הערב כבר החל לרדת, אבל האוכל טרם הגיע למוצב. החיילים קירקרו בעצבנות סביב חדר האוכל, מאיימים לאכול זה את זה. אין תקן לטבח במוצב החרמון המכונה "הישראלי", כך שאת האוכל המבושל מכינים הטבחים של מוצב "מצפה שלגים" היושב על הפסגה הסמוכה. לכאן הוא מגיע בפיילות ובסירים המיטלטלים באחוריו של אחד מרכבי הפלוגה.
רוח נעימה נשבה עלינו מכיוון סוריה והבוקסה של פלברה הידהדה במחילות המוצב את עדן בן־זקן שרה "כל הזמן הזה" של נצ'י נצ' בגרסת כיסוי שלה עם איזי ועמית שגיא. פלברה הוא רב"ט אורי דיין צדק שמזכיר לכולם את פרדי פלברה מהסדרה "שנות ה־80", ולצערנו החמצנו אותו בגלל שיצא לקורס נהיגה על סוואנה.
בכל מקרה, הייתה שעת בין ערביים מרהיבה ביופייה על השפיץ של החרמון ובן־זקן המתיקה אותה בקולה. רב"ט אזולאי שבדיוק ירד משמירה הפשיל שרוולים ונכנס למטבח, אמר שנמאס לו לחכות לאוכל ממצפה שלגים, שהגיע זמנה של "שקשוקת אזולאי". הוא אירגן מחבת, שפך לתוכה שמן ושם על הכיריים. הביא עגבניות, חתך אותן באמצע וגירד בפומפייה לתוך המחבת. אחר כך קצץ פלפל ירוק חריף דק־דק וזרק פנימה למחבת ועירבב תוך כדי בישול.
בדיוק אז הרים רב"ט גיל רז את המחסום בכניסה למוצב והג'יפ של המ"פ, סגן דולב אברהם, זינק פנימה. שני חיילים קפצו מתוכו, ניגשו לאחוריו ונשאו משם תבנית גדולה של פנקייקים וסיר ענק של תפוחי אדמה מבושלים. ארוחת הערב הגיעה סוף־סוף. אבל המ"פ דולב קלט בזווית העין שהחבר'ה ב"ישראלי" נינוחים מדי, קרא אליו את הרץ־חמ"ל שי והודיע לו כמעט בלחישה, "הקפצת חדירה וירי נ"ט על המוצב".
שי החל לרוץ במחילות ולצעוק "הקפצת חדירה". אזולאי עזב את עמדת הבישול ורץ להתארגן על הציוד שלו. מירו, שבדיוק היה באמצע ריצה סביב המוצב, נכנס פנימה מתנשף ושם עליו אפוד. מפקד המחלקה סגן חסון עלה ממשרדו שבמפלס התחתון, זרק עליו את האפוד והקסדה והחל לירות פקודות. העסק החל לתקתק כמו מכונה משומנת. כל מי שעבר דרך חדר האוכל חפן בידו כמה פנקייקים בדרך לעמדה שלו.
"ססאמק, הייתי באמצע אימון", סינן מירו, "ואותי בלמו באמצע השקשוקה", ענה לו אזולאי, "באיזה שלב אתה", שאל אותו מירו תוך כדי ששניהם רצים בתעלת הגנה, "רגע לפני הביצים". "ססאמק אני רעב מת", הידק מירו את האפוד לגופו. שני חיילים הגיפו שתי דלתות פלדה עצומות, 30 סנטימטר עוביין, וחסמו את הכניסה למוצב. אחד הסמלים צעק "איפה באיא, למה הוא לא פה?" ורב"ט ים הלך לחפש אחריו. הוא מצא אותו חורפ בחדר אחרי שתי שמירות רצופות.
"כולם לכנוס פנימה דרך התעלות", צעק הסמל מרציאנו, "תכף מגיע סיוע ארטילרי". חסון המ"מ דיווח על שלושה פצועים במוצב כשבדיוק פרץ פנימה הסמל שחר נושא על גבו את גיל רז ששמר בש"ג וחטף רסיס נ"ט בבטנו במסגרת התרגיל.
