עו"ד סיגל יעקבי היא אחד האנשים החזקים והחשובים ביותר במשק הישראלי. היא מונתה ביוני האחרון לתפקיד כונסת הנכסים הרשמית של מדינת ישראל (הכנ"ר) והאפוטרופוסית הכללית במשרד המשפטים — אחד התפקידים הרגישים והעוצמתיים במדינה. במסגרת תפקידה היא מופקדת על ניהולם של כ־7.3 מיליארד שקל ומפקחת מטעם המדינה על הליכי חדלות הפירעון של פושטי רגל וחברות קורסות.

אבל אם לא שמעתם עליה מעולם, אל תרגישו לא נעים. היא מעולם לא התראיינה או התבטאה בכנסים מקצועיים, זאת למרות שיש לה ותק אדיר במשרד המשפטים. כשאני שואלת אותה איך הצליחה להתחמק כל השנים האלה מאור הזרקורים, היא מודה בפתיחות: "למעשה, חלק מהוויתורים האישיים שעשיתי בעצם ההתמודדות על התפקיד, זו ההבנה שהוא יחייב חשיפה אישית. עד אליו התחמקתי כמו מאש מכל חשיפה. לא הייתי הולכת לא לכנסים ולא לאירועים פומביים. כן, אני נחבאת אל הכלים".

יעקבי, שעד מינויה הייתה בשנים האחרונות סגנית כונס הנכסים הרשמי פרופ' דוד האן, היא בת 42 ונולדה בחדרה. בחדרה, שם גדלה עד גיל 18, ספגה את האהבה העזה לים. "בחדרה, הים הוא חלק מהנוף. בילדותי הייתי מצטרפת לסבא שלי, שהיה דייג ויורד ים במכמורת, ומתלווה אליו לשוט ולדוג דגים", היא נזכרת. גם כיום יש לה רישיון משיט ורישיון צלילה. כשהיא צריכה לנקות את הראש, תוכלו למצוא אותה שם. "הים נותן לי שלווה, מרחבים עצומים של שקט. יש בו ניגודיות: מצד אחד שקט ומצד שני סוער", היא מספרת.

אך בגיל 18 השאירה את הים מאחוריה ועברה לירושלים לבד, ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית במסגרת עתודה. "אחר כך התגייסתי, ואחרי הצבא היה לי יום אחד של הפסקה, והתחלתי את ההתמחות פה בכנ"ר והאפוטרופוס הכללי במחלקה המשפטית, ומאז אני פה". כיום היא גרה בירושלים עם בת זוגה, רונית — עורכת דין בסיוע המשפטי — ויש להן שלושה ילדים.

צילום: אוהד צויגנברג

כששואלים אותה האם היא נרגשת מכך שזו פעם ראשונה בתולדות מדינת ישראל שהכנ"ר הוא בעצם כנ"רית, היא משיבה בצניעות שלא. "אני לא מרגישה מבוכה מזה שלאנשים חשוב להדגיש את זה, ואם יש לי יכולת לתרום באיזשהו אופן לשיח, שהוא שיח חשוב ולגיטימי, אז אני שמחה — אבל ברמה האישית, העניין של המגדר אף פעם לא שיחק אצלי תפקיד, ולא הרגשתי שאני צריכה להתאמץ יותר או להוכיח את עצמי יותר. ברמה האישית זה לא אישיו מבחינתי".

במסגרת תפקידה, יעקבי מטפלת בלי סוף בקריסות של חברות ובעובדים חסרי ודאות. אך זו גם סיטואציה שהיא מכירה באופן אישי. "אבא שלי עבד בילדותי במפעל שנכנס באיזשהו שלב להליכי פירוק, ואני חושבת שזה יצר אצלי בתור ילדה הרבה מאוד חרדות סביב השאלה הקיומית — למה אבא לא הולך לעבודה, למה הוא נמצא בבית", היא מספרת בגילוי לב. "כשהתחלתי לטפל בתיק של בית החולים ביקור חולים (שנקלע להליכי פירוק בשנת 2004 והעסיק קרוב ל־600 עובדים. הכנ"ר מונה לו אז כמפרק — ל"ד), ופתאום היו לי שם מאות עובדים שיש להם סימני שאלה קיומיים, האם מחר תהיה להם עבודה, או כשלא קיבלו חודשיים משכורת, זה פתאום הכה בי בבום. פתאום הרגשתי את עצמי בסיטואציה הזו, הבנתי מגוף ראשון מה הם חווים ועם איזה תחושות הם צריכים להתמודד. אני אף פעם לא אתייחס לעובדים בחברה קורסת כמספר או פרמטר, יש לי רגישות מיוחדת לכך. זה אף פעם לא יהיה עבורי עוד נושה. זה בן אדם עם משפחה, עם ילדים, עם גאווה".

