המסע שלי עם אום כולתום

שנה חלפו מאז הלווייתה ההמונית של הזמרת אום כולתום בקהיר שבה מיליוני מעריצים אבלים והמומים התייפחו וזעקו על לכתה של אלילתן, ו"כוכב המזרח" מסרבת לדעוך. להפך. המיתוס שלה ממשיך לנצנץ ולהתעצם. "קולה של מצרים" עדיין ממשיך להדהד, להישמע, לרגש. מעריצים חדשים נחשפים ומתוודעים לקסמיה.

בשנים האחרונות מתרגש גל של יצירות ומחוות, מהצגות ועד סרטים תיעודיים, המנסות לפצח את חידת הזמרת שהכניסה את "אינתא עומרי" לפנתיאון ומתה ב־3 בפברואר 1975, בגיל 71, ולגלות מה הסתתר מאחורי משקפי השמש השחורים שהיא נהגה להרכיב והמטפחת שהקפידה להחזיק בזמן ההופעות.

אום כולתום הצליחה להפנט גם את שירין נשאט, היוצרת והבמאית האיראנית הגולה, שחיה בניו־יורק. "אום כולתום הייתה האמנית הגדולה ביותר של המאה ה־20 במזרח התיכון", טענה נשאט, כשנפגשנו לאחרונה בפסטיבל ונציה. "אישה שתמיד הייתה בשליטה ותמיד יציבה עד כדי שנדמית כבלתי מושגת, כזו שאין לגעת בה. כמו אגדה".

ולמרות זאת, החליטה נשאט לנסות לגעת באגדה, שנולדה תחת השם פאטמה אבראהים אל־בלטאגי בכפר העני תמאי־א־זהרייה בדלתא של הנילוס. נשאט יצאה למסע בעקבותיה לפני שש שנים. תחילה ניסתה להרים סרט תיעודי. "כתבתי 20 תסריטים, והם התגלו כמשעממים ואמרו לי שזה סגנון הסרט האחרון שמישהו ירצה לראות. וזה היה נכון - משום שאני לא מצרייה ולא ערבייה חשפתי את עצמי לביקורת קשה", מתוודה נשאט.

אום כולתום

"ואז אמרו לי שעליי לשאול את עצמי מדוע אני רוצה לעשות את הסרט הזה, וזו הייתה שאלה מעניינת. האם הסיבה לכך היא שאום כולתום מפורסמת ואני רוצה להוכיח לעולם שהיא כל כך חשובה ומצליחה? האם יש בה משהו שאני רואה בו דוגמה ומופת? הבנתי שהדרך היחידה לספר את סיפורה היא בכנות רבה, תוך שאני מראה את הקושי בעשיית הסרט, בהיותי לא ערבייה, בהיותי אישה עם חיים פרטיים. מאחר שאני נוטה להלקות את עצמי על טעויות, ודאי לא אהיה אמנית אגדית כמוה".

התוצאה של המסע, שכלל מפגשים עם בני משפחתה של אום כולתום וצלילה לעומק של שיריה ("בחרתי את השירים לסרט בהתאם למילים שלהם ולכמה הם מפורסמים"), היא "בעקבות אום כולתום", סרט עלילתי שהגיבורה שלו היא במאית איראנית המצלמת סרט המשחזר את חייה של אום כולתום. מעין סרט בתוך סרט. "לעיתים אני רואה את אום כולתום בחלומותיי", מגלה נשאט. "היא באה אליי בחלום ושואלת: 'למה את עושה עליי סרט?' ואני חוזרת ותוהה מה היא חושבת על הסרט שעשינו עליה".

נקודת חיבור

"בעקבות אום כולתום" מגיע עכשיו לישראל היישר מפסטיבל ונציה. הוא יוצג בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי של חיפה, שייערך במהלך חול המועד. "אני שמחה שהסרט יוצג בישראל", אומרת נשאט. "פגשתי הרבה אנשים מישראל שאמרו לי שהם גדלו עם אום כולתום. האהבה לאום כולתום היא מה שאנשים מאיראן, ערב הסעודית, ישראל ומרוקו מסכימים עליו. היא נגעה בלבבותיהם של אלפי אנשים, ועודנה נוגעת עד היום הזה. דמיין את תחושת האחדות שהיא יצרה, כמה זה חיובי. למי אכפת מהמיניות שלה, מחייה האישיים, למי נישאה? מה שמדהים, לדעתי - וזו גם הסיבה האנוכית שבגללה עשיתי את הסרט - שאום כולתום היא סמל האחדות החשוב ביותר במזרח התיכון והיא אמנית. אז מה זה אומר עלינו?"