למעלה עלה באיא כשהוא אפוף שינה. הוא הבחין בפנקייקים וחפן ערימה. הריח ממחבת השקשוקה הטריף אותו. בדיוק כשבאיא הרים את המכסה מעל המחבת נכנס אזולאי מהעמדה וצעק לעברו, "שכח מהשקשוקה!" באיא כמעט התחנן, "אבל אני רעב, לא אכלתי כלום כל היום". "תראה איזה רזה אתה", ענה לו אזולאי תוך כדי ריצה לאזור אחר במוצב, "לא אכלת כבר כמה שנים. אתה תשרוד גם בלי השקשוקה שלי".
אחרי עשר דקות התייצבו כולם בחדר האוכל, שהוא גם מקום הכינוס לתדריכים ומסדרים במוצב. חסון סיכם את התרגיל והעיר את הערותיו. אחר כך דיבר המ"פ וחידד את פקודות הכוננות. כשהתפנו החיילים לארוחת הערב הם גילו שהפנקייקים נגמרו. נותרו רק תפוחי האדמה ומחבת השקשוקה שאזולאי הגן עליה בגופו.
פשיטות על המטבח
בראשית היו על הרכס רק סלעים. אחר כך באה מלחמת ששת הימים ורגע לפני שנגמרה הגיעה המסייעת של גדוד 13 מגולני וכבשה את המקום ללא התנגדות. החרמון לא היה בכלל בתוכניות המלחמה של פיקוד הצפון, אבל חיל האוויר ביקש יפה מדדו שהיה אלוף הפיקוד שיתקע דגל על החרמון כדי שנוכל להשקיף לתוך סוריה. בתחילה הציבו כמה צריפים ועמדת תצפית, אחר כך עלו הדחפורים על ההר וחפרו לתוכו. חצבו אבני בזלת ענקיות, סיתתו וערמו אחד על השני, ובקצה למעלה תקעו אנטנות תמירות. תחתם הוקמה מערכת מחילות מסועפת כמין מבוך בנוי מפלס על מפלס שרק מעטים ידעו לנווט בו. כך הוקם המוצב שהיה אז הכי גבוה, הכי מבודד ומרוחק, סמל הניצחון המוחץ של 67'. שנים אחר כך, אחרי מהלומת 73' שעוד נדבר בה, הוקם מוצב "מצפה שלגים" ברכס הגבוה ב־150 מטר ממוצב החרמון.
עכשיו סתיו 2017 ולצד הכביש המטפס אל הרכבל העליון, שמעליו יושבים מוצבי צה"ל, מתנדנדים חצבים ברוח הנעימה החובקת את ההר. עוצרים לפני מחסום בגובה 2,070 מטר מעל פני הים, בכניסה למוצב. מאחורינו הרמה משתפלת מערבה במדרונות מתונים. מבט לפנים, למזרח, סורק את הרמה הסורית הנמתחת תחתינו. הכפר הדרוזי חאדר ממש למרגלותינו נשלט על ידי הצבא הסורי. מדרום מזרחה לו, מרחק שלושה קילומטרים בקו אווירי, הכפר ג'ובתה אל־חשב הנשלט על ידי המורדים. מצפון מזרח מזרעת בית ג'אן הסורית, שאף היא בידי המורדים. מעברם עמוק פנימה אגן דמשק ומרחבי החורן המלאים בשטחים חקלאיים. התצפית פנורמית, ממבט על, והנוף מרהיב.
אבל לא על הפעילות המבצעית סביב המוצב באנו לספר ולא על המלחמה העקובה מדם המתחוללת למרגלותיו. זה סיפור על אנשים צעירים, חיילים, השומרים על הגבול, יושבים במקום מבודד ומרוחק, תקועים זה עם זה ומשקיפים ממרום מושבם על הנעשה בארץ שכנה. מתרגלים הקפצות וטוחנים שמירות אבל גם חיים את החיים כמו שרק חיילים צעירים חיים. בהווי פנימי מלא הומור, בבדיחות איש על רעהו ורעות ללא התניות, בטורנירים של פיפ"א בקונסולה הנמצאת במועדון ופשיטות לילה על המטבח שאין בו טבח. באנו ליומיים שלמים בלי לדעת את מי נפגוש, ומצאנו כאן חבורת צעירים נפלאים.