עד היום יש לי ייסורי מצפון

בתיק "ביקור חולים" יעקבי היתה מאוד צעירה כשהתחילה לטפל בו, זה היה ב־2003. "הייתי בת 28 בסך הכול. הייתה קבוצה גדולה של עובדים שלא ידעו מה קורה איתם ולא הבינו את המשמעות של הליך פירוק, והיה צורך לתת מענה לזה. אף אחד לא שש לבוא לדבר איתם, אז כינסתי אותם באולם הכינוסים של ביקור חולים. לא הבנתי מה אני עושה, אבל עליתי מול קהל של מאות עובדים זועמים וחרדים לגורלם, וניסיתי להסביר להם בפני מה הם ניצבים. הבנתי שהעובדים הם שחקן מרכזי שיש להתייחס אליו. מי שהייתה שם יו"ר ועד העובדים הזכירה לי לאחרונה, שכאשר העובדים ישבו שם במאהל מחאה מול בית החולים, כאשר הם לא ידעו לאן כל זה הולך, באתי והבאתי להם פיצות".

ענבל אור. "בסופו של דבר יש מולנו אדם, גם החייב וגם הנושה"

מי שלא מבין איך הגיעה ילדה בת 28 עם ארגזי פיצות לבית חולים קורס עם מאות עובדים, צריך להבין בראש ובראשונה כיצד עובד אגף האפוטרופוס הכללי והכונס הרשמי במשרד המשפטים, שבראשו עומדת יעקבי. לאגף שלושה מוקדי פעילות עיקריים: פיקוח על כל הליכי חדלות הפירעון (פשיטות רגל, קריסת חברות) של עסקים ושל אנשים פרטיים בישראל, פיקוח על אפוטרופוסים ומנהלי עיזבון שמונו לאנשים פרטיים, והפעלת הרשם לענייני ירושה. ככנ"ר, בכל פעם שחברה אינה יכולה להחזיר את חובותיה, או שאדם פרטי פושט רגל, היא צד לכל בקשה שמוגשת לבתי המשפט. באמצעות מנגנון של כ־500 עובדים, היא מפקחת על הליכי פשיטות הרגל ופירוקי חברות, ועל פעילות מפרקים, כונסי נכסים ונאמנים שממונים על ידי בית משפט בהליכים אלו. תפקידה מסמיך אותה גם לערוך חקירות במטרה לגלות את סיבות קריסתה של חברה, לכנס אסיפות נושים, לממש נכסים ועוד. כאפוטרופוסית הכללית, היא מפקחת על אפוטרופוסים שממונים על אנשים שלא מסוגלים לדאוג לעניינם, כדי להבטיח שיבצעו את תפקידם כראוי ובהגינות. האפוטרופוס הכללי גם מוסמך לבדוק ולאשר בקשות לצווי ירושה או לקיום צוואה, וגם אחראי על עיזבונות ותרומות שניתנו לטובת המדינה וגילוי וניהול רכוש נעדרים. בקיצור, עבודה לא חסרה.

"אמא שלי הייתה מורה לחינוך מיוחד", מספרת יעקבי, "וללכת עם אמא לעבודה זה היה להיחשף לילדים עם מוגבלות שכלית התפתחותית קשה מאוד. חלקם לא יכלו אפילו לדבר. החשיפה לזה הפכה את זה לתמונה לא חריגה, אין לי רתיעה מאוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים. היא נפטרה לפני קרוב לעשר שנים, היא הייתה בן אדם עם המון המון חמלה, לצד עוצמה אישית. אני חושבת שזה הכין אותי להיבטים הרכים של התפקיד הזה שמחייבים גם הרבה עוצמה".

