הוסטל לצעירים עם אוטיזם בירושלים. אנחנו מבקשים לבדוק מה תנאי הקבלה לעבודה, ומגלים שאין ממש כאלה. צריך רק לרצות. קורות החיים הדלים ששלחנו במכוון לא נראים כמו מסמך שאיזה מעסיק היה טורח בכלל להסתכל עליו, ובכל זאת אנחנו כאן. בראיון. כלומר, ממש בעבודה. האוטיסטים, רובם בתפקוד בינוני ונמוך, או כאלה שסובלים ממוגבלות שכלית־התפתחותית, שואלים מיד אם זו המדריכה החדשה. הם כבר רגילים לתחלופה המהירה. שאר המדריכות סביב כלל לא מדברות או מבינות עברית, אבל זה מה יש. הרי מי עוד יהיה מוכן לעבוד בעבודה קשה שכזו, תמורת שכר נמוך כל כך?

מדינת ישראל הפריטה זה מכבר חלק ניכר משירותי הרווחה שלה. בכל מה שנוגע למוגבלויות שכליות שונות, עד גיל 21 המדינה ומערכת החינוך נותנים מענה לחלק ניכר מהצרכים, גם אם לא לכולם. אחר כך? שההורים יסתדרו בעצמם. אם יש להם כסף, יוכלו אולי להתארגן על מקום טוב. לא בטוח. אם אין? הם ייאלצו לשלוח את ילדיהם למקום שבו ספק אם הייתם מפקידים את עצמכם. לא משום שהאנשים רעים, אלא פשוט משום שאין כסף. וכשאין כסף, לעיתים קרובות אין תנאים נאותים. וכשאין תנאים נאותים, מי שסובל הם הדיירים. חלקם כאלה שאינם מסוגלים לספר מה עובר עליהם.

בשבועות האחרונים בדקנו כמה וכמה הוסטלים או מרכזים למבוגרים עם אוטיזם, שוחחנו עם מדריכים ובדקנו את שטח ההפקר הזה. באחד ההוסטלים התברר לנו שרק לפני חודשים אחדים תועדו מטפלים מתעללים נפשית ומקללים את החוסים. בהוסטל אחר הדיירים הופקרו לגורלם כי הצוות היה קטן מדי — מטפלת אחת על שמונה אנשים. פשוט אין כסף ליותר. ככה זה בישראל, מדינה שפעם הייתה בה רווחה והיום אם אתה לא חוסם כבישים אף אחד אפילו לא יטרח להקשיב לך, שלא לדבר על מציאת פתרונות.

הוסטל שבו ביקרנו במהלך התחקיר

לצאת לעולם לא נודע

מי שמובילה בתקופה האחרונה את הטיפול במגזר חסר הקול הזה היא חברת הכנסת סתיו שפיר (המחנה הציוני). והיא הגיעה אליו בנסיבות חייה: אחותה הקטנה שיר (28) נולדה עם אוטיזם. "התחלנו ללמוד את הנושא כי חיפשנו הוסטלים לשיר", מספרת שפיר, בראיון מיוחד שיתפרסם איתה מחרתיים במוסף סוכות של "ידיעות אחרונות".

"בגיל 21 מתחיל העולם הלא נודע של מבוגרים עם מוגבלות, ואין פשוט כלום. בשנים האחרונות עברנו עם שיר את החוויה הזאת של להגיע למקום, להבין שהוא לא טוב, להוציא אותה. כשהבנתי את היקף הבעיה, התחלתי להיכנס לעניין לעומק. בזכות השימוש בחסינות יכולתי להיכנס לביקורי פתע במקומות בעייתיים, לראות את הכשלים, ללמוד. המטרה שלי היא לשנות את מה שקורה שם".

ואת מה שקורה שם אנחנו מעדיפים לעיתים לא לראות, כדי לא להתמודד. כבר בסבב השיחות הראשוני ברור שמשהו אינו כשורה. אף אחד לא התעניין מאיזה תחום מגיעה התחקירנית שלנו, או מה הניסיון שלה בעבודה עם אוכלוסיות מיוחדות. כמעט כולם פשוט הזמינו מיד לראיון, חלקם אפילו הציעו שתגיע לעבוד בלי ראיון. רק מיעוטם ביקשו קורות חיים, וגם זה לרוב לא ממש עשה עליהם רושם או הדליק נורות אדומות.