את המוצב מחזיקה עכשיו קבוצת חיילים מפלוגה ב' של גדוד "אסף" של הנדסה קרבית. סגן רואד חסון, בן 21, דרוזי בן שפרעם, הוא מפקדם, מפקד מוצב החרמון. רזה אבל שרירי, פצצת אנרגיה שלא מתכלה, לב ענק. בקפל כומתת החיל האפורה שלו הצמיד סיכה של דגל הדרוזים הצבוע ירוק, צהוב, כחול ולבן. זו דרמה. משפחתו ענפה ופזורה בכפרי הדרוזים. גם בסוריה. בכפר חאדר הסמוך יש לו קרובי משפחה רחוקים שמעולם לא פגש אותם והוא מביט עליהם ממעל בלב כבד, כי רק יומיים לפני בואנו נהרגו שלושה מאנשי חאדר במתקפת מורדים. "ברור שכואב לי הלב עליהם", אומר רואד, "אבל אני פה, קצין דרוזי בצה"ל. ראיתי את חילופי האש שהיו למטה. ירי של מקלע כבד ומרגמות. על ההרוגים קראתי באתרים שאני עוקב אחריהם. לא כיף לי לראות את זה. אני לא מאלה ששמחים שהם הורגים שם למטה אחד את השני. אני חלק מהעם הדרוזי".
השכמה בשש וחצי בבוקר. הרץ־חמ"ל מעיר את כולם, עם חלק מהחבר'ה זה הולך לו ממש קשה. הליכה איטית למקלחות עם מגבת על הכתף, משחת שיניים ומברשת. מיד אחר כך מתחילים סידור אחיד של חדרי המגורים. קיפול מצעים, הצנעת ציוד אזרחי, סידור ציוד הלחימה: שכפ"ץ, וסט, קסדה, ברכיות.
מטלות מוצב יומיות: ניקוי תאי השירותים והמקלחות, ריקון פחי הזבל בכל רחבי המוצב. בשבע וחצי מסדר בוקר. כשרואד מגיע החיילים עומדים דום כשהציוד עליהם. רואד עובר חייל חייל ובודק שפצורים, שהכל מונח פיקס על הראש והגוף. בודק גם כוננות. שיש מים בשלוקרים שהחליפו את המימיות, שהמחסניות מלאות ושלכל לוחם יש ח"ע (חוסם עורקים) ות"א (תחבושת אישית). גם האלונקות נפרסות ותקינותן נבדקת. חייל נשכב על כל אחת ואחת מהן וחבריו מניפים אותו באוויר לבדוק שהעסק לא מתפרק. כך בכל יום. ארוחת הבוקר מגיעה בסביבות תשע מ"מצפה שלגים", שם אוכלים החיילים כבר בשבע וחצי.
במרכז שגרת היום עומדת השמירה בעמדות. בין שמירה לשמירה מחלק רואד משימות. שיפור ההסוואה ומיגון העמדות, בדיקת תקינותו של גלאי המוקשים ותרגול של פירוק מוקשים ומטענים. אם מבחינים ברועה צאן או בדמות המתקרבת לאזור האפור בין שני הגבולות, מוקפצת לשם חוליית חיילים עם מפקד סמל.
הרץ־חמ"ל חייב לדעת בכל רגע נתון איפה נמצא כל אחד מאנשי המוצב. הוא האיש היחיד כאן שברשותו מכשיר קשר המכויל לחדר המבצעים במוצב השכן ובמקרה של הקפצה הוא זה שמקפיץ.
"זה אומר שאני צריך להכיר כאן כל מחילה ותעלה במוצב, כל המקומות שאף אחד לא מכיר פה. ואין מפה של המקום, אז אני לומד אותו ברגליים. אנחנו פה כבר חודש וחצי ואני רץ בכל יום משהו כמו שלושה קילומטרים הלוך וחזור כדי להעיר חיילים ולמצוא אותם בעמדות ועדיין לא ביקרתי בכל התעלות. זה מוצב די סבוך", אומר רב"ט שי וגנאר הרץ־חמ"ל, אחד משלושה שמחלקים ביניהם בתורנות את היממה.