וכשמישהו מגיע ליעקבי, הוא כנראה בנקודה הגרועה ביותר בחייו הכלכליים, אם לא למעלה זה. המפגש הזה יכול להיות טעון. "הייתה אישה שהייתה לה חנות בדים שכשלה", נזכרת יעקבי בסיפור שמייסר אותה עד היום. "היא הגיעה אלינו ונתנה לנו את המפתחות של החנות, שהייתה מלאה במלאי, שניתן לממש לטובת הנושים. במשך שבוע עשינו מבצע ומכרנו את הבדים וניהלנו את העסק. אבל חוץ מהמלאי הזה לא היה לה כלום. עד היום יש לי ייסורי מצפון על כך שלא שחררנו אותה ב'הֵפטר לאלתר' (צו הפוטר פושט רגל מחובותיו — ל"ד) והיא בעצם נאלצה להישאר בהליך עוד כמה שנים, למרות שהיא הייתה אישה מבוגרת ולא היה לה כלום חוץ מגימלה בסכום לא גבוה".

אבל בצד השני תמיד יש אנשים שהפסידו כסף. לחברות של ענבל אור מונה מפרק והוצא צו כינוס לנכסיה. נלקח ממנה כבר הכל. היא אם לארבעה ילדים קטנים, וכל התיק התנהל חודשים ספורים לאחר שילדה. איך מכריעים בין שני הצדדים? יש מקום להפעיל גם רגש?

אליעזר פישמן. "קריסה שהיא תוצר ישיר של שיטת המינוף"

"בסופו של דבר, גם אחרי שמנתחים את הנסיבות הייחודיות של כל תיק, ההנחה היא שנמצא מולנו אדם, עם החולשות והחוזקות שלו ועם האישיות שלו. אם אדם נקלע למצוקה מסוימת בעקבות ההליך, או אגב ניהול ההליך, יינתן לזה ביטוי. אני לא מתייחסת לנסיבות התיק הספציפי. בסופו של דבר מדובר בהליך שנועד לאפשר לחייב להשתקם, ומצד שני לאפשר לנושים לגבות את החוב בצורה המיטבית, אבל בלי לשכוח לרגע שההליך הזה עוסק באנשים בשני צידי המתרס: גם החייב וגם הנושים".

גם כשמתייחסים להוצאותיו של פושט רגל, יעקבי משתדלת להציב גבולות: "פחות נוח לי שנכנסים לתוך המקרר ולתוך החוגים של הילדים. אני לא חושבת שילדים של פושט רגל צריכים לשאת עליהם אות קלון, ולא צריך לשלול מהם את האפשרות להשתתף בחוגים ופעילויות אחרות, אבל הכל צריך להיות בתחום הסבירות. אני בהחלט מצפה שאדם שחייב כסף לאחרים יעשה כל מאמץ כדי לשלם את חובותיו".

יש שתי אסכולות רווחות בתחום חדלות הפירעון: האחת גורסת שפושטי רגל הם רמאים שמנסים לחמוק מנושיהם. האסכולה השנייה היא שהחייבים ברובם הם לא רמאים ויש לפעול לשיקומם. איפה את ממוקמת?

"אני באסכולה השנייה, אבל בראייה מפוכחת. אני מאמינה שרוב החייבים נקלעו שלא מרצונם להליך. החיים שלהם במהלך ההליך ואפילו אחרי שהם מסיימים את החובות הם לא גן עדן. רוב החייבים ממשיכים להתמודד עם קשיים, עם סירוב למתן אשראי. מנגד יש גם אנשים שהם רמאים ביסוד, שיצרו את החובות במרמה. חייבים כאלה צריכים לקבל טיפול שונה. אבל רוב החייבים הם ישרים בלי ספק. אני מדברת כמי שטיפלה בתיקים בפועל, זה לא עניין רק של קונספציה. חוויתי אנשים, הרגשתי אנשים. היו רמאים, אבל רוב האנשים היו אנשים ישרים שהתפספס להם, שלא העריכו נכון את היכולת שלהם להחזיר את החובות או לנהל את העסק או שנפלו קורבן למרמה".

