מי שזרע רוח, יקצור סופה
אל תלכלכו אותנו, אנחנו לא בעסק, אומרים שופטי בג"ץ, שהדירו רגליהם מהטקס הממלכתי לציון 50 שנות ניצחון, כיבוש, יישוב השטחים, וסבבה באופן כללי. "אירוע שנוי במחלוקת ציבורית, בעל אופי פוליטי", נימקו בלשון צחה. או כמאמר הנביא הושע: "אם זונה אתה, ישראל – אל יאשם יהודה". אלא שהם טועים, ומירי רגב צודקת בריבוע. בג"ץ היה חייב להגיע, ובהרכב מלא. כי בית המשפט העליון שלנו הוא חתן האירוע. בלעדיו, לא היה בא לעולם כל הדבר הזה. ולא היו התנחלויות, ולא שקד, ולא בנט, ולא הבית "היהודי", ולא מפעל קולוניאליסטי כביר של בית יהודי, בחסדי רובה, על צווארו של עם עבדים, שאנו כולאים כבר יובל שנים. כולל העשבים השוטים וגידולי הסרק־סרק שצמחו בערוגות שלו. הערוגות שלנו.
את הדברים הבאים אסור שנשכח לעולם, בלהט התירוצים וההתנערות מאחריות. שני שושבינים ראשיים למפעל ההתנחלות. האחד, הממסד של תנועת העבודה, עם נער־הפוסטר – סליחה, סבא־הפוסטר בכבודו – שמעון פרס. האיש שבמו רגליו עלה אל עפרה, היישוב הראשון שהוקם באישור הממשלה. "ספינת הדגל" של ההתנחלות, שהוקמה בחלקה על קרקעות פרטיות של פלאחים פלסטינים. בירכתי כל ספינת דגל עברית יושב ערבי עם נרגילה, כי זה מה שנשאר לו. ושם הולך סבא שמעון ונוטע את "העץ הקדוש", בצוותא־חדא עם יהודה עציון. "תהדק, שמעון, תהדק חזק!" אומר לו עציון, משלב ידיים, בטרם יפנה למלאכותיו הבאות. למשל, פיצוץ הר הבית והנחת צווארו של כל יהודי, בארץ ובעולם, מתחת לסכין האיסלאם. בסבנטיז עוד היו מצלמות פילם, אז הנה "רגע קודאק": נשיא ישראל לעתיד, ומנהיג המחתרת לעתיד, יד ביד. שמעון ויהודה אחים.
"חשבתי שמדובר ביישוב נח"ל, שיתחזק את הרדאר בבעל חצור", תירץ פרס לימים את שיבוש הרדאר הפרטי שלו. הוא עוד היה יכול לומר, בקושי, שהטעו אותו. את בג"ץ לא הטעו מעולם. בג"ץ, בהנהגתו של הנשיא שמגר, הוא המגן האנושי וחותמת הכשרות למפעל ההתנחלות. כמו הקולנוע הישראלי, שממרק את המצפון שלנו בסרטי התייסרות והתחבטות, בג"ץ הניח עניבת פפיון מהודרת, והעניק לגיטימציה יש־מאין להתיישבות פרא. למשל, הוא השלים עם התחמון, כאילו מותר להעביר אוכלוסייה ממדינת הכובש לשטח הכבוש, בניגוד לחוק; למשל, הוא עצם עין מול העובדה שיישובים אזרחיים, עלק "נח"ל רדאר", אינם ממלאים צורכי ביטחון; ועל הסוגיה כולה הוא אמר: איננה שפיטה. או במילות העם: תעזבו אותנו, באמא שלכם. אז הנה עזבנו. וראו מה צמח בינתיים.
לכן יש צדק פואטי בהתקפות הזעם על בג"ץ, באיומי הבולדוזר, בניסיונות לקעקע את שלטון החוק, ובטרללת הכללית שאוכלת את המדינה הזו: זה מתחיל אצלכם, בבית המשפט העליון. ואם לחזור להושע: "כי רוח יזרעו – וסופתה יקצורו". ראוי היה שהנשיאה נאור תכבד את הטקס "הממלכתי", מחוץ לגבולות הממלכה, ובעת שהממלכה נקרעת. מגיעה אל הבמה המרכזית, נישאת על כף השופל, אותו מסיעה מירי רגב.
