מה אתה אומר לעצמך, אדוני ראש הממשלה, כשאתה עושה חשבון נפש
האם בימים הנוראים האלה מהרהר נתניהו בינו לבין עצמו מה קרה לו, לאיש שהיה. מה קרה לכולנו. ומה קרה לתקווה
עיניים ולב
שמונה שנים רצופות הוא מכהן כראש הממשלה. יותר מ־20 שנה הוא שחקן ראשי במערכת הפוליטית. אי־אפשר להפריז בהשפעתו על כל תחומי חיינו. יש בידיו כוח עצום. כוח לבנות וכוח להשחית. הוא עומד בראש ממשלה יציבה, מחזיק בקואליציה שמשמרת את עצמה ולא תאפשר הליכה לבחירות, והסקרים מעידים שגם אם היינו הולכים היום לבחירות – בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה הבא.
האם בימים אלה, שבין ראש השנה ליום הכיפורים, עושה נתניהו חשבון נפש? האם לתוך חומת הציניות והעיסוק המתמיד בהישרדות, חודרות לפעמים מחשבות אחרות? כמו חרטה. הכאה על חטא. בושה. רצון לבקש סליחה. הכרה בכך שזה לא מה שרצה. שלא כך קיווה שהדברים ייראו.
האם יש לו מחשבות על חזרה בתשובה: לא במובן הדתי. במובן המוסרי. האם קורה שראש הממשלה מהרהר בינו לבין עצמו מה קרה לו, לאיש שהיה. לבנימין נתניהו ההוא, בנם של צילה ובנציון נתניהו, שגדל בבית ליברלי, דמוקרטי, תרבותי. אנשים עם מחויבות וכבוד להיסטוריה, לתרבות, לערכים אוניברסליים. והיום הוא משלח ומשסה אנשים במערכת המשפט, דוחק בהם להפגין מול ביתה של נשיאת בית המשפט העליון. מאפשר העברת חוקים גזעניים, פאשיסטיים, לא דמוקרטיים. מגבה התבטאויות נמוכות, לא מסתייג מהסגנון המתלהם, מארגן לעצמו כנסי גיבוי המוניים ונואם נאומים מפלגים.
האם הוא שואל את עצמו איך קרה שבמקום האנשים שהוא מעריך, כמו מרידור, בגין, מיקי איתן – הוא מוקף באנשים כמו מירי רגב, דוד ביטן, מיקי זוהר. אנשים שפעם היה בז להם, מתרחק מקרבתם, לועג לחנפנותם. והיום הוא משבח ומרומם, מדרבן אותם לצאת לתקשורת ולדבר בשמו, להתלהם בשם משפחתו, נמנע מלגנות אותם כשהם עושים דברים שפעם הוא עצמו היה מתחלחל מהם.
מה קרה לאיש העולם הגדול, שגדל על ברכיה של הדמוקרטיה האמריקאית? זה שהבין את חשיבותה של תקשורת ועיתונות חופשית וידע להשתמש בה ביד אמן. איך קרה שאדם כזה מאיים על גופי תקשורת ועיתונאים, ממנה בציניות את איוב קרא לשר התקשורת, מחליט על סגירת גוף שידור ציבורי עד כדי איום בבחירות, משנה את דעתו ושוב משנה את עמדתו, וכל זה כחלק ממאמצי ההישרדות שלו.
האם בימים אלה של חשבון נפש, חושב ראש הממשלה על אבא שלו. מה היה אומר אביו האינטלקטואל, איש הספר, על האנשים שבנו מקיף עצמו בהם. מה היה אומר על בנו, שמסתובב בין שועי עולם, אבל משתכשך במי אפסיים. שמונע מתחושות של פרנויה וחשדנות. שחבריו הטובים הם אנשים שמככבים במדורי הרכילות. שהיחסים שלו עם מיליונרים הם יחסים של קח ותן, בעיקר קח, ובעיקר מוצרי יוקרה, סיגרים, שמפניות, תכשיטים, שיתאימו לאורח חייו הראוותני. מה היו צילה ובנציון, שחיו כל חייהם בצניעות, חושבים על אורחות חייהם של בנם וכלתם.
