מלך לב אדום
בגלל היצרים, בגלל הכריזמה, בגלל המנהיגות: פרופ' יורם יובל בחר בדוד המלך
"הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר, וְאִישׁ תֹּאַר; וה' עִמּוֹ" (שמואל א' טז, י"ח)
במסכת ראש השנה (כ"ה, ע"א) יש פסוק שלא מופיע בשום מקום בתנ"ך: "דוד מלך ישראל חי וקיים". המילים האלה היו פעם סיסמה סודית. אמר אותן רבי יהודה הנשיא יותר מאלף שנים לאחר מותו של דוד המלך, ומאז לא מפסיקים לחזור עליהן. מדי חודש, כאשר יהודים בכל העולם מקדשים את הלבנה, הם אומרים את המשפט הזה בתקווה, בערגה, באהבה: דוד מלך ישראל חי וקיים.
מה יש בו, ברועה מבית־לחם, ששובה את הלב ואת הדמיון שלנו גם היום, 3,000 שנה אחרי הלילות שבהם נדד לאור הירח בגבעות שמסביב לירושלים? מה סוד הקסם שלו? אנחנו מכירים את דוד דרך ספר שמואל. זוהי יצירה ספרותית גדולה, מהגדולות שנכתבו אי פעם בעולם, אבל הנביא שנתן ליצירה הזאת את שמה אינו הגיבור הראשי שלה.
שמואל של ספר שמואל הוא דמות דו־ממדית, איש ישר וקפדן, צדקן, אפילו נקמן. גם שאול, המלך הראשון, מופיע בספר כדמות פגועה — אדם דיכאוני, רודף ורדוף, שסופו טרגי. לעומתם, דוד הוא דמות רבת־פנים, מושכת ומרתקת בצורה בלתי רגילה. דוד הוא לוחם אמיץ עם ביטחון עצמי וקור רוח שאין כמוהם, אמן ברוך כישרונות, פוליטיקאי ערמומי ומחושב, בעל כריזמה שלא ניתן לעמוד בפניה, ובעיקר – אדם בעל רגשות ויצרים עזים ואמביציה ללא גבולות.
xxx
אין לי נטייה למיסטיקה, ואני יודע שהמלך דוד מת ונקבר, אבל גם בעיניי יש בו, עדיין, משהו חי. אולי זאת התשוקה האדירה שאפיינה את האיש. התאווה שלו, שלא היה לה מעצור, לכוח, לנשים, לאהבה. אולי זה הכישרון הספרותי של משורר בחסד עליון, שהשאיר לנו לנצח 150 מזמורים שאין כמוהם – את פרקי התהילים, שכל אדם, בכל עת, יכול למצוא את עצמו ואת קולו בהם.
אולי אלה השגיאות ששגה המלך בגידול ילדיו, והמחיר הנורא שהוא – וגם הם – שילמו עליהן, מאמנון ותמר ועד למרד אבשלום. מאיר שלו הסב את תשומת ליבנו לכך שהשורש "אהב" מוזכר פעמים רבות בקשר לדוד, אבל תמיד בכיוון אחד בלבד. על כמה וכמה אנשים ונשים בספר שמואל מספרים לנו שאהבו את דוד, שבגדו למענו בבני משפחתם, שוויתרו למענו על אינטרסים חיוניים שלהם, ולפעמים גם על חייהם, פשוטו כמשמעו. כך עשו מיכל ויהונתן ילדי שאול, כך עשתה אביגיל אשת נבל הכרמלי, וכך עשה גם אוריה החיתי. אבל בשום מקום לא נאמר על דוד שאהב מישהו. אפילו בקינה הנפלאה (והמחושבת) שלו על שאול ויהונתן, דוד מתאר את אהבתו של יהונתן אליו, אבל נמנע מלומר שגם הוא, דוד, אהב את חברו המת.
