ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    24 שעות • 30.09.2017
    למה דווקא עכשיו
    אחד הטיעונים הנפוצים נגד מתלוננות על עבירות מין הוא "למה נזכרת רק עכשיו". לרוב הטיעון הזה מגיע בצירוף ההאשמה שהמתלוננת "הורסת משפחות", "ממורמרת", ולא פעם מטילים ספק בעצם קיום המעשה. אם זה היה נכון, אומרים להן, היית מדווחת מיד, ולא מחכה לשעת כושר. עכשיו, כשפרשת גרוניך מבעירה את הדיון הציבורי סביב השאלה "למה נזכרת רק עכשיו", נפגעות אלימות מינית ונשות המקצוע שמטפלות בהן עונות לשאלה הזאת פעם אחת ולתמיד
    נעם ברקן

    פרשת שלמה גרוניך והתלונה שהוגשה נגדו אחרי שנים ארוכות מכה גלים. מצד אחד, תמיכה במתלוננת וקריאות לנשים נוספות לצעוד קדימה ולשטוח את סיפורן, קריאות שגם הביאו, יומיים לאחר הגשת התלונה הראשונה, להגשת תלונה נוספת נגד גרוניך. מנגד עומדים לצידו של המוזיקאי אנשים רבים — בהם אמנים, עיתונאיות, סופרים וגולשים ברשת — ותוהים "למה נזכרת רק עכשיו". הספקולציות נעות בין תאוות פרסום, לנקמנות שנובעת ממרמור מקצועי או אישי, לאי־יציבות נפשית.

     

    "לפי מה ששמעתי התלונה לא נראית לי אמינה", חרץ מאיר ויזלטיר, שהוסיף שהוא "שונא הטרדות מיניות". ויזלטיר האשים את המתלוננת, שהגיעה לגרוניך ככותבת צעירה: "היא טוענת שהיא באה אליו ורצתה שילחין תמליל שכתבה בגיל 17 — שזה מאוד יומרני לכשעצמו". לקינוח תיאר ויזלטיר את פירוט המעשים כפי שגוללה אותם המתלוננת, וסיים ב"אני מבין שזה עלבון צורב — אבל זאת לא הטרדה מינית".

     

    "את סוחבת את התקרית הפעוטה הזאת 25 שנה? זה חורך בנשמתך? אז נשמתך לא בסדר", הודיעה גם העיתונאית עירית לינור בתוכנית טלוויזיה. אבל בניגוד לפרשות אחרות בשנים החולפות, שבהן השאלה "למה נזכרת רק עכשיו" הייתה נותרת תלויה באוויר, נענית רק בתחושת האשם של המתלוננות, התגובות לפרשה הנוכחית מלמדות על שינוי בשיח הישראלי.

     

    "למה היא נזכרה רק עכשיו — על המשפט הזה צריך לעשות דליט, אין לנו לא סבלנות ולא סימפטיה לכל האנשים שכל פעם מחדש שואלים את השאלה המטופשת הזו", נפתח פוסט הפייסבוק של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, שמשותף שוב ושוב ברשת. "אז לכל השואלים ולכל השואלות — התשובה בסך הכל מאוד פשוטה: היא לא נזכרה דווקא עכשיו, היא תמיד זכרה ותמיד תזכור, לעיתים המחשבות ירדפו אותה ויחלחלו למוחה, גם ביום וגם בלילה כי על פגיעה מינית אין תאריך תפוגה, ועל תחושת ניצול אין שום התיישנות. ולכן עכשיו ר' החליטה לספר מה קרה, כי עכשיו לא יכלה יותר לשאת את הזיכרונות ואת המחשבות. לא יכלה לקבל את העובדה שאדם כזה יזכה בפרס על מפעל חיים מטעם משרד החינוך ואף אחד לא יידע מה באמת קרה אז, לפני 25 שנה. וטוב שכך — בזכות נשים כמו ר' וכמו מ', נשים גיבורות ואמיצות, משתנה סופסוף תרבות השתיקה וההסתרה. הנשים משתנות ולא מוכנות יותר לשתוק, להדחיק ולמחוק".

     

     

     