ומה לדעתו היה אומר אביו, ההיסטוריון, על הנכד שלו, שבגיל 25 חי על חשבון המדינה, ובמקרה הפחות טוב על חשבונם של טייקונים. ששולח פוסטים גזעניים, מבישים, ואיורים נגועים באנטישמיות. מה היה אומר על העצלות, הנצלנות, הבורות, חוסר שיקול הדעת של נכדו ועל החולשה של בנו, שלא מסוגל לשים סוף להתנהגות המביכה של משפחתו. האם נתניהו אומר לעצמו לפעמים, בסתר ליבו, שטוב שאבא שלו לא רואה את כל זה? את רדיפת הבצע, הנהנתנות, ההתנהגות של מי שהכל מגיע לו, אל מול הרחובות החסומים בנכים שמתחננים לשכר מינימום, מול זעקתם האילמת של שורדי השואה והחרפה של תנאי קיומם.
מה היה קורה לו אביו היה עדיין חי. האם הוא, שאמר פעם בראיון שבנו לא מתאים להיות ראש ממשלה ושלכל היותר היה יכול להיות שר חוץ טוב - היה גוער בו על האופן שבו הוא מנהיג את המדינה. האם הוא זה שהיה מצביע ואומר שהמלך הוא עירום.
ומה היו אומרים הוריו על האופן שבו מתייחסים חברי כנסת ממפלגתו של בנם אל הורים שכולים. אל הורים שבניהם נעדרים. מה הם היו אומרים על תגובתו הרפה של בנם לנוכח חוסר הכבוד, היחס המזלזל, היעדר האמפתיה.
איך הם היו מגיבים לכנסי הגיבוי הגדולים והנאומים המתלהמים של הבן שהם גידלו. גם הם, שחיו כאאוטסיידרים, שבטנם הייתה מלאה על הממסד וליבם מריר על היחס שקיבלו מהמדינה – היו מתביישים בעליבות וברדידות של מופעי האימה האלה. של הנאומים החלולים והנקמניים, שיורדים אל מתחת לחגורה של אנשים וציבורים שלמים.
ומה היה אביו אומר על פרשות השחיתות שמאיימות על כהונת בנו. ועל האופן שבו הוא מוכן להיכנס למלחמה מול כל המערכות שהוא יודע את חשיבותן ותרומתן, רק כדי להציל את עורו. אם היה בנציון נתניהו בחיים, האם היה בנו מעז לסכן את כל הדברים שהאמין בהם פעם, רק כדי לכופף את המערכות האלה?
בימים הנוראים האלה שלפני יום הכיפורים, האם יש לראש הממשלה זמן לעשות את חשבון הנפש של מי שכבר שמונה שנים בשלטון אבל לא הצליח להצעיד אותנו אל עתיד טוב יותר. שבתקופתו איבד הציבור הישראלי או לפחות חלק גדול ממנו, את התקווה. שבעוד הפלסטינים תוקעים עוד דגל ועוד דגל במוסדות הבינלאומיים, אנחנו מתקדמים בצעדי ענק אל עבר מדינה דו־לאומית או מדינת אפרטהייד.
לא תהיה יותר עקירה של יישובים, אמר נתניהו שלשום באותו טקס שנוי במחלוקת לציון יובל לשחרור - או כיבוש – הגדה המערבית. זאת לא הדרך לעשות שלום, אמר המומחה לעשיית שלום, שכבר שמונה שנים נרתע מכל אפשרות להתקדמות במשא ומתן. מה היא הדרך לעשות שלום, מר נתניהו? הרי אפילו ליוזמה התחלתית להסדר מדיני, שרוצה להניח בפנינו האיש ששמת בו את כל יהבך, נשיא ארה"ב, אתה מעקם את פניך. רואה בה גזירה שתיכפה עליך.
האם במהלך השנים שאתה יושב על הכיסא הרגיש הזה, חשבת פעם מה כן אפשר לעשות, ולא איך לא עושים. איך עוצרים כל יוזמה, מוועידה בינלאומית ועד חזרה למשא ומתן ישיר. והיו לך הזדמנויות. חלונות נפתחו. זה אתה שטרקת אותם. היה יכול להיות לך עם שעומד מאחוריך. תתפלא כמה היו מוכנים ללכת איתך למהלך הזה. הרי העדות לכך הם הכיסאות הריקים, היעדרותם של נציגים מבית המשפט, הרמטכ"ל, האופוזיציה, שגריר ארצות־הברית ורבים אחרים מהאירוע בגוש עציון.
במקום להסתכל כל הזמן ימינה, אל נפתלי בנט, ולנסות לעקוף אותו מימין, היית צריך לפתוח את העיניים והלב אל מחנה ענק שנמצא במרכז, כן, במרכז, ולהוביל אותו. גם הציבור הזה רוצה ביטחון. גם הוא מסתכל בעיניים מפוכחות על המציאות. גם הוא לא מוכן להפקיר את מדינתו. אלה האנשים הפשוטים, שמשרתים בצבא ומשלמים מיסים, שבית המשפט העליון הוא בעיניהם ערך עליון, ושכל מה שהם מבקשים זה את המדינה שחלמו עליה. מדינה יהודית ודמוקרטית. מדינת ישראל ולא מדינת יהודה. אבל כדי להנהיג את הציבור הזה נדרש אקט מנהיגותי. חוט שדרה חזק. כושר ספיגה. התעלמות מרעשי רקע. ראייה מצפונית וערכית. כל מה שאין לך.