לדברי נשאט, גם סופה הדווקא לא דרמטי של אום כולתום תרם לדרמה של הסרט. "בשונה מזמרים ידועים מערביים, אום כולתום לא חוותה סוף טרגי", היא אומרת. "הרבה סרטים מספרים לא פעם את סיפורה של אישה גדולה, שלבסוף התאבדה או התמכרה לסמים או חוותה התעללות מצד גברים - ואני חושבת שנשים שמצליחות ממש עד מותן זו תופעה ייחודית למזרח התיכון".

נשאט סבורה גם שסיפורה של אום כולתום מעלה את שאלת מהות האמן. "לעיתים אני מתארת בעבודות שלי את היות האמן אדם שתמיד יש בו חיים נוספים בתוכו, חיים שבריריים מאוד, ואל מול הקהל עליך לשים מעטה קשיח יותר. ואום כולתום היא בדיוק מישהי כזאת ‑ היא לא הייתה דמות האישה המסורתית ולא היו לה ילדים. היא הגנה על הדימוי שלה, שידמה לקיר חלק. יחד עם זאת, הצליחה להביא את צופיה לכדי דמעות. אותי זה סיקרן עד בלי די - איך את יכולה לגרום לאחרים לבכות כשאת עצמך שומרת על מעטה קשיח? אום כולתום הייתה אישה ייחודית לזמנה. היא הייתה גברית מאוד, ולא יפה במיוחד, והתעניינה מאוד באופנה מערבית - אך גם זהירה מאוד שלא ללבוש שמלות צמודות. היא הייתה אלגנטית מאוד, אך יחד עם זאת גם מסורתית מאוד. האופן שבו הצליחה לאזן בין להיוותר פתוחה לחיים ולסגנון האירופי, למנטליות האירופית, לבין היותה ערבייה אותנטית - זה לא משהו שקורה הרבה".

יש שטוענים שאום כולתום הייתה בעצם לסבית. מהי עמדתך בנושא אחרי שחקרת את חייה?

"זו השערה חתרנית מאוד. אני חושבת שמצרים רבים יהיו נסערים אם תעלה את הנושא הזה. גבר מצרי אמר לי לאחרונה: 'היו לה שלושה ילדים ואף אחד לא שמע מזה!' זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את זה. יש כל כך הרבה שמועות עליה - שהיא אהבה נשים, שנישואיה לרופא חסן אל־האפנאווי ב־1953 בשידוך היו נישואי כיסוי, ועוד ועוד. עבור מעריציה היא מקודשת. לא מעניין אותם לצרוך את חייה הפרטיים או את חיי המין שלה - וזה יוצא דופן, משום שבמערב כולם מאוד סקרנים לדעת עם מי מישהי מפורסמת כמו אנג'לינה ג'ולי שוכבת. בעוד במערב הורסים אותך תוך כדי שמרוממים אותך, מצאתי שבמזרח התיכון נוטים לעזוב אותך לנפשך. אוהבים את אום כולתום ולא מנסים לרכל עליה. בכל מקרה, אני צופה שהסרט שלי יעורר הרבה מחלוקות".

פחד ותיעוב בטהרן

הפגישה עם נשאט נערכה בווילה המשקיפה על חוף הים של הלידו של ונציה. נשאט, שחוגגת השנה יום הולדת 60, היא אישה יפה ומרשימה. אם אום כולתום כונתה "כוכב המזרח", "הפירמידה הרביעית" ו"קולה של אומה", נשאט הוגדרה כ"אורקל של אחוות הנשים המוסלמיות".

נשאט, רביעית במשפחה בת חמישה ילדים, נולדה בקזווין, עיר דתית בצפון־מערב איראן. אביה היה רופא ואמה עקרת בית. "גדלתי במשפחה מוסלמית מאוד תומכת וחמה", היא משחזרת. "אבי חלם על המערב ועשה לו רומנטיזציה. הוריי השילו לאט־לאט את הערכים המסורתיים, וכך גם אני. אבא עודד את הבנות שלו להיות אינדיבידואליסטיות, לקחת סיכונים, ללמוד, לראות את העולם".