פלס בהכשרתו, מטוליסט וקשר מ"מ. בן 20 מקיבוץ עין זיוון השכן. "אני עושה קו בשכונה שלי, 25 דקות מהבית. גדלתי במעיינות פה. מעיין עין מוקש צמוד לעין זיוון. לזוויתן היינו רוכבים באופניים 3־4 שעות בשטח. בקיץ היינו קופצים מעל הגדר לבריכה של הקיבוץ והאחראי היה מעלים עין, אבל מבקש של נעשה רעש. בכיתה ח' לקחו אותנו לגבעה פה מתחת למוצב וסיפרו לנו מה היה כאן במלחמת יום כיפור. מאיפה באו הסורים, מאיפה עלו גולני. כמה נהרגו. אמרו לנו שזה היה סמל של גבורה. ועכשיו אנחנו פה ואני מרגיש שאנחנו ממש שומרים על הבית שלי. תראה, אפשר לראות את הקיבוץ מפה".
איך נראה היום שלך?
"הוא מתחיל בהשכמה. אני עושה רעש בחדרים כדי להעיר אותם. החבר'ה כאן ישנים חזק. אז אני מנער את מי שצריך לנער, מדבר בקול חזק, מדליק את האור. הכי קשה להעיר את נפתלייב. צריך להציק לו. גם אם יש לו עוד חצי שעה לעלות לעמדה אני אומר לו: יש לך חמש דקות להיות למעלה. הוא לא מפסיק להתהפך במיטה, הבנאדם, קובר את הראש מתחת לכרית. גם מירו בעייתי. הוא מתעצבן שמעירים אותו, קם עצבני, לא מבין למה צריך לקום בשש וחצי. באמצע היום אני צריך להזכיר לאנשים שהם צריכים לעלות לשמירה ולעבור לפני כן תדרוך אצל רואד".
איך הם מגיבים?
"לזה בסדר. יש רשימה קבועה. האווירה כאן חיובית והעסק זורם. גם אם אני נכנס למועדון באמצע משחק פלייסטיישן הם לא מתבאסים עליי. אלו החיים פה. לפני עשר דקות הייתי צריך למצוא את רואד ורצתי בין 6-5 מקומות עד שמצאתי אותו באיזה חדר במפלס העליון. ויש פה כמה מפלסים. בהתחלה הלכתי לאיבוד, חזרתי אחורה, פניתי ימינה, עליתי, ירדתי, חתכתי שמאלה, לקח זמן עד שהבנתי איפה אני".
את דרגשי השינה בתעלות החפורות מתחת לאדמה החליפו חדרים שהוסבו למגורים. ריח גרביים חריף, שמונה מיטות קומתיים מברזל, שמונה ארוניות, רצפת בטון חשופה, קיטבגים, כריות ומצעים מהבית. לאחד מצעים של ד"ר סוס ולאחר מצוירים כוכבים ושמש מאירה ומלאך שרוכב לו על חץ ביניהם.
באיא אזנה, 20, מבאר־יעקב עלה לארץ מאתיופיה כשהיה בן שנה. הראל בן עזרא, 19, גדל בעפולה. ים מלאכי, 20, גדל בעמקה ליד נהריה, התחרד ועבר ללמוד בירושלים, נרגע קצת בדת כשהתגייס. מירוסלב רסנוב שכולם קוראים לו מירו, 19, נולד באוקראינה ועלה לארץ בשנת 2000, גר בכרמיאל, והוא נכנס לחדר אחרי שרוקן לתוך גרונו ארבע ביצים חיות "כי זה טוב לבניית מאסת שרירים". דביר מגן, 19, מראשון־לציון ונפתלי נפתלייב, 19, מקריית־מוצקין. על דלת חדרם תלה אחד החברים דף לבן עליו כתב "המספרה של נפתול" כי נפתלייב הוא קלע בצבא אבל באזרחות היה ספר, "ולא סתם ספר, אומן! רק כשיש לי מוזה אני פותח את המספרה. זה סוג של קסם, לא סתם תספורת. אצלי לא רואים דירוג, אני מטשטש אותו. דביר, ספר לו על השינוי שעברת".
דביר: "עשה לי מייק אובר".
ים: "היית צריך לראות אותו קודם, הבנאדם היה בקרשים".