"יש לנו פה 22 חברים עם אוטיזם, כולם בתפקוד בינוני־נמוך", מסבירה לי האחראית בהוסטל בראשון־לציון בראיון טלפוני. "התפקיד של המדריך הוא לדאוג לרווחת החבר (האוטיסט – א"ש) ממש מא' עד ת'. מה זה אומר? לדאוג לסדר היום, שהכל מתבצע כמו שצריך, שהם אוכלים, שהם מוגנים סביבתית. יש מתן תרופות, אבל זה רק על ידי מדריכים שעוברים הכשרה — כלומר, שלושה חודשים של עבודה".

מה הידע שאני צריכה?

"את לא צריכה. את כל ההכשרה אנחנו נותנים לך במקום. את מגיעה לראיון עבודה, אנחנו מדברות ומתרשמות, ואם זה מתאים אנחנו קובעות תצפיות. יש תהליך של ארבע תצפיות שבהן את מגיעה ומתצפתת. אם זה מתאים, אנחנו חותמים חוזה".

בהוסטל אחר, בשער מנשה, היו אפילו פחות בררנים. "כעיקרון, צריך לסיים תיכון. אין דרישות אחרות", הבהירו לנו. "את ההכשרה מקבלים כאן. יש הדרכות קבוצתיות וגם יוצאים לקורסים אם רואים שיש אופק להמשך העבודה".

מה נדרש ממני בעבודה?

"הדרכה וליווי של 34 הדיירים שגרים כאן בכל תחומי החיים — קימה בבוקר, התארגנות, יציאה לעבודה, כל אחד והפעילויות שלו. וגם הדרכה יותר פרטנית ועבודה אישית מול דיירים, שלכל אחד יש תוכנית שיקום".

באחד ההוסטלים הוותיקים בירושלים ביקשו קורות חיים: ציינתי שם שאני סטודנטית לחינוך, ובתחום התעסוקה שהייתי מוכרת בחנות הלבשה. מנהל ההוסטל התרשם. למחרת כבר עמדתי מול השער הנעול, שאחת הדיירות פתחה מבפנים. הבית עצמו ישן ומטופח, ובתוכו שתי עובדות מהמגזר הערבי יושבות ליד השולחן כשארבעה דיירים מוטלים סביבן על הספות, מול הטלוויזיה. "באתי לפגישה עם דוד", אני אומרת. הן מהנהנות.

במשך שעה קלה שוטטתי שם, עד שגיליתי ששתי העובדות — שאינן דוברות עברית — עזבו. אני לבד עם הדיירים. אחת מהן, בשנות השלושים לחייה, מחייכת אליי ושואלת למה הגעתי. "אין פה דוד", היא מתעקשת. רק כעבור עוד דקות ארוכות אני מבינה שהגעתי להוסטל הלא נכון.

אני ממהרת לעזוב ועוברת להוסטל שאיתו קבעתי. הדיירים כאן מבוגרים, בני 50־72. אין התפרצויות או בעיות התנהגות כמו אצל הצעירים, מסביר לי המנהל, אבל הגיל עושה את שלו והטיפול הרפואי מורכב יותר. "תצטרכי לתת תרופות ולהזריק אינסולין לחלקם", הוא מודיע, מראה לי את ארון התרופות בחדר האוכל וכבר מלמד אותי להזריק אינסולין ומפרט לגבי הכמויות.

המנהל ממשיך ומסביר לי על המשמרות. "בשבת לפעמים המשמרת מלאה ולפעמים מפוצלת", הוא אומר. "במשמרת מלאה את מגיעה ל־30 שעות עבודה ומקבלת 150 אחוז לשעה. במשמרת לילה השכר רגיל כי אין עבודה רבה מדי, ולצערי משרד הרווחה לא משלם יותר מזה".

אם המשמרת בשבת מפוצלת?

"אז בלילה את ישנה בחדר של העובדת הסוציאלית ואף אחד לא מטריד אותך, ובבוקר את חוזרת לעבוד".

על השעות שאת כלואה בחדר העובדת הסוציאלית, בלי חברה ובלי עבודה, איש לא ישלם. אין פלא שנואשים כאן לעובדים. המבנה עצמו דווקא מטופח ומושקע מאוד, וגם החדרים נאים. כשאנחנו מסיימים את הסיור המנהל לוקח אותי למשרד ולוחץ עליי לחתום על חוזה עבודה, במקום. אני מתחמקת בתירוץ שיש לי עוד הצעה, והוא נראה מאוכזב. לפחות למדתי להזריק אינסולין.

