"יש בצבא מאות לוחמים עם ציפרלקס "

בעוד חודשיים תעלה אל"מ ד"ר קרן גינת (48) על מטוס עם כל המשפחה לטיול שחרור בווייטנאם או בהודו. "עוד לא החלטנו בדיוק לאן נטוס. אנחנו עוד שוקלים את זה", היא מספרת בראיון ראשון מאז פשטה את המדים. גינת, הנשואה לעידן ואמא לשלושה ילדים, נולדה בארצות־הברית בשכונת ברונקס בניו־יורק. "נולדתי בין ירי לירי בשכונת פשע". אמא שלה עזבה בגיל צעיר את הארץ לאמריקה שם הכירה את אביה והשניים נישאו. כשהייתה בת 15 חלתה סבתה שהתגוררה בישראל, וגינת, שהייתה נוהגת לבקר אותה כל שנה בקיץ, נשארה לסייע לה ומאז נשארה כאן. ההורים הצטרפו כמה שנים מאוחר יותר ועשו עלייה. "לא דיברנו בבית עברית, אבל כן היינו ציונים. היינו מגיעים לבקר בישראל פעמיים בשנה", היא מספרת.

ד"ר גינת מתמחה בהפרעות טורדניות וכפייתיות. "מגיל חמש ידעתי שאני רוצה להיות רופאה. בתור ילדה קטנה התאהבתי ברופא הילדים שלי שהיה שמנמן אורתודוקסי עם שמונה ילדים והייתי מגיעה לעזור לו במרפאה בכל חופש", היא משחזרת. את לימודי התיכון סיימה בהצלחה והמשיכה לעתודה בלימודי רפואה בטכניון ולסטאז' בבית החולים תל השומר. כדי לממן את הלימודים עבדה כאחות מוסמכת ברמב"ם. "בתחילת הלימודים חשבתי שאהיה בכלל רופאה בטיפול נמרץ, אבל כשפגשתי בפעם הראשונה את המחלקה הפסיכיאטרית - התאהבתי", מספרת גינת בהתרגשות ומסבירה את הבחירה דווקא בתחום בריאות הנפש: "אם כירורג תיקן למישהו את הלב הוא עשה משהו טכני, אם אני תיקנתי למישהו את הנפש זה בעיניי יותר משמעותי - ההשפעה היא על כמה דורות קדימה. לגדול עם הורה דיכאוני או עם פוסט־טראומה עלול להשפיע על כל המשפחה".

לאחר לימודי הרפואה התגייסה לצה"ל כפסיכיאטרית במחנה 80 ולאחר מכן כמפקדת המרפאה באותו מחנה. היא המשיכה כרופאה במערך גיבוי לחימה ויצאה להתמחות בפסיכיאטריה בתל השומר. כששבה לצבא שירתה בכמה תפקידים בחיל האוויר. לפני כמה שנים מונתה לראש ענף קליני במחלקת בריאות הנפש וב־2010 אפילו השתתפה במשלחת הסיוע ההומניטרי של חיל הרפואה להאיטי ונתנה סיוע נפשי לכוחות בשטח. לתפקידה הנוכחי נכנסה לפני שלוש שנים, בשיאו של מבצע צוק איתן, והפכה לאישה הראשונה שמשרתת בתפקיד ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל - הקב"נית הראשית בצבא.

ד"ר גינת נחשבת לפורצת דרך גם מכיוון שהיא גם האישה הראשונה בדרגת אלוף־משנה בחיל הרפואה. "הצבא מעולם לא עצר אותי מלעשות משהו, אבל הציפייה החברתית הייתה במשך שנים ארוכות שהאישה תהיה אחראית על גידול הילדים והטיפול בבית. פעם כשאישה יצאה מהעבודה בארבע הסתכלו עליה בצורה בעייתית. זה לא קורה רק בצבא. בישראל יש רק אישה אחת שמנהלת בית חולים פסיכיאטרי וגם היא פורשת עכשיו", היא מסבירה מדוע רק אחרי כל כך הרבה שנים, רק עכשיו מכהנת אישה בתפקיד הבכיר. "הרבה נשים שלמדו רפואה החליטו לצאת למרתון, אבל בשלב מסוים הבינו שהמחיר שהן עלולות לשלם הוא גבוה מדי. אני שילמתי מחיר בגידול הילדים. לא הייתי בימי הורים ולא זכרתי את השמות של המורים. הבת שלי אמרה לי פעם שהיה לה קשה כשהיא הייתה מגיעה הביתה ורצתה לשוחח עם מישהו, לא היה לי זמן בשבילה. הייתי אומרת לה 'נשוחח בעוד חמש שעות'".