נפתלייב: "הפעילות במוצב והשמירות מעייפות אותי, אז אני משלים שעות שינה ובקושי פותח את המספרה. קשה להעיר אותי".
שמעתי.
"מי סיפר לך, מי?"
דביר: "נפתלי חזק גם בשקשוקות. השקשוקה שלו מפחידה".
אזולאי הכין אחת לא רעה.
נפתלייב: "עזוב אותך מאזולאי, הבנאדם עובד עם מתכונים, אני זורק למחבת כל מה שיש".
אין וואסח בהנדסה
נפתלייב, מירו, באיא, אזולאי והסמל שחר יצאו בשש בבוקר לפתוח ציר באזור המוצב. גם זו חלק משגרת היום, הפעילות בחוץ. "נראה לך שרגוע פה", אומר ים, "אבל אנחנו באמת דרוכים. זה מקום שיכול לעבור מאפס למאה בשנייה אחת. רוב הזמן באמת לא קורה פה כלום, אבל אם יקרה משהו זה יהיה גרנדיוזי. אני בכלל מרגיש שיצא לי טוב. הנדסה זה חי"ר, רק עם פיצוצים וכלים כבדים. בהתחלה רציתי גולני, אבל אמרו לי שאני לא יכול בגלל שהייתי חרדי בצו הראשון. קיבלתי פטור וכשוויתרתי על הפטור אמרו לי תהיה ג'ובניק. אז ביקשתי הנדסה".
בן־עזרא: "אני רציתי מג"ב וכשאמרו לי הנדסה חשכו עיניי. יש סטיגמה שמאבדים פה אצבעות וגפיים. פחדתי. חברים התחילו לשיר לי: 'עשר אצבעות לי יש, רק לך יש שש'. הסתלבטו עליי. לקח לי חודש לעכל את השיבוץ. כשכבר התגייסתי רצו לשלוח אותי מהבקו"ם לגבעתי, אבל אמרתי 'רדו ממני, תשלחו אותי להנדסה, כבר התרגלתי לרעיון'".
באיא: "גם אני לא רציתי כי לא ידעתי מה זה. התעצבנתי. אין ווסאח (קריאת התפעלות של וואלה סחתיין) בהנדסה".
ים: "לגולני יש כבוד, אתה מכבד אותם. אני מכיתה ב' חלמתי גולני".
מירו: "אני לא מכבד את גולני. מה זה גולני, מי הם? כולם שם דפ"רים. אני בכלל רציתי שייטת או סיירת מטכ"ל. התאמנתי לפני הצבא בריצות, בחדר כושר, אבל לא שלחו לי זימון. אז ביקשתי מג"ב וגם לא נתנו לי. אמרו לי הנדסה והתבאסתי. רק אחרי שראיתי סרטונים ביוטיוב התאוששתי. אהבתי את הפיצוצים".
השעה הייתה כבר עשר בלילה ויצאנו לעשן בפינת עישון שיש בה כורסה מרופטת וספסל מתכת צה"לי. המפקד סמל מרציאנו בדיוק חזר מ"מצפה שלגים" ואזולאי שאל אותו אם הביא טחינה. "לא ביקשת", ענה לו הסמל. "יש נוטלה", הציע בן־עזרא, ואזולאי הגיב בקול מבואס "אבל אני רוצה טחינה".
"בוא ניסע לים" של עדן בן־זקן החליף את "הוזה בנשמה" של עומר אדם. דביר דיבר בווטסאפ עם חברה שלו שנסעה לטיול בלונדון. נפתול הדליק סיגריה ואמר שהוא מחכה לטלפון מחברה שלו שאמורה לסיים לעבוד. "היא בת 17. סיימה ללמוד היום ב־12 וחצי, הלכה הביתה, אכלה, התקלחה ויצאה לעבוד. אני מגיל 16 התחלתי לעבוד במלצרות באולם חתונות".
ים: "אני התחלתי לעבוד בגיל 12 במושב. במחלבות, במטעים, עובד בכסף. אחר כך עברתי להובלות, הפקות אירועים ומכונאות של כלים חשמליים. והכל תוך כדי הלימודים ולמדתי טוב, הוצאתי ציונים טובים, מעל הממוצע".