משחק מלחמה
יום כיפור שתכף צונח עלינו מזכיר לי לילה ארוך אחד מן העבר. במהלך השירות הצבאי יצא לי לפקד על קורס מודיעין איכותי. באמת מיטב הנוער, האנשים שיישבו אחר כך עם היד על האזעקה: יש מלחמה, אין מלחמה. בתרגיל המסכם הם אמורים להביא לידי ביטוי את כל התורה המודיעינית שהרביצו בהם במשך חודשים ארוכים. זוהי סימולציה, משחק מלחמה, המדמה את העבודה היומיומית. החומר המועבר אליהם הוא ידיעות אמת, 5־1 באוקטובר 1980, כשהצבא המצרי בתקופת רגיעה יחסית, נערך לתרגיל רחב היקף. בסוף כל יום מנותח המידע, ואחד מהחניכים מסכם אותו ונותן את הערכת המודיעין הלאומית.
במהלך השעות הצפופות בכיתה הקטנה מתפתחת דינמיקה של עדר. נכון, יש המון סימנים מעידים, אבל זה רק תרגיל, ואין סבירות גבוהה למלחמה, ובואו נמשיך ליום הבא וכבר נגמור עם זה. אחרי חצות, כשכולם כבר הרוסים מעייפות, נקבצים פנימה בכירי החיל. את הסיכום האחרון אתה מעניק לאחד החיילים המצטיינים, בחור רהוט, אחראי, סמכותי, מרגיע. אפשר לישון בשקט. "תודה רבה", אתה מודה לחניכים, לפני שהם מתפזרים למגורים, "רק תיקון טעות קלה. התאריכים בתרגיל הם מעט שונים". ועל הלוח הגדול, במקום 1980, עולה ובאה 1973. "אנחנו ב־5 באוקטובר 1973. ובעוד 12 שעות, תיפתח מלחמת יום כיפור".
טיפול בהלם. הצעירים לא ישכחו אותו לעולם. וכנראה גם מדינת ישראל כולה. תרגיל ההטעיה "תחריר 41", ובעקבותיו ההערכה האיומה ההיא, "סבירות נמוכה", והקונספציה הארורה: הערבים טיפשים, אין עם מי לדבר, צריך להחזיק בהרבה שטח. מה שעלה לכולנו בזעקות השבר של האלחוטן במוצב "המזח", בכ־2,300 הרוגים במלחמה עצמה, מתקרב ל־3,000 אם נוסיף את החודשים שאחריה (וביחס לאוכלוסייה, קרוב ל־6,000 חללים היום), פי שניים וחצי פצועים, עוד המון־המון פגועי הלם קרב, שרובם לא טופלו עד היום, אבל ויגון בכל רחוב, וטראומה מהדהדת, שריטה עמוקה ביוהרה הצברית.
אז כן, ניתן לקוות ולהאמין, שבמלחמות הבאות כבר לא ניתפס עם המכנסיים למטה. השיעור נלמד היטב. אלא שהקונספציה ממשיכה לעבוד יופי, והיוהרה בשיא, בכל הקשור לשלום: הערבים טיפשים, אין עם מי לדבר, וצריך להחזיק בהרבה שטח. ל"שלום" יצא שם רע, ועל הדרך נשכח גם הסכם השלום עם מצרים, אליו הגיעו הנשיא סאדאת וראש הממשלה בגין, אולי גדול הישגי המדינה הזו. נכון: שלום קר, פושר, חמוץ, בעצם הפסקת אש, וכמה חבל שוויתרנו על הנאפס בנואיבה.
ובעצם, הסכם עם הגדולה באויבות, עוד מימי פרעה. הסכם שבלעדיו אין לדעת איזה אסונות וכמה קורבנות היינו נאלצים להקריב. הסכם שעומד כבר קרוב ל־40 שנה, ועמד בפני כל רעה בהמשך, גם מלחמות לבנון, גם אינתיפאדות, וגם ניסיונות טירוף להפר אותו. למי ששכח, יהודה עציון מהאייטם למעלה, וחבר מרעיו, זממו את תוכניות הטרפת שלהם כדי לחבל בהסכם השלום עם מצרים. ובמזרח התיכון המחורפן, דומה שניתן לחלץ כלל אחד: מה שעובד הוא הסכם שלום דו־צדדי, מול מדינה עצמאית.
"אנחנו נלחמים היום על השלום. אשרינו שזכינו לו", אמר בגין בכנסת ב־2 במארס 1982, בנאום "קורבנות השלום" הנועז, ביטוי שמשום מה מיוחס באופן שלילי ליצחק רבין (שמעולם לא אמר אותו). "כן, יש קשיים בשלום, יש. יש מכאובים בשלום, יש. יש קורבנות למען השלום, יש. כולם עדיפים מקורבנות המלחמה!". אם יש בגין חדש, יופע נא מיד.
(ארון הספרים)
"ראש הממשלה באזכרה לנופלים, ערב יום כיפור: כוח צה"ל מחפש את היטלר בסינגפור"
(חנוך לוין, "הפטריוט", 1982)
לפנייה לכתב/ת 