את מכירה את הקלישאה שהילדים יושבים על ספת הפסיכולוג ומאשימים את ההורים בכל הבעיות שלהם. זה לא עבר לך בראש?

"הסנדלר הולך יחף. המחשבה הזו עברה במוחי הרבה פעמים. אבל צריך לזכור שבמבחן התוצאה הם יצאו ילדים מדהימים. אז כנראה שמשהו עבד כמו שצריך בחינוך שלהם".

האווירה שהשרתה גינת בבית השפיעה על כל הסובבים. בעלה עידן היה עד לאחרונה איש עסקים מצליח, שימש כסמנכ"ל מכירות בחברה גדולה, עד שיום אחד החליט לעזוב הכל ולעסוק בחינוך ובטיפול בבני נוער במצוקה. בנה הבכור יונתן (24) שירת ביחידת מחשבים בצה"ל ועובד כיום בתחום ההיי־טק. הבת אופיר (20) מתחילה לימודי אמנות בבצלאל ושירתה עד לאחרונה ביחידה סודית בתפקיד של סיוע ועזרה לחיילים. "היא הייתה מספרת לי עד כמה התפקיד שלה היה משמעותי וחשוב. יכול להיות שזה קשור לבית שהיא גדלה בו", מספרת גינת בגאווה. הבן הקטן עמית (11) תלמיד בכיתה ה'. "יש לו הרבה סבלנות והומור. החיסרון היחיד הוא שגיל ההתבגרות עוד לפניו. יש לי לעבור את הסיוט הזה עוד פעם אחת ודי", היא מתפקעת מצחוק.

בשנים האחרונות השתנתה התפיסה החברתית- הרבה אנשים כבר אינם מסתירים את העובדה שהם בטיפול פסיכולוגי או נוטלים תרופות נוגדות דיכאון וחרדה. בני נוער רבים אינם מתביישים בשיחות שלהם עם יועצת בבית הספר. ד"ר גינת בטוחה שהמגמה הזו משפיעה גם על הסטיגמה של הטיפול אצל קב"ן בצה"ל. "התפיסות בחברה לגבי סיוע נפשי וטיפול פסיכולוגי השתנו אולי בגלל הפתיחות לעולם והמודרניזציה או בגלל שהרבה אנשים רוצים להגיע להגשמה עצמית. אני מרגישה שכיום הסטיגמה של טיפול אצל קב"ן השתנתה- אם פעם אמרו על כל מי שהלך לקב"ן שהוא מבקש להשתמט מהשירות, היום יש למפגשים האלו יותר לגיטימציה", מסבירה גינת. "מספר הפונים לקב"ן שילש את עצמו בחמש השנים האחרונות, מספר החיילים שהמפקדים מפנים אותם לטיפול זינק, ומספר החיילים שהיו להם יותר משלושה מפגשים עם קב"ן הוא עצום. יש בצבא מאות חיילים לוחמים עם ציפרלקס", היא מוסיפה. "אנחנו לא רק גוף שנותן לחיילים פרופיל 21, אלא אנחנו מסייעים להם להתאים את השירות למאפיינים ולצרכים שלהם כדי שיעשו את התפקיד שלהם בצורה הטובה ביותר".

קיטבג על הכתף ופגישה עם הקב"ן

אחד המהלכים שהובילה ד"ר גינת היה להנגיש את הקב"נים לחטיבות הלוחמות: אם בעבר כשלוחם היה רוצה לראות קב"ן הוא היה צריך ללכת למרפאה של הפיקוד - כזו שלפעמים נמצאת במרחק מאות קילומטרים - כיום יש בכל חטיבה לוחמת קב"ן שנוסע בכל יום לגדוד אחד כדי לטפל בחיילים. "לא רק החיילים בחימוש זכאים לראות קב"ן, אלא גם הלוחם בגולני או בצנחנים", היא מסבירה.