נשאט נשלחה לפנימייה קתולית קשוחה בטהרן ופיתחה שם אנורקסיה. היא שבה לבית הוריה ואחרי שהתאוששה המשיכה ללימודי אמנות באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, רגע לפני המהפכה האיסלאמית והדחת השאה. המפגש בין הפנטזיות של נשאט על הוליווד והחלום האמריקאי לבין המציאות היה כרוך באכזבה. היא חשה בדידות, פגיעות וחוסר שייכות.

במהלך שנות ה־80 השתקעה בניו־יורק, ויחד עם האדריכל והאמן קיונג פארק, בן זוגה באותם ימים ואבי בנה סיירוס, ניהלה חלל אמנות ומרכז תרבות אלטרנטיבי. אחרי ניסיונות כושלים להפוך לציירת שבה נשאט למולדתה ב־1990 ונחשפה לשינויים שפקדו את ארצה, שהפכה לארץ האייתוללות. "זאת הייתה אחת החוויות המטלטלות שחוויתי. הלם גדול", סיפרה בעבר בראיון. "הפער בין מה שזכרתי מהתרבות האיראנית לבין מה שהייתי עדה לו עם שובי היה עצום. השינוי היה מפחיד ומסעיר בו־זמנית. השינוי בא לידי ביטוי במראה החיצוני ובהתנהגות של האנשים".

נשאט שבה לעשות אמנות, שבחנה ועיכלה את השינוי שחוותה. בהתחלה היא הציגה סדרת צילומים – "הנשים של אללה" - נשים המסתתרות מאחורי רעלות, אוחזות אקדח או תיקי פליטים, והעור שלהן מעוטר בשורות של שירה פרסית חושנית. עבודות שהדגימו את השינוי שטילטל את איראן מאז המהפכה החומייניסטית, את האובדן ואת דיכוי הנשים. ניגודים פרדוקסליים ומשלימים של יופי ואלימות, טוב ורע.

נשאט החלה לחיות על קו ניו־יורק־טהרן, עד שב־1996 נעצרה בשדה התעופה בטהרן ומאז נאלצה לגלות מארצה ונאסר עליה לחזור אליה, ובעבודותיה היא מרבה לעסוק בחייה בגולה. "כן, אני לא יכולה לחזור לאיראן. אני בגלות בגלל העבודות שלי", נאנחת נשאט באוזניי. "ייתכן שגם אמרתי כמה דברים על הממשלה. יש לי פה גדול".

במהלך השנים נשאט ביססה את מעמדה כיוצרת בינלאומית מובילה, שטווח העשייה שלה כולל צילום סטילס, עבודות וידיאו, סרטים ומיצבים. יצירות פוליטיות ואישיות כאחד, הדנות בניגודים בין האיסלאם למערב, נשיות וגבריות, חיים ציבוריים וחיים פרטיים, מסורת ומודרניות, ומנסות לגשר בין הפערים. הדימויים הפיוטיים המהפנטים שלה, האווירה החלומית, הישירות המינית, המחאה נגד דיכוי, אפליה וטאבואים, כאב הגלות והנתק ממשפחתה, הטיפול באבל ובחרדות, רכשו לה מעריצים רבים, ויצירותיה מוצגות במוזיאונים נחשבים ברחבי העולם.

עם פוקסטרוט בוונציה

ב־2009 נשאט יצרה את הסרט העלילתי הראשון שלה, "נשים ללא גברים", על ארבע נשים באיראן, 1953, תקופת שלטונו של ראש הממשלה מוחמד מוסאדק, ואותו היא הגדירה כ"מחקר מטאפורי של הפטריארכליות המסורתית של החברה באיראן". נשאט זכתה בזכותו ב"אריה הכסף" (פרס הבמאית המצטיינת) בפסטיבל ונציה 2009, בעוד "לבנון" של שמוליק מעוז זכה באותו פסטיבל ב"אריה הזהב".

"באותו קיץ פעלה באיראן התנועה הירוקה - התנועה שקמה לאחר הבחירות לנשיאות איראן, כדי להפיל את שלטונו של מחמוד אחמדיניג'אד, ושמוליק ואני לבשנו בוונציה צעיפים ירוקים לאות הזדהות. למחרת טקס הסיום שבו הצטלמנו יחד, עיתון איראני כתב עליי: 'כעת היא משתפת פעולה עם הציוני!' שמוליק ואני אוהבים אחד את השני, הוא בחור נהדר. תראה איזה גורל – השנה בוונציה הייתה לשנינו הקרנת בכורה, באותו יום ובאותה שעה. הוא הציג את 'פוקסטרוט' ואני את הסרט על אום כולתום".