גם גיל רז מקיבוץ גבע, המכונה "גרניט" בגלל שעם הזקן שלו הוא מזכיר את השף אסף גרניט, אמר שהתחיל לעבוד בגיל צעיר והוסיף: "זה מבגר ומפתח אותך".
באיא: "אני מגיל 16 עבדתי במלצרות בחתונות. אתה מכיר מישהו בגיל 17 שלא עובד? כל החברים שלי עובדים. מי שלא עובד זה רק הילדים של העשירים".
נפתלייב: "כמה כסף אתה יכול לקחת מההורים שלך? אני מגיל 16 הפסקתי בתכל'ס לקחת כסף מההורים".
מורשת בני מסס
בצהרי יום כיפור, 6 באוקטובר 1973, הגיחו מעל המוצב שלושה מסוקים סוריים עמוסים בחיילי קומנדו באיגוף בטיסה נמוכה מצפון מזרח לדרום. קדמה לכך הרעשה ארטילרית כבדה על המוצב וגם הפצצות של מיגים מהאוויר. באווירת השאננות שקדמה למלחמה הציב כאן הצבא רק 13 לוחמים של גולני. כל שאר עשרות החיילים במוצב היו חיילי מודיעין שעסקו רובם בהאזנות ותצפיות. מסוק סורי אחד התרסק לא הרחק מכאן על חייליו, אבל השניים האחרים נחתו בסמוך למוצב ובחצרו והשתלטו עליו לאחר קרב קצר.
שבועיים אחר כך, בניסיון השני, הצליחה חטיבת גולני לכבוש בחזרה את המוצב במחיר של 55 לוחמים הרוגים ו־80 פצועים. מיכה לימור, שהיה אז הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית, עלה לחרמון אחרי הקרב הקשה ומצא את המקלען בני מסס מטבריה יושב על סלע קטן, מתאושש מהלחימה. מסס ישב כשגבו לחרמון ולימור ניסה להפנות את מבטו למוצב שנכבש בדם חבריו. "לא רוצה לראות את המקום הזה כבר, הדם של החבר'ה שם הלך כמו מים", אמר מסס בתוגה. פחדת, שאל לימור ומסס ענה ביובש: "לא הרגשתי שום דבר, לא ידעתי מה שאני עושה, רק כל הזמן הייתה לי נטייה קדימה". היית מוכן לרדת משם בלי לכבוש את החרמון, הקשה לימור ומסס ענה בלי לחשוב פעמיים: "הייתי מת ולא יורד. הכניסו לנו את הדבר הזה לראש, שאנחנו לא יורדים משם עד שלא רואים את הדגל של גולני ואת דגל ישראל שם למעלה". ואתה מאמין שזה היה חשוב, סיים לימור, וכאן הגיעה שורת המחץ: "בטח שזה חשוב, זה העיניים של המדינה". בשלוש מילים שהפכו לסמל ועשרות הרוגים הפך מוצב החרמון למיתוס שקיפל לתוכו את חידלון המלחמה ההיא ואת גבורת הלוחמים ששילמו בחייהם.
מסס חזר מכאן לטבריה עירו עם נפש מצולקת ומת כעבור שנים משיברון לב. שלט קטן שהוצב לא הרחק משער המוצב מספר את סיפור הקרב על המוצב. למחרת עזיבתנו העביר המ"פ דולב שיעור מורשת קרב לחייליו. לרובם לא היה מושג מה אירע פה במלחמה ההיא.
עכשיו אנחנו בעמדת שמירה בשעת בוקר מוקדמת מאוד ואת המשקפת אוחז הקשר מ"מ, רב"ט אייל אזולאי מתל־אביב. הרחוב הראשי של חאדר חוצה את הכפר לרוחבו ובסופו תל קטן ועליו מגדל מים הצבוע בצבעי דגל סוריה. טנדר נוסע לאיטו ואישה מבוגרת מטאטאת את מרפסת ביתה. הלאה משם, אל תוך השטחים החקלאיים מצפון, מיתמר עשן, ואזולאי אומר שנפל שם פצמ"ר לפני עשר דקות.