מה חשבת, נתניהו, כשעמדת שם, מול היציע הריק, וראית איך בחגיגות היובל האלה הבמה היא רק של צד אחד? האם ראית בזה סמל לציבור משוסע, לקרע בין ימין ושמאל, חרדים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, קרע שבמשמרת שלך רק הלך והעמיק.
האם בחשבון הנפש שאתה עושה, ראש הממשלה, אתה אומר לעצמך שפיספסת. היית יכול אולי להיכנס להיסטוריה כראש ממשלה שהצעיד את המדינה קדימה, ולא כמי שדאג כל הזמן לא לזעזע את אמות הסיפים. להשביע את תאבונן של השותפות הקואליציוניות שלך.
הרי אפילו הישגים שהממשלה שלך הגיעה אליהם, כמו חוק הגיוס, התבטלו קדנציה לאחר מכן, תחת ממשלה שלך. מעניין מה היה אומר אביך, אבא לשלושה לוחמים שבנו הבכור נהרג בפעולה נועזת, על הכניעה המוחלטת שלך לחרדים. או על היחס שלך ליהדות הרפורמית, רובה של יהדות ארה"ב, זאת שכל כך הרבה שנים השתייכתם אליה - על הקרע שהצלחת ליצור איתם. בגלל חולשתך. בגלל חוסר מנהיגותך.
אלה ימים של חשבון נפש. חשבון נפש אישי וחשבון נפש לאומי. שביעות הרצון של הציבור הישראלי היא בשמיים, זה מה שהעלו הסקרים שפורסמו כאן לפני שבוע. האם באמת יש מקום לשביעות רצון? האם זה מה שקיווינו שיהיה כאן בשנת ה־70 למדינה - חגיגה שנויה במחלוקת של יובל לשחרור יהודה ושומרון?
האם נסיעות בכל העולם ונאומים חוצבי להבות באו"ם מכפרים על מה שקורה פנימה, בתוך עמך? תחושת התסכול והייאוש העמוקה של ציבור כל כך גדול. הפער הגדל והולך בין מה שקיווינו שהמדינה שלנו תהיה לבין מה שהיא.
מה אתה אומר לעצמך, ראש הממשלה, כשאתה עושה חשבון נפש. האם אתה מודע לזמן הקצר שנותר לך. במקרה הטוב, שנה וחצי, וגם זה רק אם תתעקש להחזיק בכיסאך לנוכח החשדות ואולי אפילו תחת כתב אישום. האם כך היית רוצה לסיים את תפקידך, כמי שענן שחור מטיל צל על כל שנות כהונתו. האם זה האופן שבו היית רוצה להיכנס להיסטוריה, כראש ממשלה שמובל שוב ושוב לבתי משפט, שמנהיג ישיבות קבינט תחת חשדות כבדים, שנדבק לכיסאו בכל מחיר, גם במחיר של טובת העם והמדינה.
זה הזמן לחשבון נפש. חשבון נפש אישי ולאומי. שלך, ראש הממשלה. ושלנו.
טקסים וסמלים
זה התחיל בישיבת הממשלה השבוע, כשהשרה מירי רגב דיווחה לשרים שלא יהיה נציג של בית המשפט העליון באירוע של חגיגות היובל ל"שחרור יהודה, שומרון, בקעת הירדן ורמת הגולן". נשיאת העליון מרים נאור, אמרה רגב, הודיעה שהשופט ניל הנדל לא יגיע, בגלל אופיו הפוליטי של הטקס.
רגב הייתה נסערת כפי שרק היא יודעת להיות, כשמדובר בנושאים הקרובים לליבו של הימין, כאילו הייתה לפחות נכדתו של ז'בוטינסקי ולא כמי ששקלה ערב כניסתה לפוליטיקה להצטרף למפלגת העבודה. היא הגיעה לישיבה עם רעיון (שיש לה עליו כבר קרב קרדיטים עם יריב לוין): בואו נוציא את בית המשפט העליון מסגל א'.
