.