רוצים הכל כאן ועכשיו

יעקבי עוסקת בתיקי פשיטות רגל כמעט 20 שנה, והחייבים לא זרים לה. "בניגוד לתדמית שמנסים ליצור, זה לא גן עדן", היא אומרת. "בראש ובראשונה אתה צריך 'להתפשט' בפני בעל התפקיד שמונה לך, לחשוף את כל ההכנסות וההוצאות שלך, את רמת החיים שאתה חי בה — ולרסן אותה. מוטלות עליך מגבלות מכוח החוק, כמו עיכוב יציאה מהארץ, אין פנקסי צ'קים, היכולת לנהל חשבון בנק היא מוגבלת ועוד".

היא מגלה שהפרופיל של פושט הרגל הישראלי השתנה בשנים האחרונות: "התחלנו מחובות שהם בעיקר חובות עסקיים — אנשים שניהלו עסקים וכשלו. היום אנחנו עדים להרבה מאוד פשיטות רגל שהן צרכניות. כלומר, של אנשים שפשוט נטלו אשראי מעבר ליכולת שלהם, כנראה מתוך כוונה להחזיר אותו, אנשים שרצו לחיות מעבר ליכולת שלהם. תראי ברחוב, אין כמעט אנשים שלא מסתובבים עם מכשיר טלפון שעולה אלפי שקלים. לדברים האלה יש מחירים. אנחנו חיים תמיד על הקצה ולא משאירים מרווחים לאירועים בלתי צפויים".

הפכנו לחברה חזירית? רוצים שפע גם במחיר פשיטת רגל?

"קשה לי להתחבר למילה חזירית, אבל אני מסכימה שלתרבות השפע ולתרבות הצריכה, וצריכה באשראי, כלומר שאתה קונה על חשבון העתיד ולא על חשבון מה שיש לך היום, יש בהחלט השפעה ותרומה לגידול בהיקפי פשיטות הרגל. אני מספיק שנים במערכת כדי לזכור שבתקופה שאני טיפלתי בתיקים באופן אישי, חייבים שהחובות שלהם נוצרו בגלל צריכה לא יכלו בכלל להיכנס להליך, והחובות היו נחשבים כחובות שנוצרו בחוסר תום לב. אבל הזמן והמציאות החברתית, שבה חלק גדול ממשקי הבית חיים על חשבון אשראי, שינתה גם את פני הליכי פשיטת רגל. היום חלק גדול מהחייבים הם חייבים של צריכה פרטית. אנחנו רוצים הכל כאן ועכשיו, אנחנו לא תמיד יודעים להעריך היטב את העתיד. מספיק שייכנס משתנה כמו גירושים, מחלה חלילה, פיטורים מהעבודה — ואז לפתע כל החישובים משתנים, והאשראי שלקחנו והתכוונו באמת להחזיר, לפתע אין לנו יכולת להחזיר אותו. יש מקום לחשבון נפש, וקצת צניעות אף פעם לא תזיק. אנחנו חיים בחברה שמעודדת צריכה מעבר ליכולת".

האם יהיה נכון לומר שגם הבנקים, חברות כרטיסי האשראי וגורמים נוספים שמספקים אשראי קל צריכים לעשות חשבון נפש?

"התשובה היא חד־משמעית כן. אין ספק שגם על הבנקים לעשות חשבון נפש במתן אשראי לחייבים. יכול להיות שצריך לבחון גם מבחינה משפטית מה המשמעות של זה שהנושים המרכזיים במשק נותנים אשראי שהוא ללא ביטחונות, שהוא מעבר ליכולת של אנשים להחזיר, שהוא אפילו לא לצורך אמיתי, הוא לא לצורך ייצור הכנסה אחרת, אלא הוא כולו לשם צריכה. אני חושבת שזה בעייתי.