ובכל זאת אני לא מסכים עם הדעה שדוד המלך, כמו פוליטיקאים רבים, הוא אדם שהיטיב לעורר אהבה, אבל לא אהב איש חוץ מאשר את עצמו. נדמה לי שאהבת דוד מתגלה שוב ושוב, בכל המקומות הלא נכונים, ביחסו לילדיו. הוא פינק אותם וסלח להם, והם אכן גדלו מפונקים וכפויי טובה. אהבת דוד מתגלה גם ביחס שלו לאויב העקשן והמר ביותר שהיה לו, האיש שרדף אחריו שנים, האיש שרצה וכמעט הצליח לחסל אותו, המלך שאול.
בשתי הזדמנויות שונות היו חייו של שאול בידי דוד. אם היה הורג אותו, זה היה מקרה מובהק של הגנה עצמית, של "הקם להרגך השכם להרגו", והיו מי שהזכירו לו את זה בזמן אמיתי. אבל דוד, האיש שידע להרוג ללא ניד עפעף וידע היטב גם לצוות על אחרים שיהרגו בשבילו, עצר את עצמו ולא פגע – פעמיים – באיש שפעם אהב אותו מאוד.
xxx
פרופ' משה הלברטל אפיין את ספר שמואל כיצירת מופת שהיא, אולי, גם הספר הראשון בעולם שנכתב על פוליטיקה, על אלימות פוליטית ועל מגבלות הכוח — הכוח שמשחית כל פוליטיקאי שמחזיק בו ומביא אותו לעשות מעשי זוועה. לדעתי ספר שמואל הוא ספר פוליטי שעוסק גם ברשות היחיד – במורכבות של הנפש, במאבק בין רגשות סותרים, במאבק בין הרגשות לקול ההיגיון ובחוסר האחידות של המוטיבציה האנושית.
דוד המלך הוא איש טוב וגם איש רע. הוא איש שנתון לפחדים עזים, אבל מצליח להתגבר עליהם. בכך הוא נותן לנו שיעור חשוב על טיבה של גבורה אמיתית: הגיבור אינו אדם חסר פחד כמו גוליית, אלא מי שמפחד מאוד וגם מבטא את פחדיו, כמו דוד במזמורי התהילים. מפחד – אבל יודע לשלוט בעצמו ויוצא אל הקרב בעיניים פקוחות ובראש צלול, כשהוא נחוש, קשוב ומדויק.
התשוקות והיצרים העזים של דוד סיבכו אותו וסיבכו אחרים, כשהשיא הוא במעשה בת שבע היפהפייה, אשת אוריה החיתי, אבל גם הם חלק מסוד הקסם שלו. הרועה שהפליא לנגן ממש כפי שהיטיב לקלוע ממחיש לנו עד היום מדוע המילים "יצר" ו"יצירה" נובעות מאותו שורש. 2,900 שנים לפני פרויד מתאר ספר שמואל את דוד כאמן גדול שמחובר היטב לליבידו שלו, יוצר עם יצרים שיודע להפוך את הסערה שבתוכו למזמורים בני אלמוות.
אבל עוצמת הרגשות של דוד, שהאותנטיות שלהם מוחשית עד היום בספר שמואל, לא הפכה את הפוליטיקה שלו לאימפולסיבית ולא פגעה בשליטה העצמית המרשימה של המלך המדינאי והלוחם. גם האגואיזם שלו, שכל כך מאפיין מנהיגים בכל התקופות, לא הפך אותו לחסר מצפון. ההפך הוא הנכון – החרטה וייסורי המצפון לא היו זרים לאיש שידע להישיר מבט אל המעשים הרעים שעשה ולקבל עליהם אחריות, כמו בסיפור כבשת הרש, במקום להתעקש שוב ושוב שלא היה כלום.
ואחרון־אחרון חביב, דוד המלך השתדל תמיד להיות המנהיג של כולם. האיש שנמשח למלך על אוסף של שבטים מסוכסכים לא ניצל את המחלוקות הפנימיות שבתוך עמו על מנת להפריד ולמשול, כפי שמיטיבים לעשות אצלנו. במקום זאת הוא ניסה והצליח לרתום את הכריזמה שלו כדי ליצור תחושות של אחווה, שיתוף ואחדות בין מגזרים שונים, בין לוחמים לתומכי לחימה, ובין יריבים ישנים ומרים. לא פלא שאנחנו אוהבים אותו ומתגעגעים אליו.
לפנייה לכתב/ת 
