מי יישקט ומי ייטרף
כמה שבועות לפני שהקימו את המדינה נולד אבי ברגין שבצפון רומניה. עיירה קטנה בסביבה כפרית עם קומץ יהודים שמצאו את עצמם אחרי השואה תחת משטר קומוניסטי. השבוע נסענו איתו לשם לחגוג 70 במסע שורשים. רגע לפני יום הכיפורים, זמן טוב לחשבון נפש משפחתי.
יש ישראלים שמחפשים שורשידם. בפולין, בתוניס או במרוקו. אני לא. אני מחפש זיכרונות. הזהות שלי ישראלית. אין לי דבר עם המוצא של הוריי. חלוקה למזרחים ואשכנזים היא בעיניי עיוות של הרעיון הציוני. כור ההיתוך של בן־גוריון נתקע במעלה הדרך. השבטיות מנצחת. 70 שנה לא הספיקו לייצר נוסח תפילה מאוחד בבתי הכנסת או מריבות פוליטיות בריאות נטולות גולה אמיתית או מדומיינת.
ההיכרות שלי עם השורשים ברומניה הסתכמה עד השבוע בסרג'יו קונסטנצה מ"גבעת חלפון" ועוד כמה מילים מ"ארץ נהדרת". אחרי יומיים של מסע רכוב, שבהם אח אחד התעקש על מורשת טירת דרקולה ואחר על אגם בהרים, הגענו לעיירה הקטנה מהסיפורים.
בבית הישן והקטן של אבי גרה עכשיו משפחה צוענית. בחצר שבה שיכן סבי, איש המזרחי, את חניכי השומר הצעיר לפני העלייה לארץ, יש בור מים עם מכסה שהותך. בבית הכנסת הספרדי שבו אבי התפלל גרים עכשיו זוג זקנים ובבית הכנסת הגדול פתחו חנות בגדים. העולם השתנה והתהפך, רק האופי של האנשים נשאר אותו דבר.
רומניה היא דמוקרטיה חדשה ולא מוצלחת במיוחד. ב־1989 הוצאו להורג צ'אושסקו הרודן ואשתו. הקומוניזם נעלם באחת. מאז הם מתפתחים, אבל לאט. שני צעדים קדימה, אחד אחורה. האופי של הרומנים הוא זה שהוביל אותם למהפכה ששיחררה אותם מכבלי הרודנות. למודרנה. האופי הוא גם זה שגורם להם להתקבע עם כלכלה מקרטעת למרות אינסוף משאבי טבע ונופים עוצרי נשימה.
אופי לאומי הוא מרכיב חשוב בהבנת תהליכים היסטוריים. כך גם היכולת לבצע חשבון נפש. הציונות הייתה חשבון הנפש של היהודים בגולה. הקונגרס הציוני הראשון לפני 120 שנה היה יום הכיפורים. היום שבו נקבע גורל העם לשבט או לחסד. חשבון הנפש השני כאומה היה במלחמת יום הכיפורים. אם בהקמת המדינה עסקו ב"איך", מלחמת יום הכיפורים העלתה כוחות חדשים כמו גוש אמונים בגלל שאלת ה"למה".
ברומניה חשבון הנפש הלאומי התקיים במהפכה, ארצות־הברית קיימת בגלל חשבון נפש של נתינים בריטים ב־1773 שעניינו מיסים ותה, גרמניה אוחדה בשל חשבון נפש של מנהיג רוסי - אבל מול הרשימה הזאת יש כאלה שאין להן סיכוי. אומות שאין להן יכולת לאומית לחשוב או למרוד, להתחרט או לפעול. הצפון־קוריאנים נועדו לחיי סבל. הנטייה המסורתית למשמעת, דיכוי מוחלט ושושלת של עריצים לא מאפשרים להם לבחון את עצמם.
מנער את השמיכה
דווקא בגלל זה הקדנציה של טראמפ תיזכר כחשבון הנפש של המערב. טראמפ הוא פופוליסט, הדרך שבה נבחר ושבה הוא מתנהל מעידה יותר מכל דבר אחר. ההמונים שתומכים בו מגיעים מהבטן, לא מהראש. הממסד האינטלקטואלי השמרני עדיין מסתכל בו חצי מיואש.
אבל אותו טראמפ מציף סוגיות יסוד שאיש מהליברלים שומרי התקינות הפוליטית לא הציף לפניו, והוא זה שנוגע בתפוח האדמה הלוהט שנקרא צפון־קוריאה.