"לאחרונה ניתנה פסיקה שציינה כי הבנקים הם נושים מתוחכמים ויש להם יותר יכולת להתמודד עם החובות לפני שהם מגיעים להליך פשיטת רגל, וגם לכלכל יותר את צעדיהם במתן האשראי. אני חושבת שהפסיקה הזו היא רק התחלה של בירור משפטי מקיף שצריך לעשות סביב האחריות של הבנקים ונותני אשראי אחרים. אני לא בן אדם פופוליסטי ולא מפזרת סיסמאות, אבל צריך לבחון אשראי שניתן על ידי הבנקים כשהחייב כבר במצב שיכולת ההחזר שלו מוטלת בספק, והאשראי הנוסף בעצם העמיק את הבור וחיסל כל סיכוי שלו לצאת מהחובות. יכול להיות שצריך לבחון האם יש לבנקים במצבים כאלו אחריות לקריסה, למרות שהם, כביכול, בסך הכל נושה שנתן אשראי. אם מתן האשראי נעשה תוך מודעות למצבו הכלכלי הרעוע של החייב, והאשראי ניתן רק לנוכח ביטחונות שהועמדו, ואילמלא אותם ביטחונות הבנק לא היה מעמיד את האשראי בגלל היעדר יכולת לפרוע — יכול להיות שצריך במקרה כזה לבחון את האחריות של הבנקים".

זה מביא אותי לתיק פושט הרגל אליעזר פישמן, שצבר חובות של מיליארדים. גם פה יש טענות שהבנקים נתנו לו אשראי שלא תמיד גובה בביטחונות. הסדר הנושים שהציע לא אושר. את מוטרדת מהתיק הזה?

"קריסה כלכלית של אדם יחיד בהיקפי חוב כאלה היא לא מפתיעה, אבל היא בהחלט מטרידה. היא תוצר לוואי ישיר של הריכוזיות במשק ושל שיטת המינוף, שמאפשרת שליטה בכספי ציבור בהיקפים גדולים באמצעות הון עצמי קטן בהרבה. השיטה הזו מעודדת נטילת סיכונים מופרזים על ידי מי ששולט בחברה, מפני שלא הוא נושא בעיקר הסיכון אלא ציבור הנושים. המקרה של אליעזר פישמן עורר תהודה ציבורית בהיקף חסר תקדים. הביקורת הופנתה בעיקר נגד הבנקים וניתן להעריך שהייתה לה תרומה משמעותית לכך שהסדר החוב לא אושר. יש פה בוודאי פן עקרוני, אך הוא צריך להתברר בראש ובראשונה על ידי ועדת החקירה הפרלמנטרית (להתנהלות המערכת הפיננסית בהסדרי אשראי ללווים עסקיים גדולים, ל.ד.). אין לי ספק שבמוקדם או במאוחר יתעורר הצורך לבחון את מדיניות העמדת האשראי על ידי הבנקים ותרומתה לקריסה. הבנקים הם לא נושה רגיל, יש להם שליטה כמעט מלאה על היקף החוב שאדם או חברה יכולים לצבור בטרם יינקטו נגדם צעדים לגביית החוב. יכולה להיות לכך השפעה דרמטית על יתר הנושים, וצריך יהיה לבחון את משמעות הדברים".

האם אתם מתייחסים בצורה שונה לחייבים בעלי פרופיל גבוה כמו אליעזר פישמן לעומת פשוט רגל אלמוני?

"אין שונות בתיקים. אדם הוא אדם, הוא אדם. מבחינה מעשית תיקים בעלי פרופיל גבוה הם בדרך כלל גם תיקים מורכבים יותר, שהסוגיות המשפטיות שמתעוררות בהם מורכבות וקשות יותר, שהיקף הטיפול שנדרש בהם גדול הרבה יותר, ולכן בדרך כלל תיקים מסוג זה ילוו על ידי עורכי הדין הוותיקים והבכירים יותר בכונס הרשמי. מטבע הדברים אנחנו גם בני אדם ולאנשים יש התרגשות מסויימת ועניין לטפל בתיקים עם פרופיל גבוה. כל עוד מישהו רוצה ומוכן לעבוד יותר קשה, הסיבה לזה לא מפריעה לי".

