ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    EPA
    24 שעות • 30.09.2017
    "סבלתי עם העם שלי מעשי טבח, מתקפות גז, היום זה הרגע המאושר בחיי"
    "עכשיו אני יכול למות, זאת התחושה שלי", אומר מסעוד ברזאני, מנהיג הכורדים בעיראק. במשך כחמישים שנה נלחם ברזאני למען עצמאות לעמו. לאחר משאל העם ההיסטורי הוא מרגיש קרוב מתמיד להשגת החלום. והוא נחוש להגשימו למרות האיומים של עיראק, איראן וטורקיה במלחמה. "עינו אותנו, ירו בנו, שום דבר לא יכול להיות יותר גרוע ממה שכבר עברנו". הפילוסוף היהודי־צרפתי הנודע, ברנאר אנרי לוי, נפגש עם נשיא כורדיסטן לראיון מיוחד
    ברנאר אנרי לוי

    סעוד ברזאני, נשיא החבל הכורדי בעיראק ומפקד כוחות הפשמרגה, פותח את הראיון שלנו עם אנקדוטה. "מישהו סיפר לי שאחד המדינאים הצרפתים אמר 'עכשיו אני יכול למות', זה היה בערב שאחרי ניצחונה של צרפת על גרמניה במלחמת העולם הראשונה. זו גם התחושה שלי הבוקר, יום אחרי משאל העם". היועצים שסובבים את ברזאני בארמון הנשיאותי סלאח־א־דין בבירת החבל הכורדי, ארביל, ממהרים לציין כי ברזאני לא התכוון לדברים שלו ברצינות. "בגיל 71", הם מסבירים, "הנשיא יותר מדי חשוב לעם שלו בכדי להתפלסף במחשבות כאלה. אנחנו רק בתחילת המאבק".

     

    ברזאני נחוש. "אני נלחם כבר למעלה מחצי מאה", הוא אומר. "סבלתי עם העם שלי רציחות המוניות, מעשי טבח, גירושים, מתקפות גז. אני זוכר את הזמנים כשחשבנו שגמרנו, שאנחנו בדרך להכחדה. אני זוכר ימים, כמו בשנת 1991, אחרי המלחמה הראשונה נגד סדאם חוסיין, כשהדמוקרטיות המערביות מיהרו לעזרתנו אבל השאירו את הדיקטטורה על כנה, ובכך החזירו אותנו לצל החשוך. במהלך העשורים האלה של ההתנגדות, של תקוות שנגוזו ודוכאו, ותקוות שנולדו מחדש, לעולם לא תיארתי לעצמי שבימי חיי אראה את היום, שבו העם שלי יצליח להתאחד ולהביע בפני העולם את הרצון להיות דמוקרטי וחופשי. היום הזה הגיע, והוא היום המאושר בחיי. זה כאילו שכל מה שעשיתי וכל מה שחלמתי עליו, כל הקרבות והמאבקים שעברנו ביחד, התכנסו לרגע הזה".

     

    בזמן שאני מקשיב לדבריו, אני לא יכול שלא לחשוב על האנשים הקטנים, אלה שעד לדקה האחרונה ישבו מאחורי השולחנות שלהם בשגרירויות ובמשרדי החוץ — והיו בטוחים שברזאני יסכים לדחיית המשאל. אני חושב על הדיל ששר החוץ האמריקאי, רקס טילרסון, הציע לו חמישה ימים לפני המשאל. הייתה לי גישה למסמך ההצעה. בדרך מסוימת, זו הייתה הצעה טובה, שלפיה בתמורה לדחיית החלום — האמריקאים היו דואגים שירעיפו על ברזאני שבחים רבים, סיוע פיננסי רחב היקף, ותעודת ביטחון מוושינגטון. אבל לא לקחתי בחשבון את הגאווה הבלתי ניתנת לשבירה של האריה הזקן מכורדיסטן. הדיל לא הראה כל הבנה לליבת הרעיון, לא רק לגבי חייו שלו, אלא לגבי גורל עמו. כאילו שהוא קורא את מחשבותיי, ברזאני המשיך: "אתה חייב להבין, במשך שבועות ארוכים הופעלו עליי לחצים מכל הצדדים לחזור בי מהמשאל, הדאגה שלי הייתה להיות מסוגל להסתכל לעם שלי בעיניים. ואני לא מדבר רק על אלה שבחיים, אלא גם על כל אלה שנתנו את חייהם כדי להגן על המטרה הכורדית. בהופעה הפומבית האחרונה שלי, ביום חמישי לפני המשאל, באצטדיון חרירי בארביל, הייתה לי רק אובססיה אחת: לא להביך את עצמי כשאני עומד מולם".

