"כל נושא השכר של אנשים עם מוגבלויות שמועסקים מורכב מאוד. ראוי שבעקבות מאבק הנכים הם יקבלו שכר שתואם לשכר המינימום, זה נכון ערכית ומוסרית. אני לא יודע להיכנס להיבטים התקציביים או למשמעות התקציבית של זה, אבל ברור שאדם לא יכול להתקיים מ־2,342 שקל בחודש. מצד שני, בעקבות שינוי חקיקה, אנשים עם מוגבלויות לא ייכנסו לשוק העבודה. לכן צריך למצוא את האיזון הראוי לשני הצדדים".
רגע אחרי חתימת ההסכם עם הנכים, לערן זיני (42), מנכ"ל חברת "המשקם", המפעילה תשתית העסקה ענפה לאנשים עם מוגבלויות - פיזיולוגיות ונפשיות – יש בטן מלאה על המצב החברתי, התעסוקתי והתדמיתי שבו הם שרויים כיום - אותם אנשים שהוא רואה להם את הלבן בעיניים מדי בוקר. הוא סבור שיש לעשות הכל כדי לשלבם בשוק העבודה, בשכר הולם. הוא כועס על חלק מהרגולטורים ומקבלי ההחלטות, על המעסיקים שמפקירים חלק מהאנשים עם מוגבלויות לעבוד בחדר צדדי ובתנאים פחותים מאלה של עובדים מהשורה, על אלו שמפחדים מבעיות נפשיות של עובד ומוותרים עליו, וכן על השכר הנמוך שהם משתכרים והיעדר יחסי העבודה בין הצדדים.
זיני לא פראייר. הוא מכיר היטב את העולם הפוליטי, את העולם העסקי ומה שביניהם. הוא היה בשניהם "שעות נוספות". זו הסיבה, כנראה, שהוא מהלך בין הטיפות בכל מה שקשור לעמדות שלו מול המדינה והממשלה. חושש למתוח ביקורת ישירה. ואם כן, תמיד יגיע "מצד שני".
זיני היה יועץ בכיר לשר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרידמן, ובהמשך היה ראש אגף רגולציה בחברת בטר פלייס. לאחר מכן נכנס לתפקיד מנהל התפעול והלוגיסטיקה בחברת המשקם וכיום הוא סוגר שנתיים בתפקיד המנכ"ל (היו"ר הוא אמנון טיברג). הוא בן 42, מתגורר במודיעין, נשוי פלוס שלושה ומנהל את אחת החברות המוזרות במשק - חברה ממשלתית שמוחזקת 60% על ידי ההסתדרות הציונית העולמית ו־40% על ידי משרד הרווחה בראשות השר חיים כץ, ומתפעלת מפעלים מוגנים לאנשים עם מוגבלויות. בעקבות ביקורת על כך שהחברה למעשה מפרידה בין אנשים עם מוגבלויות ובין יתר האוכלוסייה ולא משלבת אותם בשאר המשק, נכנסה המשקם בשנים האחרונות גם לתחום השמת עובדים עם מוגבלויות בחברות רגילות.
"המעסיקים במקום אחר"
"אנחנו מעסיקים קרוב ל־3,000 עובדים במגוון רב־נכותי בפריסה ארצית, יש לנו 24 מפעלים, שבע מתפרות ועוד הרבה יחידות גינון שפרושות בכל הארץ", מגלה זיני. "מפעלי החברה הם מפעלים תעשייתיים לכל דבר, ואנחנו מתקשרים חוזית מול הגורמים הכי בכירים במשק הישראלי כמו אסם, שטראוס, HP, בנק הפועלים ואחרים.
"אני בטוח שיש מקום בישראל לחברת המשקם שהיא המעסיק הכי גדול של עובדים עם מוגבלויות בכל הארץ. אני חושב שנקודת המוצא היא רמת התפקוד של המועמד שמגיע לראיון, בין אם בחברת המשקם ובין אם בשאר המסגרות המוגנות. רמת התפקוד היא קריטית לקבלת ההחלטה - מה המסלול הכי נכון ומתאים לאותו בחור או בחורה. זה מאוד תלוי גם בטווח הגילים".
מה דעתך על הטענות שלפיהן המשקם מפרידה אנשים עם מוגבלויות, כאשר הציפייה היא לשלב אותם דווקא בחברה?
"גם בחינוך המיוחד מדברים על שילוב של תלמידים עם צרכים כאלה ואחרים, ואני לא רואה מקום או שיח שבו מישהו בא וחושב לסגור את החינוך המיוחד כיוון שזה יפגע בתלמיד. אני חושב שאנחנו בכיוון הנכון, והתחושה שלי שגם מעסיקים נמצאים היום במקום אחר. ככל שעוברות השנים הרגולטורים כן נוטים לנסות ולשלב אנשים עם מוגבלויות בשוק הטבעי. לצערי, יש מקומות שבהם אין התאמה מלאה לשוק העבודה. מבחינתנו, המסגרות נותנות מענה תעסוקתי, שהחלופה שלו היא שהעובד ישב בבית. במקומות שבהם אני מזהה שיש עובדים עם מוטיבציה ועם רצון להתפתח ולהתקדם, אני נותן להם את הכלים להשתלב בשוק העבודה החופשי ובלבד שבאמת דואגים להם ולא מנצלים אותם".