ההומופובית זו אני

אז כפי שכבר ניתן להבין, יעקבי לא מייחסת חשיבות לכך שהיא האישה הראשונה שמונתה לתפקיד הכנ"ר והאפוטרופוס הכללי, וגם לא לכך שהיא לסבית, שחיה עם בת זוג. היא באה לעבוד קשה, כמו שעשתה עד היום, ועזבו אותה מכול סוגיות המגדר והקהילה.

בעבר פירסמתי כתבה על אנשי עסקים ובעלי תפקידים בכירים שיצאו מהארון. לא מצאתי אף אישה ואף לא עובד ציבור אחד שישתתפו בה. את יכולה להבין את הרתיעה?

"אני בוודאי יכולה להבין את החשש של אנשים מיציאה מהארון, כי הייתי במקום הזה. דווקא משום כך יש לי היום נכונות להיחשף, כי אם החשיפה שלי יכולה לעזור למישהו בהתמודדות הזו, זה מחיר שאני מוכנה לשלם. בואי נאמר כך: אם המינוי הזה יכול להוות דוגמה לזה שזה לא חסם אמיתי — וצריך לזכור שזה מינוי של השרה איילת שקד, המשתייכת לבית היהודי, ואני מלאת הערכה לה ולמנכ"לית משרד המשפטים, שעמדה בראש ועדת האיתור — אז אין לי בעיה שישתמשו בזה כדוגמה".

על פניו, יעקבי היא ממש דוגמה מהלכת למי שנטיותיה המיניות לא הפריעו לה מעולם. המציאות, כרגיל, מעט מורכבת יותר. "תהליך היציאה שלי מהארון לא היה פשוט בכלל", היא מודה. "הוא התחיל בגיל מאוחר יחסית, 30, ולא בגלל שהיה לי ספק לגבי הזהות שלי. וזה לקח זמן. בדיעבד אני מצטערת שזה לא קרה קודם, מפני שאף פעם עד היום, ברוך השם, לא נתקלתי ולו בתגובה אחת שהייתה לא נעימה, לא עניינית או לא מכבדת. ואני חיה בירושלים, אני לא חיה בתל־אביב. אני באה במגע עם אוכלוסיות שונות, כולל דתיים ובני דתות שונות, ואף פעם לא נתקלתי בתגובה לא עניינית".

ובכל זאת את מגדירה את התהליך "לא פשוט". אולי לא הסביבה הייתה האויב שלך, אלא את?

"כן. ההומופובית המרכזית הייתי אני, זו האמת. לקח לי זמן לקבל את עצמי, למרות שלא היה לי ספק. ידעתי מי אני מגיל אפס כמעט. לא הייתי מוכנה לחיות חיים שקריים. לא הייתי יוצאת עם בן זוג או מתחתנת בטעות. זה לא היה קורה. מצד שני, זה לקבל את עצמך ודרך זה לנסות להעריך איך החברה תקבל אותך. לשמחתי במציאות, בשום מקום לא נתקלתי לא בקושי ולא בתגובה עוינת, ואמרתי לעצמי שחבל שלא עשיתי את זה קודם. הרבה מאוד ייסורים היו יכולים להיחסך".

ובכל מקרה, היא מדגישה, "אני לא מגדירה את עצמי דרך הזהות הזו שלי. אני פשוט חיה את חיי. אף פעם לא השתתפתי במצעד גאווה, למשל".

את אמיתית? מעולם לא צעדת במצעד הגאווה?

"אימא שלי לא הרשתה לי", צוחקת יעקבי. "הרבה לפני הרצח של שירה בנקי ז"ל, אמא שלי מאוד חששה מאירוע כזה והשביעה אותי שלא אלך. מאז שהיא נפטרה, אין לי ממי להתיר את האיסור הזה".

אז אין פה התנגדות לעצם המצעד?