פרדוקס ההיסטוריה הוביל לכך שממשל ליברלי בראשות קלינטון חתום על הפיכת צפון־קוריאה למוקד רעש עולמי ודווקא טראמפ הוא זה שמנער את השמיכה.
תומכי הליברליזם וזכויות האדם השאירו בדרך עשרות מיליוני בני אדם נטולי זכויות ומדוכאים על ידי משטר רצחני ומטורלל שמחזיק בנשק גרעיני. והנה טראמפ, ולא אובמה, הוא זה שזז מהמשבצת הנוחה, למרות שאני משוכנע שהיועצים כולם חושבים הפוך.
טראמפ וציוציו יכולים להוביל למלחמת עולם. מנהיג צפון־קוריאה הוא דמות לא מפוענחת שנולד למשפחה הנכונה. אם כך יקרה, בספרי ההיסטוריה ייחקקו הנטייה שלו לפופוליזם ועיסוקו בשחקני בייסבול ובמאבקים בתקשורת. מצד שני אותו טראמפ יכול באבחת החלטה למחוק את שכבת ההנהגה הצפון־קוריאנית במכה צבאית ולשחרר עשרות מיליוני בני אדם ואת העולם כולו מסכנה עצומה.
בימי טראמפ יכולה לקום כורדיסטן העצמאית כמנוע של יציבות אזורית, אחרי אביב ערבי וכאוס בימי אובמה. צל"ש או טר"ש. אסטרטגיה של הפעלת כוח ולא רק חתימת הסכמים, של הגדרת גבולות והתמודדות עם השדים האמיתיים (לפעמים בבוטות) נגועה בפופוליזם, אבל חיונית. הרצל יכול היה להיחקק בהיסטוריה כתימהוני אלמלא השואה והצלחת העליות. להבדיל אלף אלפי הבדלות, טראמפ יכול לסיים את הקדנציה הזאת כמציל העולם. צפון־קוריאה הנוכחית והדיכוי בעולם הערבי הם מורשת של נשיאים הגונים.
סורגים ופורמים
ביום רביעי נערך הטקס הממלכתי לציון 50 שנות התיישבות. קו המחרשה מציל את ישראל מקווי 67'. ההתיישבות בבקעה ובגוש עציון (מקום הטקס) התחילה אחרי המלחמה בעקבות החיבור שבין התפיסה החילונית של מפלגת העבודה לזו הדתית של חנן פורת וחבריו. נכתב על כך בספרו המצוין של יוסי קליין הלוי "כחׂלמים".
הטקס היה צריך להיות ביטוי להישגים של ההתיישבות: מחולמים לעושים. 50 שנה של עובדות בשטח ותודעה לאומית. לא עמונה היא המהות אלא האסטרטגיה הכללית. מיצוי הקונצנזוס על חלקים גדולים מאיו"ש ומניעת הימורים על שלום עם הפלסטינים שמשמעותם פינוי, ותמיכה רחבה ככל שניתן.
רוב המוכרים בעולם מנסים להציג את החלקים היפים בסחורה שלהם. כך מוכרי ירקות וכך מוכרי רעיונות. לא הפעם. במקום שכולם יוזמנו להתכבד ולנאום, מיו"ר האופוזיציה ועד משחררי איו"ש, ומי שלא מוכן להגיע - יוזמנו אחרים במקומו, מירי רגב קבעה פרוטוקול טקס שהתאים לה פוליטית, ואז חיפשו מחרימים. התגאו בכל סחורה פגומה שנמצאה. ההחלטה של מרים נאור היא תקלה והטקס הוא תקלה אלא שזה לא משנה מי התחיל, משנה הנזק לאינטרס של תושבי איו"ש.
רק פוליטיקאים מהליכוד והבית היהודי זה מסר הפוך לכל מה שמבקשים באיו"ש. המעט שהיה זה מזכ"ל התנועה הקיבוצית. התלונות של שקד על "פרימת הממלכתיות" נכונות אלא שנדמה שכולם משתפים פעולה. פעם סרגו ממלכתיות, היום פורמים. המילה ממלכתיות נכונה כשתוקפים את השב"כ בדומא, את צה"ל ומפקדיו וכן גם בטקס שנועד לציון ההישג הגדול של 1967. ככה לא עושים את זה. לא בזמן חשבון נפש ולא אחריו.