המשמעות של ההצעה היא שבהחלטת ממשלה לא יוזמנו יותר שופטי בית המשפט לטקסים ממלכתיים. זה כולל כמובן טקסים כמו יום הזיכרון, יום העצמאות, יום השואה, השבעת נשיא, ביקור נשיאותי של מדינה אחרת ועוד ועוד.
לא צריך להכביר מילים על עצם ההצעה: שרת התרבות מציעה לקבוע בהחלטת ממשלה להדיר את שופטי העליון מטקסים ממלכתיים. האם יש דה־לגיטימציה גדולה מזו למערכת המשפט?
אבל מה שמטריד זו לא רגב, שחנפנותה־אומנותה, ושמאחורי ההצעות שלה, שלא כמו במקרה של יריב לוין, אין שום אידיאולוגיה. אגב, באותה ישיבת ממשלה היא סיפרה לנתניהו ולשרים אילו תגובות נפלאות היא מקבלת על ביקורו של נתניהו במקסיקו ("מתקשרים אליי יהודים ממקסיקו ומשבחים את ההופעה שלך בפני הקהילה"). איך אמר השר המנוח פנחס ספיר? על חנופה עוד אף אחד לא קיבל סטירה.
מה שמטריד זו התגובה של נתניהו. במקום לדחות את ההצעה על הסף, לא רק שהוא לא הסתייג – הוא הציע שהשרה שקד תפנה שוב אל הנשיאה מרים נאור, אשתו של מי שהיה מזכיר הממשלה של מנחם בגין ובנה הוא פעיל ומתמודד ברשימת הליכוד. ואם היא תסרב בכל זאת לשלוח נציג, אמר ראש הממשלה – "נחזור לדון בזה".
בינתיים נשלח מכתב משרת המשפטים לנשיאה, הוגשה עתירה לבג"ץ ונדחתה, ונציג של בית המשפט העליון לא הגיע לטקס. הנשיאה היוצאת נימקה את ההיעדרות בכך שמדובר באירוע חד־צדדי השנוי במחלוקת ציבורית. הימין, כדרכו, היתמם: שנוי במחלוקת? מה שנוי במחלוקת בחגיגות יובל ל"שחרור" יהודה ושומרון – כפי שנכתב על ההזמנה. זה שכמחצית מהציבור מכנה את היובל הזה כיבוש לא עושה רושם על אף אחד.
החלטתה של נאור היא החלטה שגויה, אומרת שרת המשפטים. הנשיאה לא רצתה לגרור את המערכת המשפטית לזירה הפוליטית, והיא עשתה בדיוק את זה. ציבור שלם מאמין עכשיו, אומרת שקד, שהמערכת המשפטית מחרימה אותו.
שקד טוענת שהתקבלה החלטת ממשלה שהטקס בגוש עציון הוא טקס ממלכתי. זה אפילו לא ועדת סמלים וטקסים, היא אומרת. עבדו כאן לפי הפרוטוקול וביקשו נציג של בית מהמשפט העליון. זה היה חוסך עוגמת נפש לציבור גדול שמרגיש שבית המשפט העליון לא מכבד אותו.
שקד דוחה את הטענה שטקס שכל דובריו הם מהימין, ואשר הטרמינולוגיה שלו לקוחה משפת מחנה הימין – אינו טקס ממלכתי. העובדה ששני הדוברים הנוספים הם רגב ובנט, לא משנה בעיניה דבר. הם לא דוברים, אומרת שקד. הדוברים הם ראש הממשלה ויו"ר הכנסת, שמחליף את נשיא המדינה. רגב ובנט רק שולחים ברכה מצולמת.
בטקס ממלכתי, אמרתי לה, היה נושא דברים גם נציג האופוזיציה.
יכלו לארגן את זה, אומרת שקד. בנט אמר שבשמחה הוא היה מוותר על הסרטון שלו כדי שהרצוג או גבאי ידברו במקומו. הכל נעשה על פי כללי הפרוטוקול, והרשות השופטת הייתה צריכה להגיע.
אני בטוחה שהמניעים של נאור ישרים, היא אומרת, והיא חשבה שבכך היא מונעת מהמערכת המשפטית להיכנס למגרש הפוליטי. אבל היא גם צריכה הייתה לכבד החלטת ממשלה, ובטח ציבור שלם שנפגע ממנה.
שאלתי את שקד מה היא חושבת על ההצעה של רגב להוציא את בית המשפט העליון מסגל א' ולהימנע מלהזמין אותו לטקסים ממלכתיים.
שקד שוקלת כל מילה.
הרשות השופטת היא חלק מסגל א', היא אומרת. היא הייתה צריכה להגיע לטקס הזה, ואני בטוחה שבטקסים הממלכתיים הבאים היא תגיע.