"אין לי ביקורת חלילה על מצעדי גאווה, אני מאמינה יותר בעבודה אישית. במצעדים לפעמים יש ממד של פרובוקטיביות, שלי פחות מתאים, מבחינת האישיות שלי, להשתתף בו. אני כמובן תמיד בדריכות כשיש מצעד גאווה ומתעניינת מה קרה בו וכמה אנשים השתתפו, אבל אני לא רואה את עצמי חלק מהצועדים".

תומכי המצעדים יגידו לך שבשנה שבה המדינה מפרסמת חוות דעת לפיה אימוץ תינוק בידי זוג להט"בי תהיה "העמסת מטען נוסף על הילד" (עמדה שהמדינה חזרה ממנה בינתיים), חייבים לצאת לרחובות.

"כששמעתי לראשונה על עמדת המדינה, דרך התקשורת, התחושה הראשונה שלי הייתה זעם. אני לא יודעת אם אנשים מודעים לזה שהאפוטרופוס הכללי, בין יתר התפקידים שלו, משמש כמשפטן לפי חוק האימוץ, כך שהשירות למען הילד במשרד הרווחה הם גם קולגות. הרמתי טלפון ליועצת המשפטית של משרד הרווחה ואמרתי לה, כמובן בחצי חיוך, שיחסינו הסתיימו בזאת.

"אבל אחרי שקראתי את העמדה בשלמותה, לא דרך המסננת התקשורתית, והתעמקתי בכל מילה שכתובה בה, הבנתי שהשאלה היא לא מה אומרת התגובה הזאת עליי — על החיים שלי ועל הילדים שלי — אלא מה היא אומרת על הילדים שנמסרים לאימוץ. ולזה התייחסתי בסלחנות, ויכולתי לחיות בשלום גם עם העמדה הזו. אני כמובן שמחה על התגובה המתוקנת של המדינה ושמחה על התרומה שיש לה אולי לקבלה של בני זוג מאותו מין בחברה".

את חושבת שהמדינה הומופובית?

"אני לא יודעת אם המדינה היא הומופובית, כי במקומות שבהם אפשר לקבל זכויות אזרחיות כמו בביטוח לאומי או ברשויות המס, מקבלים אותן. במדינה שבה נישואים הם נישואים על־פי הדת היהודית, והדת היהודית למרבה הצער לא מכירה בנישואים חד־מיניים, אז המגבלה הזו נובעת מהשליטה של הדת על מוסד הנישואים. במקומות אחרים אני מרגישה שהתפתחנו ויש שוויון. חוסר השוויון, או המקומות שבהם אתה מצפה לקבל את המכה בבטן, הם אותם מקומות שנשלטים עדיין על־ידי הדת".

כמי שזה עתה נכנסה לתפקיד, ליעקבי יש כמה נושאים שחשוב לה לפעול לשינויים. "יש את הצעת חוק חדלות פירעון, ויש להיערך ליישומה (רפורמה שצפויה להיכנס לתוקף עד 2019 ועושה סדר, לראשונה, בתחום חוסר היכולת להחזיר חובות, מייעלת ומקצרת את ההליך, ופועלת גם לשיקום האדם פושט הרגל — ל.ד). תחום נוסף הוא הקמת מוסדות חלופיים למוסד האפוטרופסות, כמו ייפוי כוח מתמשך ותומך בקבלת החלטות (מסמך משפטי המאפשר לכל אדם בגיר לקבוע איך ועל ידי מי יטופלו ענייניו בעתיד כאשר לא יוכל לטפל בכך בעצמו, זאת לעומת אפוטרופסות המנוהלת על ידי הרשויות ונקבעת כמעט תמיד בדיעבד — ל.ד)".