מערך בריאות הנפש עוסק בטיפול בחייל בכל המעגלים - גם בשגרה וגם בחירום. כך, למשל, בימים אלו ממש מושקת לומדה ממוחשבת שכל לוחם יתנסה בה במהלך ההכשרה שלו. "המטרה של התוכנית היא לצמצם תגובות פוסט־טראומטיות ב־40 אחוז. בסיס התוכנית הוא שאנשים שמגיעים לסיטואציה טראומטית כשהם דרוכים יותר ומחפשים סיכון ואיום, עמידים יותר ובכך מקטינים את הסיכוי לסבול מפוסט־טראומה. ההחלטה להכניס את המערכת הזו לצבא התבססה על מחקר שנעשה בתחום בשנים האחרונות. בצה"ל ינסו לשפר את הדריכות בקרב לוחמים ויגרמו להם לחפש את האיום. "ההבדל בין התרגשות לחרדה זה פרשנות שאנחנו נותנים לזה. אנחנו רוצים להפוך את החרדה של החיילים לסוג של התרגשות", מסבירה ד"ר גינת. האימון ייכנס לשימוש בהדרגה על פי סדר עדיפויות, שבראשו לוחמים המיועדים לחזית, בהמשך לוחמים נוספים, ולבסוף גם תומכי לחימה מסוימים.

גינת מודה שבשנים האחרונות צה"ל מגייס חיילים עם קשיים נפשיים ובעיות הסתגלות בשיעורים גבוהים יותר, כאלו שבעבר לא היה להם סיכוי לעלות על מדים. "אנחנו עושים את זה כי אנחנו מאמינים שזה צבא העם. יש לנו שני תפקידים - גם להגן על מדינת ישראל בכל משימה וגם לתת הזדמנות לכאלה שבלי הצבא לא היו מצליחים לצאת ממעגלי המצוקה. אנחנו נותנים לחיילים הכשרות כמו סדנה לשליטה בכעסים וסדנה למיומנויות חברתיות. אלה דברים שיכולים לשנות לחיילים האלה את החיים", מספרת ד"ר גינת. בשנים האחרונות יותר ויותר חיילים "מורכבים" משובצים לתפקידי לחימה. "דווקא לאנשים שהלכו לאיבוד - המסגרת החברתית, החברות הקרובה, הלכידות שיש ביחידות הלוחמות עשויות לסייע להם. יש לא מעט חיילים שאני בטוחה שהחיים שלהם השתנו בזכות השירות הצבאי".

בצה"ל הבינו בשנים האחרונות ששיעור בני הנוער שמגיעים לצבא עם הפרעות קשב וריכוז הוא גבוה ולכן החליטו לשנות מדיניות. "הפרעת קשב הייתה מורידה פרופיל. היום אם אתה נוטל ריטלין או קונצרטה ומתפקד מעולה, אין סיבה שזה יפגע לך בשיבוץ. היפראקטיביות לא שוללת את האפשרות להיות לוחם, נהפוך הוא. נכון שיש מקצועות שאי־אפשר להיות בהם כשיש לך הפרעת קשב. אנחנו לא נשבץ מישהו כזה להיות בקר טיסה", מסבירה ד"ר גינת שבעצמה סובלת מהפרעת קשב וריכוז. לדבריה קביעת האבחונים כיום במערכת האזרחית נעשית בצורה קלה מדי, "אם בכיתה ביישוב מבוסס 60 אחוז מהתלמידים מגיעים עם אישור להארכת זמן בבחינה זה נשמע לי לא סביר. לא יכול להיות ש־60 אחוז נחשבים חריגים ויוצאי דופן".