יש לך הסבר לאיבה הנוראית בין איראן לישראל?

" זה כל כך מורכב. לפני כמה ימים, במהלך הפסטיבל, התראיינתי לתחנת שידור ערבית שאיני רוצה לציין את שמה, ואמרתי: 'אהבו את אום כולתום מישראל עד לאיראן'. המראיינת עצרה אותי ואמרה: 'אפשר לצלם את זה שנית ולהוציא את המילה ישראל? לא רוצים שישראל תופיע בטלוויזיה שלנו'. זה מגוחך".

איך החיים כעת בארה"ב, תחת שלטונו של טראמפ?

"גם ניו־יורק בעייתית מאז טראמפ. אתה עובר סינון על פי מוצא. לאחרונה היו לי בעיות בהעברות כספים - עיכובים של כמה ימים. התקשרתי לבנק ושאלו אותי: 'את איראנית?' אז אמרתי: 'מה הקשר?' הלכתי לבנק והם אמרו שהמשרד לביטחון פנים הוא שאחראי לבעיות האלה, ושזה בגלל היותי איראנית. הם תהו לאן הולך הכסף ומה קורה איתו. זו הפעם הראשונה שאני נתקלת באפליה כזו. אז מי יודע מה יהיה הלאה. יש בי מידת אי־ביטחון. יש לי אמנם ילד, בן זוג (שוג'ה אזארי, אמן איראני ששותף לעשייה של סרטיה - א"ק) ואזרחות אמריקאית, אבל גם זה משהו שיכול להשתנות. האמת היא שהמצב שלי מורכב - בהיותי אמנית אין לי בית וחיי משפחה שגרתיים, וגם לא מקבלים אותי בברכה באמריקה - אני אף פעם לא זוכה לתמיכה כספית מצד האמריקאים. אף פעם. תמיד רק מאירופה. אני גם לא חושבת שהוליווד רוצה בי. אני לא יוצרת את סגנון הסרטים המתאים לה".

אבל בינתיים לנשאט אין מה לדאוג, לפחות מבחינת מימון. היא מקבלת תמיכה מאוסטריה, דרך לבנון ועד יפן, והשנה האחרונה ללא ספק רוחשת ויצירתית במיוחד עבורה – "אני חובשת כובעים רבים", היא מודה. מלבד החשיפה של הסרט על אום כולתום נשאט העלתה לאחרונה בזלצבורג את האופרה "אאידה", בניצוחו של ריקרדו מוטי ובכיכובה של זמרת הסופרן אנה נטרבּקו.

בימים אלה היא מציגה במוזיאון בכיכר סן מרקו בוונציה את התערוכה "הבית של העיניים שלי", שכוללת עבודות חדשות, שחורגות מהנהוג אצלה: הפעם היא לא מתמקדת בחברה האיראנית, אלא בגברים ובנשים מאזרבייג'ן. "מדינה שהיא צומת של מגזרים אתניים, דתות ושפות, והופרדה מאיראן רק במאה ה־19".

כמו כן, החודש תצרף נשאט פרס נוסף לארון הפרסים הגדוש. בטקס שייערך בטוקיו היא תקבל פרס מפעל חיים יוקרתי, המוענק ליוצרים בתחומים שונים. "מה הלאה? אני חייבת להאט קצת, אבל אני מתכוונת לעשות עוד סרט. יש ספר שאני מאוד אוהבת ורוצה לעשות לו עיבוד קולנועי: 'ארמון החלומות', שכתב הסופר האלבני איסמעיל קאדרה. הוא אינו עוסק בנשים. כן, הסרט הבא שלי יהיה רק על גברים", צוחקת נשאט.

בתוך לוח הזמנים הצפוף הזה יש מצב שתבואי להקרנה של "בעקבות אום כולתום" בפסטיבל חיפה?

"מעולם לא הייתי בישראל, למרות שרציתי. לא באתי, משום שידעתי שאם ארצה יום אחד לחזור הביתה לאיראן לא אוכל לעשות זאת אם ביקרתי בישראל. אני זוכרת איך כשהגעתי ללבנון הם בדקו אם הייתה לי חותמת מישראל בדרכון, ואם הייתה לי - לא יכולתי להיכנס ללבנון. וככה יצא שעוד לא ביקרתי אצלכם". •