     

    "לא ביצענו כל פשע"

     

    © Marc Roussel
    © Marc Roussel

     

     

    אני קופץ שוב ושואל על אלה שחשדו כי ברזאני מארגן את המשאל כדי להאריך את זמנו בתפקיד. אני מזכיר לו את אחת הפעמים הקודמות שבהן נפגשנו. זה היה בקו החזית, ערב המתקפה הגדולה נגד דאעש בסינג'אר. באותה הזדמנות, האיש הליברלי הפרו־מערבי, פרו־אמריקאי ופרו־ישראלי הזה, אמר לי שהוא לוקח דוגמה דווקא מהגנרל הווייטנמאי גיאפ שלחם באמריקאים במלחמת וייטנם. "הדבר הראשון שעשיתי בלילה אחרי סגירת הקלפי האחרונה", אומר לי ברזאני, "הייתה לאסוף את המחשבות שלי סביב קברו של מוסטפה ברזאני, אבא שלי ואבי האומה הכורדית. אל תשכח מה שאמרתי לך אז בשדה הקרב בסינג'אר. כל ימי חיי הייתי חבר בפשמרגה, בדיוק כפי שגנרל גיאפ היה. ולהיות חלק מהפשמרגה תמיד נראה לי משהו גדול יותר מלהיות נשיא. האומה הכורדית זקוקה לדור של מנהיגים צעירים".

     

    מבטו הופך לקשוח כשהוא מדבר על "השכנים", טורקיה, איראן ועיראק, שמשגרות איומים צבאיים על כורדיסטן בגלל משאל העם. "לא ביצענו כל פשע", אומר ברזאני, "לא הפרנו את החוק העיראקי וגם לא את אמנת האו"ם. שוב ושוב הבהרתי, לאורך כל התקופה לפני ההצבעה, שזה לא משאל על הכרזה פזיזה וחד־צדדית של עצמאות. המשאל הוא לגבי תחילת מו"מ פתוח ואמיתי עם בגדד שייקח כמה שייקח. כשהשכנים שלנו מגיבים כפי שהם מגיבים עם איומים וסחיטות, אנחנו רק יכולים להגיע למסקנה שצדקנו כשבחרנו אחרי מאות שנים של בגידה, לשקול לקחת את העתיד שלנו לידינו".

     

    אני מהרהר עם ברזאני בקול רם לגבי הרצינות של האיומים נגד הכורדים, ומפנה את תשומת ליבו לגיאוגרפיה הטראגית שמסנדלת את ארצו. אני מציין בפניו את הדוגמאות של בוסניה תחת המצור הסרבי, את ההתקפה של מדינות ערב על ישראל מיד אחרי הכרזת העצמאות. "אל תתמודד עם הצרות בחצי הדרך", לוקח את החירות לענות על השאלות שלי, פאלה מוסטפה, שר החוץ של ברזאני, שמשמש בראיון כמתורגמן. לפאלה יש קטע מוזר. הוא מדבר באנגלית אמריקאית עם מבטא אוקספורדי כדי לתרגם עבורי את התשובות של הנשיא.