בינתיים מתברר שקיבלתי פניות כמעט מכל מוסד אפשרי לאנשים עם מוגבלויות בישראל. כולם נואשים לעובדים. אני ניגשת לראיון עבודה בהוסטל נוסף ומתקבלת על ידי המנהל בחיוך ענק. ניכר עליו שהוא אוהב את הדיירים ודואג להם. בסך הכל יש כאן עכשיו 17, בגילאי 20־50 בערך. "נאלצנו לפטר ארבעה מדריכים משמעותיים", הוא מודה. למה? "אנחנו חושדים שאחד מהם הרים ידיים על מטופלים. הייתה על זה כתבה בתקשורת. בכל מקרה, לגבי התרופות הכנתי דף הוראות מאוד מסודר שקשה לטעות בו, למרות שתמיד יהיו טעויות עם כדורים. האחות מכינה את קלמרי התרופות, והמדריכים מחלקים".

מה הנוהל בהתפרצויות אלימות?

"יש דיירת אחת אלימה ויש דרכים להרגיע אותה. היא מקבלת יותר מדי תרופות גם ככה, אז לא נותנים לה אס־או־אס (שם קוד לכדורי הרגעה). את יכולה ללמוד איך לאחוז אותה מהמרפקים. יש עוד דייר שלפעמים אלים, אפשר לתת לו אס־או־אס".

כמה משלמים על העבודה הכל כך מלבבת הזאת?

"29 שקל לשעה".

צילום : ידיעות אחרונות

לספוג אלימות בשקט

נועה החליטה לעבוד בהוסטל משום שאחיה נולד עם אוטיזם והיא ביקשה להיות רגועה לגבי הטיפול בו כשיסיים את מערכת החינוך. "החזקתי שם שבעה חודשים", היא מספרת. "כבר כשבאתי לראיון ולצפייה נתנו לי לצפות במישהי מתקלחת. נראה לי לא לעניין וחסר כבוד. אחר כך, ביום הראשון לעבודה, שמו אותי להשגיח על דיירת בת 30, מאוד אלימה. לא אמרו לי שהיא אלימה ולא נתנו לי תדריך איך מרגיעים דייר בהתפרצות. בכלל לא קיבלתי אף הדרכה מקצועית. כולם יצאו מהבית ואני נשארתי להשגיח עליה בגלל שנקעה את הרגל, הלבשתי אותה והיא התנפלה עליי בשריטות עמוקות, אגרופים לפנים, ותלשה לי שערות".

מה עשית?

"צרחתי, אבל לא היה מי שישמע כי היינו לבד. התקשרתי למנהלת ואחרי שעה קלה, כשאני מסתתרת בחדר אחר, הגיעו לעזור לי. הם מיד שאלו אותי 'נתת לה אס־או־אס?' לא ידעתי מה זה בכלל. הסבירו לי שזה כדור הרגעה. בהמשך גיליתי שנותנים הרבה אס־או־אס במקום טיפול התנהגותי. חוץ מזה, הצוות מתחלף כל הזמן כי קשה לשרוד בעבודה הזו. בגלל זה רוב המדריכים נאלצים לפחות פעמיים בשבוע לעשות משמרות כפולות של 14 שעות ברצף, בלי הפסקה ובלי אוכל. זה גורם לשחיקה מטורפת".

25 שקל לשעה, זו המשכורת שתמורתה הייתה נועה אמורה לעבוד סביב השעון, באחת העבודות הקשות יותר שיש. "דווקא המדריכים היו עם המון רצון טוב, ובמפגשי הצוות תמיד דרשו הדרכה וביטלו אותם בטענה שאין צורך", היא מוסיפה. "אני זוכרת דיירת שנתנו לה כל כך הרבה תרופות, שבאנו כל המדריכים ואמרנו שהיא נראית כמו גווייה וחייבים להפסיק עם זה. בשורה התחתונה, הבנתי שאת אחי אני לא אכניס להוסטל".