    התפיסה שנשים שלא מתלוננות הן שקרניות, מפוקפקות וחסרות יציבות מאותגרת על ידי גל השיתופים ברשת של נשים מכל שדרות החברה ובכל גיל, שעברו אלימות מינית ולא דיווחו לאיש. להן ברור מאוד למה להגיש תלונה זאת לא האופציה הראשונה. שירה (שם בדוי), עורכת דין במקצועה, עברה הטרדה מינית במהלך ההתמחות שלה לפני כעשרים שנה על ידי עורך דין בכיר במשרד. "הייתי צעירה, לא רציתי לעורר בלגן, רק רציתי לסיים את ההתמחות. הייתי תלויה בו. היה לי ברור שלא אלך למשטרה, פחדתי שיאשימו אותי. הוא טווה סביבי רשת, היו המון שיחות חבריות שגלשו לנושאים אישיים ומיניים. זה התחיל לאט ובשלב שהעזתי להגיד לו ששיחות הסקס לא מתאימות לי הוא התחיל להתנכל. הבנתי שאני חייבת לחזור להיות חברה שלו — וכל ההטבות חזרו. הייתי נתונה לחסדיו ורציתי לסיים את ההתמחות. באחד הערבים הוא הדביק אותי לספרייה וניסה לנשק אותי. קמתי, הלכתי ולא חזרתי יותר. במשרד החדש שהגעתי אליו להשלים את ההתמחות אמרו לי ללכת למשטרה. אמרתי להם שלמשטרה אני לא הולכת בחיים, עד היום הוא מפחיד אותי. שנים אחרי, ראיתי אותו פעם בבית המשפט ונתקפתי הלם ובחילה. לא הייתי רוצה לעמוד מול כל המכפישים בפייסבוק, אבל בימים האחרונים חשבתי שאם הוא היה מקבל פרס על מפעל חיים מטעם לשכת עורכי הדין או כל פרס אחר זה היה מטריף ומקומם אותי. אני מבינה את המתלוננת נגד גרוניך".

     

    "הציבור לא מזדהה"

    "קודם כל, חשוב לזכור שלא תמיד החשיפה הפומבית היא הפעם הראשונה שהנפגעת מדברת על הפגיעה. לעיתים היא שיתפה אנשים שקרובים אליה או אף פנתה למרכז סיוע. אך ההחלטה להיחשף שונה, וגובה מחיר אישי כבד", אומרת טלי ארבל לוי, רכזת סיוע במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בשרון. "חשיפה פומבית מלווה באצבע מאשימה כלפי המתלוננת, מה שלא קורה במקרים של נפגעי עבירה אחרים. לא שואלים אדם שנשדד מדוע הסתובב בשעות מאוחרות בחוץ או בסביבה מסוכנת. זה מחיר לא פשוט לשלם ועל כן לעיתים חולף זמן עד שנפגעת מגייסת כוחות להתמודד עם האשמות. התיוג החברתי כ'נפגעת תקיפה מינית' לא קל".

     

    יש הבדל אם מדובר בדמות ציבורית?

     

    "כשמדובר בפגיעה על ידי דמות מוכרת ומוערכת, נוצר קושי נוסף. הנפגעת מנתצת דימוי ציבורי חיובי, והציבור מתקשה עוד יותר להזדהות עם סיפור הפגיעה שלה. אחרי חשיפה של פגיעה מידי אישיות מוכרת, הציבור לא חוסך מהנפגעת את דעתו וזה מצריך תעצומות נפש. כשהפוגע עומד לקבל הכרה ציבורית בדמות פרס, קידום, הנפגעת אינה מסוגלת עוד להתמודד עם הפער שבין הדימוי הציבורי של הפוגע לבין מה שהיא יודעת עליו, וזה מהווה טריגר לחשיפה".

     

    אבל יש עוד סיבה, אומרת ארבל לוי, לכך שנפגעות בוחרות לקבור את האירוע עמוק ככל שניתן. "נפגעות נמנעות מלחשוף פגיעה גם לאור הקושי שהן חוות מלראות את עצמן כנפגעות. כשאני לא מדברת את הפגיעה שלי, אני יכולה לומר לעצמי שזה לא קרה".

     

    "בפעם הראשונה שעברתי אונס דווקא כן התלוננתי", מספרת רעות (שם בדוי). "מי שאנס אותי פגע לפניי בילדה נוספת. על שתינו הוא קיבל 16 חודשי מאסר. היום, לצערי, אני לא ממליצה לנשים להגיש תלונה. זה כאילו את חווה את כל האונס מחדש לפרטי פרטים. וכל זה בשביל מה? העונש מגוחך. לא שווה לעבור את זה".

     

    מה עבר עלייך אחרי הגשת התלונה?

     

    "החוקרים לוקחים אותך למקום שזה קרה, שואלים שוב ושוב מה קרה ואיך קרה לפרטי פרטים, ולא רק פעם אחת. ובדיונים את רואה אותו שוב ושוב — מחייך. וזה לא מרפא, ההרשעה לא עוזרת. האונס נמצא איתך כל החיים, אין לו תרופה". כשהיא שומעת את השאלה "למה רק עכשיו נזכרת", שנשאלת בכל פעם שמתפרסם סיפור פגיעה מינית שאירע לפני שנים, היא מתקוממת. "האונס שלי היה לפני 21 שנים ואני עדיין זוכרת את זה כאילו זה קורה עכשיו. רק היום אני מעיזה יותר לדבר על זה. לבוא ולשתף זה מאוד קשה, את חיה עם תחושת אשמה ולכלוך. זה משהו שאת לא רוצה שיידעו, תמיד יהיו אנשים שיהיה להם מה להגיד. את מנסה להדחיק כמה שאפשר עד שמגיע טריגר שמעלה את זה". מאז נפגעה רעות שוב, והפעם בחרה שלא לערב את הרשויות.