אילו מקרי אפליה וניצול ראית בשוק הטבעי של אנשים עם מוגבלות?
"ראיתי מקרים מטרידים מאוד. אני לא אוהב לראות שמשלבים עובדים עם מוגבלויות בעבודות כפיים, או באיזה חדר אחורי בתוך עסק שאף אחד לא דואג לעובד הזה. כלומר, העבודה היא לשם העבודה ולשם הניצול, ולאו דווקא ממקום של תרומה של ערך חברתי אמיתי, וזה מאוד מפריע לי. יש לי אחריות להתריע - בטח אם אני מזהה מקומות כאלה - ובהרבה מקרים לסיים את ההעסקה באותו מקום ובלבד שיהיה לאותו עובד מקום עבודה ראוי ומכבד".
אתה בעצם אומר שיש מעסיקים שמשתמשים בעובדים בעלי מוגבלות לצורך קידום התדמית הציבורית שלהם.
"אני רואה גם כאלה, אבל אני חייב לומר ביושר שאני מזהה רצון אמיתי של מעסיקים לשלב עובדים עם מוגבלויות. הרצון הזה מגיע גם מההנהלה וגם מחטיבת משאבי האנוש. הקשיים הגדולים עולים ברגע שרוצים לשלב עובדים עם מוגבלויות במחלקות או בחטיבות האופרטיביות, ושם אני מזהה קצת יותר התנגדות או חשש של בעלי תפקידים. הסיבה היא שמדובר בהחלט במשאב שצריך לנהל אותו, משאב שצריך עזרה כדי לגרום לכך שהשילוב יהיה מתאים. החשש הזה של אותם מנהלים בשטח גורם לכך שהשמות לפעמים נכשלות בעיקר בגלל חוסר תשומת לב והבנה של המורכבות".
מתוך בעלי המוגבלויות, מי אלה שסופגים את קשיי ההשתלבות הגדולים ביותר בשוק?
"הקושי העיקרי הוא במוגבלויות שהן נפשיות. בהשמות שבהן עולים צרכים בהיבט הנפשי הרבה פעמים אני מזהה קושי חברתי או פער בין שלב הראיון ושלב החודשיים הראשונים לבין ההמשך. זה מצד אחד מתסכל, ומצד שני זה אתגר מרכזי - למצוא לאדם את התפקיד המתאים ביותר".
מעסיקים חוששים מפגועי נפש?
"יש גם את החשש מצד המעסיק, ואני חייב לומר שיש לנו מקרים כאלו שבהם מקום העבודה גורם ללחץ לפעמים ולסיטואציות מורכבות. קשה מאוד לזהות את זה, ולפעמים בראיון השיח הוא נעים וכל השלבים עוברים חלק, ופתאום אחרי חודשיים־שלושה יש התפרצות ומשבר. התפקיד שלנו הוא לזהות, לטפל, ופעמים רבות אנחנו מצליחים להיערך למשברים הבאים".
"לא לבכות על מר גורלנו"
את מרבית העבודה של המשקם ניתן לתייג תחת עבודות כפיים פשוטות ועבודות אריזה. רבים סבורים כי כיום אין כלל צורך בחברה כזו בעידן הדיגיטל והטכנולוגיה.
"זה נכון. היום זה לא מה שהיה פעם. אבל אני חייב לציין בשמחה שדווקא עולם האריזות, כל תחום קבלנות המשנה, הוא בעצם עולם הולך ומתפתח. היום חברות משקיעות הרבה מאוד כסף באריזות, ואני לא רואה שעבודות הידיים מוחלפות מהר בעבודות רובוטיות, אם כי זו מגמה ניכרת וברורה ואנחנו מזהים את זה כמעט מול כל חברה. הרעיון הוא לא לשקוט על השמרים ולבכות על מר גורלנו. אנחנו משקיעים ורוכשים מכונות אריזה חדשות, רוכשים רובוטים ומשקיעים באוטומציה כדי להדביק את השוק. החלטנו להיכנס לתחום הסריקה הדיגיטלית, זה תחום מעניין ומתאים לעובדים עם מוגבלויות. לשמחתי, היום מועסקים שם קרוב ל־35 עובדים שמבצעים תהליכי סריקה מדהימים".
לזיני ביקורת קשה כלפי הגופים שמתפקדים כרגולטורים של המשקם. לרבים מהם יד ורגל בפעילות החברה, בהם הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה. "אני חושב שהממשלה כן משקיעה משאבים בתחום ויש מקומות שצריך לפרגן, אבל הדבר שהכי מפריע לי זה שאין יחסי עובד־מעביד בין מפעלים מוגנים לעובדים עם מוגבלויות, שם הם נקראים מקבלי שירות - למעט חברת המשקם. זה הדבר שהכי כואב לי ואני לא מקבל אותו. אני חושב שבמסגרות המוגנות כן מתבצעת עבודה ועשייה ואני חושב שנכון דווקא בסגמנט הזה ליצור יחסי עבודה וליצור תנאים סוציאליים מלאים. במסגרות המוגנות המוגבלים הם עובדים לכל דבר ועניין".