אוריה, בשנות העשרים לחייו, נותר גם הוא מצולק מהעבודה בהוסטלים. "היעדר ההכשרה מוביל לשני פתרונות קלים", הוא אומר. "הראשון הוא נעילת הדייר בחדר עד שיירגע, והפתרון השני והקשה יותר — מתן תרופות, שאותם מכנים 'אס־או־אס'. נותנים אותן ממש בקלות ובתדירות גבוהה, על אף הסיכון. פשוט ממלאים טופס אירוע ומחלקים קלונקס ואסיבל. היה לנו דייר שבגלל התנהגות תוקפנית קיבל תרופות כאלה פעמיים או שלוש ביום, בנוסף למנות התרופתיות השגרתיות שלו. זה גרם לו לנסיגה קוגניטיבית. הייתי מאוד מודאג ממצבו והעליתי את הנושא בכל ישיבת צוות, ללא הועיל.

"החלטתי להתפטר כי לא יכולתי לראות את זה יותר, ושבוע לאחר מכן שמעתי שהוא פונה לבית חולים עם סיבוך מסכן חיים שנבע מההגזמה בכמות התרופות שהוא קיבל".

בהוסטלים נוספים שבהם ביקרנו ראינו במו עינינו את כל הבעיות שעליהן שמענו: מדריכים חסרי כל ניסיון, מעט כוח אדם על יותר מדי דיירים, בתים שבהם הדיירים לא רואים אור יום, הוסטלים שהציוד בהם הוא משנות השישים ("כי אין לנו כסף לחדש. מדברים על מדינה מפותחת וזה נראה פה כמו מדינת עולם שלישי. אנחנו באים בשמחה לעבוד ולא מקטרים, אבל לא קל").

אחד המנהלים הסביר לנו שהאינטרס של המדינה הוא שלא יהיו הכשרות של מטפל מוסמך. למה? "כי זה מעלה את השכר", הוא מסביר. "האינטרס של המדינה הוא לשלם פחות, ואם ידרשו שכל המדריכים יהיו מוסמכים, היא זו שתצטרך לשפות את המוסדות על המשכורות הגבוהות יותר לעובדים".

סתיו שפיר | צילום: יובל חן

"מדינה אימפוטנטית"

אחרי סדרה ארוכה במיוחד של ביקורים מייאשים בהוסטלים בנתה ח"כ שפיר תוכנית בסיסית שאמורה לשפר את המצב בתחום, והיא מציגה בפני הממשלה דרישות סבירות למדי.

"ראשית, צריך שתהיה הכשרה לכל מדריך", היא אומרת. "שנית, חייבים דרישות סף, למשל לוודא שבכל מקום יש מישהו שדובר את השפה של הדייר. שלישית: גמול הולם ואופק לעתיד. לא יכול להיות שהאנשים שעובדים במקומות הכי קשים, נפשית ופיזית, יקבלו שכר מינימום. המדינה צריכה להעלות את התקציב שהיא מעבירה לגופים המפעילים ולהפריד בין תקציב התפעול לבין תקציב העבודה. והיא חייבת לפקח על זה. גם אם הפריטו את השירות, המדינה חייבת לפקח באופן מאוד עמוק על התקציב ועל השירות שמקבלים המטופלים והמשפחות שלהם".

מה ראית בסיורים שלך?

"הוסטלים שהם כמו כלא, שבהם התפיסה היא שאין לדיירים רצון משלהם. כששאלתי מדריכה אחת למה לא מוציאים אותם לשמש, היא ענתה: 'אוטיסטים לא צריכים שמש'. ראיתי הוסטלים שהדיירים בהם מרוכזים כל הזמן בחדר אחד, כי אין מספיק מדריכים כדי לאפשר להם חופש תנועה. באחד ההוסטלים נכנסתי ל'חדר רגיעה' שנראה ממש כמו צינוק. בגודל של מעלית, עם מזרונים על הרצפה, סגור. עיוות של הרעיון המקורי של חדר רגיעה, שאמור להיות מקום נעים שמעורר את החושים ואת המחשבה ומרגיע".

הטענה הקבועה של הדרג הפקידותי, ושל הפוליטיקאים חובבי ההפרטה, היא שלא חסר כסף. "הגופים המפעילים גוזרים על זה רווח יפה מאוד", אמר לשפיר בכיר במשרד הרווחה. "זו הטענה התמידית של המדינה", היא אומרת. "זה שקר, פייק ניוז. מאיפה המפעילים אמורים לשלם אם אין להם כסף לתפעול של המקום? הבעיה היא שההורה הממוצע לא יכול ללכת לגייס מיליונים כדי שיהיה לבן שלו מוסד, וגם אז לא מובטח שיהיה לו מקום. הרבה הורים חוברים היום ובונים ביחד פעילויות מדהימות. לא מעט פעילויות של שירוש, אחותי, הם כאלה.