"זו התעסוקה המבצעית הראשונה שלנו", הוא אומר, "והכל נראה רגוע, אבל בכל רגע יכול לקרות כאן משהו. אנחנו כל הזמן בכוננות. אני גם שמעתי על מה שהיה פה במלחמת יום כיפור וזה רק מחדד את הערנות. אבל עזוב, קבל ת'סיפור שלי, ככה תעבור לי השמירה בכיף. אין לי אבא. לא מכיר אותו. גם אמא שלי לא מכירה אותו. יש לי אחות תאומה, טליה כפרה עליה, ואין לנו מושג מי האבא. אמא שלי דינה, כפרה עליה, החלום שלה היה להביא ילדים. בזוגיות זה לא הלך אז היא החליטה להביא אותנו בדרך ייחודית מה שנקרא, בתרומת זרע. אמא שלי עשתה הכל שיהיה לנו טוב, אבל אני בתור ילד הייתי בלגניסט. כפרה עליה כמה צרות עשיתי לה. לא הסתדרנו וכל היום הסתובבתי בחוץ. מבית הספר כל הזמן הברזתי, לא למדתי בכלל. בכיתה ז' העיפו אותי מתיכון חדש. משם עברתי לבית ספר "ברושים" ברמת־אביב. זה בית ספר לחינוך מיוחד. לקחתי את זה קשה. הייתי בן 14 ולא הבנתי מה רוצים ממני. אמא שלי אמרה שיהיה לי טוב שם ואני צעקתי עליה ובכיתי כי פחדתי מהסטיגמה. אבל אחרי שהתחלתי ללכת לשם הבנתי שזה המקום בשבילי, שזה הדבר הכי טוב שקרה לי. למדתי פשוט להיות בנאדם. הכניסו אותי שם לתלם, הציבו לי גבולות, סוג של טירונות. וזה לא שהתחלתי ללמוד. נהייתי בנאדם שזה יותר חשוב מללמוד. זה האלף־בית, קודם תהיה בנאדם. למדתי לכבד את הסובבים אותי ואת עצמי. היה לי דימוי עצמי נמוך, לא האמנתי שייצא ממני משהו, אבל לאט־לאט קיבלתי ביטחון בעצמי, ביכולות שלי. ככה, כיתה ט', י', י"א, משנה לשנה למדתי להעריך את עצמי. וכאן נכנס לתמונה הצבא.
"מהצו הראשון יצאתי עם שיבוץ של נהג רכב משא. לא רציתי להיות נהג, חשבתי שאני יכול לעשות משהו יותר משמעותי מלהיות כל היום על הכביש. רציתי להיות לוחם, אבל לא ספרו אותי. כשהתגייסתי שלחו אותי לטירונות של ג'ובניקים. הקצין בבקו"ם אמר תגמור טירונות, תחזור ונדבר. המשימה שלי הייתה להשאיר רושם חיובי בטירונות ובאמת כשחזרתי לבקו"ם הקצין אמר לי 'שמע, יש עליך חוות דעת מצוינת, תבחר מה שאתה רוצה'. רציתי הנדסה. תשאל אותי למה..."
למה?
"כי בהנדסה אתה לומד להיות לוחם חי"ר, אבל גם מעבר לזה. אתה לומד חבלה, מיקוש, דברים שפותחים לך דלתות אחר כך באזרחות, למשל חבלה במשטרה. וזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. הכי טוב! אמא של הכי גאה בי בעולם, בכתה מהתרגשות כשסיימתי מסלול. אף אחד במשפחה שלי לא היה לוחם. הערך העצמי שלי עלה מאוד. נהייתי רבאקיסט, ראש גדול, כשקשה לאחרים אני דוחף אותם. כולם פה במחלקה רבאקסיטים, חיות אדם. אנחנו מחלקה חזקה מאוד עם ווייב חיובי, נטו משפחה. ובין השמירות והמטלות והפעילויות היזומות אנחנו מתחפשנים, יושבים ומריצים קטעים. או משחקים בפלייסטיישן. יועד ואני הכי טובים בסוני, אבל אני לא רוצה לצאת פלצפן. גם ששון סבבה ושמעון לוגסי לא פראייר".
איך באיא?
"עזוב, הוא אוכל רביעיות."
ומירו?