     

    "כל השנים הדחקתי"

    אין ספק שהרשת תורמת תרומה עצומה ליכולת של נשים להתאגד בקהילות, לשתף זו עם זו סיפורים, ולהבין שלא מדובר בתקרית בודדת: זה קרה לכל כך הרבה אחרות. בדיון שהתפתח בקבוצת הפייסבוק הציבורית "שיח פמיניסטי" בה כ־34 אלף חברים וחברות, כתבה אחת הנשים: "לא סיפרתי על שום אירוע של אלימות מינית כלפיי למישהו מעבר לחוג המצומצם של חברות ומשפחה, כי לא ראיתי שום תועלת בשיתוף הגורמים הנוספים. רק פעם אחת סיפרתי לעמיתים לעבודה על מעשה מגונה מצד נהג הסעות, והטיפול באירוע (ניסו להביא אותנו לגישור שבו הוא יתנצל) חיזק את התחושה שהשיתוף לא מביא תועלת. הייתי שמחה למנגנון קסם שבו אנשים אלימים מינית נענשים, אבל לא מעוניינת בכזה שאני צריכה לגייס עבורו את כל המשאבים הנפשיים והכספיים. כשאני רואה כיצד מגיבה הקהילה לשיתופים של נשים על אלימות מינית ­— אני מגיעה למסקנה שגם היא מאכזבת".

     

    זו רק דוגמה אחת מתוך עשרות נשים ששיתפו בסיפורים אישיים דומים, סיפרו על חשש מהאצבע המאשימה של הציבור, על שנים של הדחקה ועל תגובות מזלזלות וקשות כשכבר בחרו לשתף. לפני עשר שנים, ירדן החליטה להתמודד לראשונה עם הפגיעות המיניות שחוותה לפני 23 שנים. "עברתי פגיעות מיניות בגיל שבע ובגיל 12, אחת מתמשכת ואחת חד־פעמית. כשהדברים קרו לא הייתה אוזן כרויה וקשבת מצד ההורים, ביקשתי עזרה והם לא ידעו איך להתמודד עם זה. כל אותן שנים הדחקתי, חשבתי שזה כלום ושום דבר, שזה לא מנהל אותי ואין לזה השפעה על החיים שלי, שזה משהו שהיה ונגמר ומוטב לא להתעסק איתו. מה שגרם לי לפתוח את זה היה העובדה שלא הצלחתי לייצר קשרים זוגיים עם גברים. ככל שחלף הזמן וגם נכנסתי לקבוצת תמיכה במרכז סיוע, הבנתי שאני חייבת להוציא הכל ולנקות את זה כדי לבנות חיים נורמליים".

      

    אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית
    אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית

    "לצערי הרב", אומרת אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. "בחברה הישראלית עדיין קשה לעכל שיש כל כך הרבה אנשים רעים ופוגעים שמסוגלים לעשות מעשי זוועות, לכן הרבה פעמים בין אם זה מודע או שלא במודע, אנשים מטילים את האשמה על הנפגעת. במיוחד הדבר בולט כשהאדם ידוע, מפורסם, כשיש לו שם ופנים כמו אופק בוכריס, או משה קצב. אנשים שהם נורמטיביים, עוסקים בתפקידים בולטים בחברה כמו אמנים, פוליטיקאים, שחקנים. קשה להאמין שהם פוגעים, לכן בקלות רבה התפיסה החברתית מזיזה את האשמה מהפוגע אל הקורבן. 'הוא לא זאב והיא לא כיפה אדומה', כך אמר שופט בישראל. היא פרובוקטיבית, היא מפתה, אפילו אם היא ילדה. היא עלתה אליו הביתה, היא לא אמרה מספיק חזק לא. כל כך הרבה תיקים נסגרו כי לא הצליחו להוכיח את העבירה ובינתיים הנפגעות עברו סבל רב".

     

    אבל האם הגשת תלונה לא ממצבת את הנפגעת כדוברת אמת ומזכה אותה בתמיכה ציבורית?

     

    "הגשת תלונה גם חושפת אותך. נשים חרדות מהחשיפה ובצדק, הן מבינות שאין להן הגנה ולכן לא רוצות להתלונן. הן יודעות שקשה להוכיח, הסיכוי נמוך ולא מצדיק את הסבל. רבות מהן רוצות שיקום נפשי ולא נקמה. דווקא אלה שמתלוננות עושות זאת בגלל שהן חוששות שאחרות ייפגעו". •

     

    מספרי החירום של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. קו חירום לנשים: 1202. קו חירום לגברים: 1203

     


    פרסום ראשון: 30.09.17 , 22:11