ד"ר גינת נכנסה לתפקיד יומיים לאחר הכניסה הקרקעית לעזה במהלך מבצע צוק איתן. יחד עם קודמה בתפקיד יצרו את פרויקט "שומר איתן". "היה ברור לנו שאנחנו חייבים להיות קרובים לאזורי הלחימה. אנחנו לא יכולים להיות רחוקים מהלוחמים", היא מסבירה. "הקמנו מרכז איתור והושבנו שם פסיכיאטרים וקב"נים שהיו בקיבוצים וביישובים ברצועת עזה, והם התקשרו לאלפי אנשים שרצינו לדעת מה קורה איתם אחרי הלחימה: אנשים שהגיעו למרכז עזרה ראשונה שהקמנו ליד הגדר, אנשים שעברו אירועים קשים, כאלה שנפצעו קל ולא חזרו ללחימה. המטרה הייתה למצוא את אלה שיש להם משהו לא פתור ולתת להם טיפול קצר מועד אפקטיבי כמה שיותר מהר". הפרויקט הזה קצר הצלחה, ויותר מ־80 אחוז מהלוחמים שקיבלו טיפול - חזרו לשטחי הקרב ללחימה. "שינוי הכי קטן בתפיסה הקוגניטיבית אצל הלוחם יכול להשפיע על כל הנרטיב של הלחימה, ולכן היה לנו חשוב לתת טיפול ממש סמוך לזירות ההתרחשות. אין לי ספק שזה חסך מהרבה חיילים שנים של טיפולים בעתיד", היא מוסיפה.

אחד המהלכים הנוספים שיזמה ד"ר גינת היה לשלוח לכל חייל כשבועיים לפני השחרור הודעת אס־אם־אס עם איגרת שעליה היא חתומה ובה מפורטים המקרים שבהם התגובות לאחר השחרור נחשבות לחריגות ויוצאות דופן ומעידות על איזושהי בעיה המצריכה טיפול. "החלטתי שאני גם מסבירה לחיילים המשוחררים איך תובעים את משרד הביטחון עם מספרי הפקס ומספרי הטלפון ואילו מסמכים הם צריכים להגיש. זה אולי לא פוליטיקלי קורקט אבל זה בהחלט חלק מהמהלכים שהיה לי חשוב להוביל, ומשרד הביטחון הסכים לשתף פעולה איתי. אני בטוחה שיש לא מעט אנשים ששמחים שהשתחררתי", היא צוחקת.

על פי נתוני הצבא, בעשור שבין 1996 ל־2006 היו כ־35־40 חיילים מתאבדים בכל שנה בצה"ל. בעשור האחרון מספר המתאבדים עומד על 15 בממוצע. "אני מקבלת את הביקורת שאומרת שהצלחנו להוריד את מספר המתאבדים באופן דרמטי אבל בשנים האחרונות המספר נשאר יציב", היא אומרת. "כל הקב"נים עושים עבודה קשה אבל זה לא פשוט. שיעור המתאבדים בצה"ל הוא עשרה ל־100 אלף. בצבא הקנדי המספר הוא 27. אנחנו מתחקרים ולומדים מכל מקרה". בשנים האחרונות הוחלט בצה"ל שמי שאינו לוחם או גר במקום מסוכן יפקיד את הנשק בנשקייה ולא ייצא איתו לחופשה הביתה. "הסיפור הקלאסי של התאבדויות זה על חייל שנפרד מהחברה או שקצת קשה לו במסגרת הצבאית - ובדיוק הנשק היה זמין. מספיק שנרחיק את זה ממנו והקטנו את מספר המתאבדים. רוב אלו שמנסים להתאבד לא באמת רוצים למות. יחד עם זאת יעד של אפס התאבדויות הוא לא ריאלי כמו ששלום עולמי הוא לא ריאלי".

עכשיו כשאת פושטת את המדים מה התוכניות?

"אני רוצה בחצי שנה־שנה הקרובה לנוח. אני צריכה לעכל ולהבין מה אני משאירה מהצבא מאחור ומה אני לוקחת להמשך החיים. יש לי הזדמנות להתחיל פרק ב', אבל צריכה קודם לעצור ולחשוב. ברור לי שאני ארצה לעסוק בתחום של בריאות הנפש כי זו האהבה הגדולה שלי, אבל שום דבר עוד לא סגור". בינתיים ד"ר גינת אורזת את הצ'ימידן. "אנחנו מתכננים לנסוע לחודשיים כל המשפחה. אנחנו מאוד רוצים וייטנאם אבל אולי נמצא את עצמנו עמוק בדרמסלה".

כשהקב"נית הראשית בצה"ל צריכה טיפול וייעוץ, למי היא פונה?

"לבעלי". •

elizera12@gmail.com