"הוא לא מתחבר לפיפ"א. הוא אוהב לעשות כושר, לשתות ביצים ולאכול בריא. הוא למשל לא טוחן צ'וקולוקים (המילה העכשווית לצ'ופרים – ע"ש). אנחנו גם חזק בשש בש. מלאכי תותח בשש בש ואני גם, אבל את זה אל תרשום שלא יגידו שאני שחצן".
חולם על מקסיקו
ים מלאכי הגיע להחליף את אזולאי בשמירה והלכנו לחדר האוכל. התברר שמירו לקח על עצמו את ארוחת הבוקר. טיגן חביתות וחתך סלט. "שברתי 25 ביצים", אמר בשביעות רצון עצמית ורב"ט יהושע נוב המכונה "בינקי" בגלל שהוא מזכיר את בינקי מסדרת הילדים המצוירת "ארתור", אמר: "הייתה ארוחה אליפות. בכלל, מירו שפיץ במטבח. בשבוע שעבר הוא הכין מוקפץ בן זונה עם גזר, גמבה, בצל, צ'ילי וסויה". "האמת", טפח מירו על כתפו של בינקי כאות תודה על הפרגון, "הייתי רוצה להיות הטבח של המוצב, אבל רק בתנאי שייתנו לי פטור מהשמירות".
קצת אחרי 12 בצהריים הוקפצו באיא, דביר והמפקד סמל שחר אל מחוץ למוצב לאזור הגבול. תצפית זיהתה דמות חשודה מתקרבת לשטחנו והחיילים יצאו לבדוק במי מדובר. כעבור שעתיים הם חזרו ואמרו שזה היה רועה צאן שרק התקרב לגבול, אבל לא חצה אותו.
אחר הצהריים המ"פ דולב הגיע שוב לביקור במוצב וירד למשרדו של המפקד רואד. החיילים היו עסוקים במשימותיהם, חדר המועדון היה ריק.
מרבית החיילים כאן התגייסו בנובמבר 2016, כך שרוב השירות עוד לפניהם. ועדיין, תוכניות וחלומות כבר יש. "אני אעבוד, אחסוך כסף", אמר ים מלאכי בעיניים בורקות, "כי בא לי לטוס מפה לשנה־שנתיים, להוריד טיפה לחץ. כרגע אני חושב על מקסיקו. מקסיקו זה חלום. אני מקווה שזה יקרה".
"אני לא רוצה לנסוע ולא ללמוד", אמר באיא בענווה, "אני רוצה להקים משפחה ולפתוח עסק. לא משנה מה, העיקר שיכניס כסף. אני רוצה לעשות כסף, שיהיה לי, שלא יהיה חסר. שאוכל לעזור לעצמי, למשפחה".
"אני כן רוצה לטוס", התפרץ הרץ־חמ"ל שי, "כרגע אני מושך לכיוון המזרח. אחר כך אני אחזור לקיבוץ ואצטרך לקבל החלטה: או ללכת למטעים או להיות המציל בבריכה. הציעו לי לצאת לקורס מצילים על חשבון הקיבוץ ולהחליף את המציל עמית־כפית שרוצה לעבור למטעים".
"אני רוצה ללמוד משחק", חייך אזולאי, "אומרים לי שאני יכול להיות שחקן".
"ואני אפתח מספרה בעזרת השם", אמר נפתלייב, "ספרות זה המקצוע שלי".
מפקד המוצב רואד ליווה אותנו לש"ג. "אני רוצה להמשיך בצבא", אמר, "להיות מ"פ בחיל. מעבר לזה אלוהים גדול. כרגע אני בונה בית ליד ההורים בשפרעם. בונה אותו מאפס. קניתי אדמה ותכף אני מתחיל עם היסודות. בעזרת השם תהיה גם אישה. אני גם רוצה לצאת ללימודים בצבא, לעשות תואר ראשון".
ואחרי הצבא?
"אין אחרי הצבא. הצבא זה העתיד שלי. אני אוהב את העבודה הזו".
שבוע אחרי ביקורנו במוצב אירע הפיגוע בהר אדר, שבו נרצחו שלושה ישראלים. אחד מהם, לוחם מג"ב סולומון גברייה ז"ל, היה חבר ילדות של באיא אזנה והתגורר לא רחוק ממנו. הידיעה על מותו תפסה את אזנה במוצב החרמון. מפקדו רואד שיחרר אותו ללוויה.
עודד שלום