"נאמנות זה לא אקזיט"

יעקבי מבקשת לחדד: "המסר שלי פה זה לדעת מתי אנחנו מאפשרים לאנשים לחיות את החיים ומתערבים להם כמה שפחות. אם בן מתמנה כאפוטרופוס על אבא שלו, או הורה על הילד שלו, אין סיבה שהמדינה תתערב להם יתר על המידה בניהול החיים. אתן לך דוגמה: קיבלתי מייל על אדם צעיר נשוי, אב לילדים, שעבר תאונת דרכים והפך להיות משותק, והאפוטרופוס הכללי מבקש מאישתו קבלות על ההסעות. האישה יצאה כנגד זה וכתבה משפט שהוא המוטו שלי: 'בשבילכם בעלי הוא מספר. הוא תיק. אתם לא תגידו לי שאתם דואגים לו יותר ממני'. אני לעולם לא אדאג לאדם שמונה לו אפוטרופוס יותר מההורה שלו, מהילד שלו או מהאח שלו.

"יעד מרכזי נוסף שהצבתי לעצמי הוא להביא לשיפור ברמת השירות ברשם לענייני ירושה. מתקבלות תלונות רבות שמשקפות מציאות בעייתית מבחינת רמת השירות. אני מתחייבת להביא לקיצור דרמטי בלוחות זמנים. היעד שהצבתי הוא שב־80% מהבקשות לצו ירושה וצו קיום צוואה, יינתן צו תוך 45 ימים".

אחד מתפקידיו של הכנ"ר הוא הבעת עמדה לגבי שכר הטרחה שמבקשים עורכי דין שממונים כבעלי תפקיד בתיקי חדלות פירעון. לאחרונה פורסם כי הנאמנים של רשת מגה, שנכנסה להקפאת הליכים ולבסוף נמכרה, יוכלו לקבל עד כ־150 מיליון שקל על העבודה (הטובה) שעשו בתיק. מה עמדתך?

"אני לא מתנגדת לתגמול הולם. אנשים באמת עובדים קשה. מדובר בתיק שנופל על בעלי התפקיד על פי רוב בלי התראה. הם צריכים בן־יום להשבית משרד. בתקופה הראשונה כל המשרד, או צוות שלם, עובד רק על התיק הזה. בחברות שבהן יש היקף גדול של עובדים או של ספקים זה כרוך באין־ספור שיחות טלפון ופגישות כדי להכניס סדר ראשוני במערכת. אבל אם השכר מגיע לסכום דמיוני, שהוא מעל ומעבר לתגמול הוגן, אין סיבה לאשר אותו. מבחינתי המבחן הוא: אילו מראש היינו מתקשרים בהסכם לתשלום שכר טרחה, מה היה השכר שבעל התפקיד היה מבקש ממני עבור השירות שלו. זה כמובן בלתי ניתן ליישום ותיאורטי בלבד. לא היית מבקשת למשל 150 מיליון שקל עבור התיק של מגה. לכן, גם אם התקנות מאפשרות את התוצאה הזו, אין סיבה לאשר שכר בהיקפים כאלה. זה לא אקזיט ולא זכייה בלוטו. זה תגמול הולם עבור העבודה שהושקעה".

מטעם נאמני מגה נמסר: "בתחילת הדרך, כשרשת מגה קרסה לאחר שהפסידה למעלה מחצי מיליארד ש״ח, הסניפים הושבתו והמדפים נותרו ריקים - הרוב סבר שהסיכוי להבריא את הרשת קלוש. במצב זה, כאשר החובות לנושים נראו אבודים ואלפי עובדים היו צפויים לאבד את מקום עבודתם, הנאמנים נענו לאתגר, הפעילו את הרשת והעבירו אותה לרווחיות של עשרות מיליוני ש"ח. כך שמרו הנאמנים על ביטחונם התעסוקתי של העובדים והציפו לנושים ערך של למעלה ממיליארד ש"ח (!), סכום שמאפשר כיום החזר חוב נכבד ביותר. הכל תוך דיווח לבית המשפט. ל'חכמה' בדיעבד אין כל ערך. בתחילת הדרך, כשסיכויי ההבראה היו קלושים, תקנות השכר קצבו את שכר הנאמנים על ״בסיס הצלחה", שיעור החזר החוב בפועל לנושים. כעת, לאחר ההצלחה הגדולה, הכנ"רית מבקשת לשנות בדיעבד את כללי המשחק ולהתנער מתקנות השכר שקבע המחוקק. זו ראייה פופוליסטית וקצרת טווח, שתביא נזק לחברות בקריסה".