ישמחו, על אפם ועל חמתם

סמוך להיבחרו לכהונת נשיא המדינה (1978) הודיע יצחק נבון כי לא ייענה להזמנות לבקר בשטחים הכבושים שהם "מחוץ לגבולותיה הריבוניים של המדינה". זו הייתה קריאת תיגר על מדיניותה של הממשלה בראשות מנחם בגין, שהכריז עם היבחרו כי "עוד יהיו הרבה אלוני מורה". משמעותה הפוליטית של הודעת הנשיא החמישי חשובה לאין ערוך מהאיסור שהטילה מרים נאור על ייצוג ביהמ”ש העליון בטקס שדובר בו רבות בימים האחרונים, אבל בגין הבליג ולא נזף בנבון.

אני משער שהתאפקותו נבעה מקידוש הממלכתיות וממורשת ה"הדר" ששאב ממורו זאב ז'בוטינסקי. בחושבו על "נשיא", "אלוף" או "שופט" במדינת היהודים, הידהדה במוחו משמעותם של תארים אלה במקרא. מרבים לצטט את המשפט שטבע "יש שופטים בירושלים", שגם בו נשמע הד לתפארת קדומים. אולי גם זכר את תקופת חייו הארוכה כמנהיג מיעוט פוליטי מוקע ונרדף, ולכן התחשב בבעלי עמדות אחרות. נבון גמל לבגין על אצילותו והקפיד להיוועץ בו כשהוטלו עליו משימות בעלות אופי מדיני.

הרבה השתנה מאז. האוכלוסייה היהודית בשטחים מנתה אז כ־0.5% מיהודי ישראל וכיום כמעט 5%. יחסי הכוחות בין ימין לשמאל נטו בחריפות ימינה. למרות זאת, נותרו המוני אזרחים המבחינים בין ניצחונה של ישראל במלחמה שנכפתה עליה לבין השימוש שנעשה בשלל הניצחון. המשתייכים לפלג זה אינם יכולים לחגוג את זכר הצלתנו, ובה בעת את ראשית תהליך ההתנחלות שלדעתם יביא לחורבננו. תהום פעורה בין הבטוחים שהכיבוש הוא ראשית צמיחת גאולתנו לבין החוששים שהוא חיוכה המר של ההיסטוריה. המריבה אינה רק זו הנטושה בין אליטות הנאבקות על מעמד הגמוני, אלא בין תרבויות פוליטיות שונות לגמרי.

בתנאים אלה הדרך לשמירת שמץ מתחושת האחדות הלאומית היא התאפקות, שפירושה גם חיסכון בסמלים. שימוש מופרז בהם מצית מריבות שווא, ואילו החיים עצמם פייסניים יותר מהדגלים, המצעדים, ההמנונים, הטקסים "לציון" ו"לזכר" וחוקים - המון חוקים שתכליתם היחידה היא ניצחון בתחרות הלאומית “למי יש גדול יותר”. יורשיו הגסים של בגין רואים בתחרות הזו את עיקר שליחותם. כך הם חותרים, למשל, לחוקק את חוק הלאום המקעקע את העקרונות הטבועים במגילת העצמאות. המניאקים (ערבים, שמאלנים וכל שאר הבוגדים) ישמחו בחינגאות המדינה היהודית על אפם ועל חמתם, ראס בן עינו.

קשה לטעון כי מרים נאור משתייכת לחבורת הבוגדים. מומחי המשפט מסכימים שהיא שמרנית בפסיקותיה, וכידוע היא קשורה לאחת המשפחות ה"לאומיות" ביותר, אבל הקושי לשקצה אינו מרתיע את אלה שאפילו בנימין בגין, המקסימליסט הציוני, נתפס בעיניהם כחתרן שמאלני. נאור הבינה שהטקס בגוש עציון אינו ממלכתי אלא מפלגתי, עובדה המתגלה מיד מעיון ברשימת יוזמיו והנואמים בו. לא היא "פרמה את הממלכתיות". אבל אפילו אם שגתה בהחלטה והפורמליזם תומך במבקריה, לא היה טעם בליבוי הפרשה. מוטב היה לעשות כמעשהו של בגין. אבל למה לרעשנים לבחור בין סקנדל לפסטיבל, אם אפשר גם וגם?

אגב, מצופה שטקסים ממלכתיים המציינים מאורע היסטורי מפעים ייערכו ברוב עם, ואילו הטקס בגוש עציון היה דל משתתפים ובערוץ 20 ששידר אותו צפה 1% בלבד מציבור צופי הטלוויזיה. זה כמעט כשיעורן של הקשות מקריות על לחיצי השלט. יש להניח שלא היעדרו של שופט ביהמ”ש העליון מהטקס הוא שגרם לרייטינג הנמוך. √