     

    "שילמנו מחיר כבד"

     

    AFP
    AFP

     

     

    ברזאני לא מתחמק מתשובה. "אני מקווה מעומק ליבי שהם לא יישמו את האיומים שלהם. אבל אם כן...", הוא שוקל את מילותיו, "אם הם כן יוציאו לפועל את האיומים, אם הם באמת ינסו לחנוק אותנו, יסגרו את שדות התעופה שלנו או יחסמו את נתיבי הסחר, אז אני אומר לך: 'ראינו אחרים כמותם'. עינו אותנו, ירו בנו, גירשו אותנו לכל עבר. לפני שנים בהרים ולפני כמה שבועות בלבד בחזית נגד המדינה האיסלאמית. שילמנו מחיר כבד, מאוד כבד, למען אהבת החופש. אז תאמין לי, אין אמצעי עוין, אין ענישה קולקטיבית, אין שום דבר שיכול להיות קשה יותר עבורנו ממה שכבר סבלנו, ועוד משהו...".

     

    ברזאני פונה לנוכחים בחדר כאילו הוא בוחן אותם. "בזיכרון של כל אחד מאיתנו חקוק הידע בגוף ראשון על כל הרוע שאדם יכול לעשות לאדם אחר. אנחנו כולנו מודעים לכך. והזמן הזה עבר. לעולם לא נאפשר שיתייחסו אלינו ככה שוב. לא נתיר יותר לאף אחד לתקוף אותנו ללא עונש. ולגבי הקהילה הבילאומית..." הפעם הוא מסתכל עליי במבט מתריס. "בוא נתאר לעצמו שהשכנים שלנו יישמו את האיומים ואת התוכניות הלא הגיוניות שלהם. האם הקהילה הבינלאומית תעמוד לצידנו? האם הם רק יצפו במופע כמו אז כשהרגו אותנו בגז? תזכור את התקרית בפזליה לפני שנה, סמוך לשדה הקרב של מוסול. אתה היית שם, נכון?"

     

    אכן הייתי, עם צוות צילום שלי. יחידה של הפשמרגה נפלה למארב. החלה לחימה כבדה. למרות הקריאות לעזרה של אנשי הפשמרגה ובניגוד להבטחות של הקואליציה המערבית בהנהגת ארה"ב, לא הגיע כל סיוע אווירי. באותו לילה, בהרי זרטיק, הנשיא ברזאני געש מזעם. "הקואליציה הבטיחה לנו, אבל באותו יום לא עמדה בהבטחה. באותה תקופה, כולם דיברו על אומץ ליבם של הפשמרגה, על ההקרבה של הפשמרגה. אבל כשהגיעה העת לתמוך בפשמרגה, אף אחד לא הגיע. עד ליום הזה, לא קיבלתי הסבר למה שאירע אז".

     

    כשהוא נזכר באותו אירוע, הזעם שלו צף מחדש, אבל מהר מאוד ברזאני תופס את עצמו ונרגע. "אני לא יכול לומר זאת יותר ברור — אנחנו מחפשים מו"מ ודיאלוג. אנחנו מוכנים לחזור על זה שוב ושוב שאנחנו רוצים עצמאות לכורדים בעיראק. אין לנו כוונה להתערב בעניינים הפנימיים של המדינות השכנות שלנו. הבהרתי זאת גם לנשיא מקרון כשהתקשרתי אליו לפני שבוע עם שובו מהעצרת הכללית של האו"ם בניו־יורק. הוא היה נחמד. הוא הבין". אני יודע שמקרון הציע את שירותיה של צרפת כמתווכת, אני גם יודע שהוא היה מוכן להזמין את ברזאני לפריז ללא דיחוי כדי להיפגש שם עם ראש ממשלת עיראק, חיידר אל־עבאדי. פניו של ברזאני התעודדו. "אני סומך על הנשיא מקרון ועל ההנהגה שלו, למדינות שלנו יש מערכת יחסים מיוחדת, אתה יודע. אני אקבל בכבוד רב את ההזמנה שלו, אני יכול להגיע כבר מחר, ואני מקווה שזה נכון גם לגבי מר עבאדי". •

     


    פרסום ראשון: 30.09.17 , 22:11