שני 28 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 28.09.2017
    ארצנו הקטנטונת, ארצנו הגדולה
    נחום ברנע

    ההפתעה באירוע בגוש עציון אמש הייתה הקהל. הוא היה קר, פסיבי, על גבול העוינות. קשה היה להבין מדוע, האם בגלל מזג האוויר שהצטנן, האם משום שלאחר 50 שנות מאבק האנשים הגיעו אל הנחלה והמנוחה, או משום שהם חדלו להאמין להבטחות המפליגות שהם שומעים מהבמה.

     

    הממשלה בנתה לכבוד האירוע אמפיתיאטרון ענק והקימה במה מצוידת בכל שכלולי הווידאו. במשך שבועות פימפמו לציבור עד כמה האירוע חשוב, מרשים, ממלכתי. גם הנשיאה היוצאת של בית־המשפט העליון עזרה, על פי דרכה. העיר אפרת והיישובים אלון־שבות וראש־צורים היו במרחק הליכה.

     

    אף על פי כן לא הצליחו למלא את כל המושבים. היציע המזרחי היה ריק. היציעים הצדדיים היו מדולדלים. בהפגנות המתנחלים בירושלים נהגו להתנחם באמירה ש"עשרות אוטובוסים תקועים בפקק בקסטל". במה יתנחמו בגוש עציון.

     

    הציפייה שלהם מהממשלה הנוכחית, הימנית בממשלות ישראל, הייתה שתבנה על כל גבעה, תפקיע כל קרקע, תכשיר כל מאחז. זה לא קרה. לכן היה קומץ שהפגין בחוץ ורבים אחרים שהפגינו ברגליים. "אני ורעייתי שרה נרגשים לראות אתכם", אמר נתניהו. נדמה שהפעם ההתרגשות לא הייתה הדדית.

     

    נשיאת בית־המשפט העליון מרים נאור פסקה שהאירוע פוליטי, לא ממלכתי, והורתה לשופט ניל הנדל, שאמור היה לייצג את העליון, לבטל את השתתפותו. גם סיעת המחנה הציוני החרימה, וסיעת יש עתיד החרימה ולא החרימה.

     

    אני מבקש להרגיע: השופטים וחברי הכנסת לא החמיצו שום דבר. גם הרמטכ"ל שלא הגיע והאלופים (לבד מאלוף פיקוד המרכז, שהגיע בתוקף תפקידו) שלא הגיעו ושגריר ארצות־הברית ושאר השגרירים שלא הגיעו והחרדים, תושבי מודיעין־עילית וביתר־עילית, תל־ציון ועמנואל, אולי המגזר הגדול ביותר ממזרח לקו הירוק, שלא הגיעו. אילו היו באים היו מבינים שלמרות ההשקעה הכספית הגדולה, למרות הציוד המשוכלל, כל מה שמירי רגב מסוגלת לספק לקהל הוא שכונה. להקת רקדנים מפזזת בלי קשר, שני זמרים, טקסט ילדותי, תמונות יפות וכמה זיקוקים צבעוניים לא עושים אירוע.

     

    האם 50 שנות התנחלות בשטחים ראויות לאירוע ממלכתי? אני חושב שכן. מפעל ההתנחלות הוא פרויקט משותף של גוש השמאל וגוש הימין — למעשה, של המערכת הפוליטית כולה, לבד מהמפלגות הערביות. ובל נשכח את התרומה המכרעת של בית־המשפט העליון למפעל ההתנחלות, של השופטים לנדוי, שמגר, ברק וחבריהם המלומדים. אלמלא תעודות ההכשר שנתנו להתנחלויות ספק אם היו קמות, ספק אם העולם היה מניח להן לקום. במקום לקלל אותם, לחרף ולגדף, השר יריב לוין היה צריך לומר תודה.

     

    לא רק במפעל ההתנחלות שותפים השמאל והימין — הם שותפים גם במפעל הפינוי. השמאל פינה פחות. הימין פינה יותר, פינה את כל סיני, פינה את רצועת עזה וחלקים מהגדה המערבית. נתניהו הצביע בעד ההתנתקות. מירי רגב הייתה דוברת ההתנתקות, סליחה, דוברת העקירה, דוברת הגירוש. "לא תהיה יותר עקירה של יישובים בארץ ישראל", אמר נתניהו בעצרת אמש. לא כולם האמינו.

     

    בוודאי שהאירוע פוליטי; בוודאי שזה שנוי במחלוקת. כמעט בכל אירוע לאומי שהשופטים מקשטים אותו בנוכחותם יש אלמנטים פוליטיים ושנויים במחלוקת. זה טבעה של החברה הישראלית. השופטים הם הראשונים לדעת זאת, בשבתם כבג"ץ.

     

    באירוע אמש דילגו על ההיסטוריה המרתקת של המפעל הזה, ששינה את פניה, אולי גם את עתידה, של מדינת ישראל. חבל שדילגו. חבל שלא סיפרו על הלבטים של אשכול. אשכול, שר החקלאות חיים גבתי ומנכ"ל המחלקה להתיישבות יחיאל אדמוני עמדו על הסלע בכפר־עציון בקיץ 1967 וחיפשו פתרון לדור הבנים של הקיבוץ. ליוויתי אותם, ככתב צעיר. הם לא נשאו נאומים. כמו שאמר יולי אדלשטיין אמש, "לא מילים גבוהות בנו את הבניינים האלה".

     

    בין נאומו הזחוח של נתניהו לנאומו המלא מעצמו של אדלשטיין עלה רמי קלינשטיין על הבמה ושר את "ארצנו הקטנטונת" של יורם טהרלב. "ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה / מולדת בלי כותונת / מולדת יחפה", שיר חמוד על מדינה קטנה שאיננה, ואולי לא הייתה מעולם, ודאי לא מאז שהתחילה את המפעל הענק הזה, לפני 50 שנה.

     

    הטור המלא מחר ב"מוסף לשבת"

     


    פרסום ראשון: 28.09.17 , 00:36