"לא גידלתי אותו למען הוריו הביולוגיים, אלא למעני. אני אימו והוא בני"

ביום שבו פסק בית המשפט העליון ש"תינוק המריבה", שטרם מלאו לו שנתיים, יישאר אצל ההורים המאמצים שגידלו אותו מאז שהיה בן עשרה ימים, אספה האם המאמצת את דפי העיתונים שליוו את מאבקה על בנה והכניסה אותם לשקית ניילון צהובה. די, מספיק, זה מאחורינו, אמרה לעצמה. "רציתי לסגור את הפרשה, לשכוח אותה, להחזיר את החיים שלנו לשגרה ולגדל את התינוק המתוק שלנו בשקט, בנחת ובאהבה".

זה היה בערב פסח, 2005. תינוק המריבה הוא היום איתן (שם בדוי), שכבר חגג בר־מצווה. הוא חובש כיפה סרוגה ולומד בכיתה ט' בישיבה תיכונית במרכז הארץ. מצטיין באנגלית, בהיסטוריה ובאזרחות. במתמטיקה קצת פחות ובלימודי הקודש הרבה פחות. "הוא בחור מעשי, עושה חשבון מה יועיל ומה לא יועיל לו בעתיד".

היא בת 50. ילידת פרס. בגיל 12 הגיעה לחולון. בית מסורתי. בעקבות שירות לאומי בבית חולים החליטה ללמוד סיעוד והפכה לאחות מוסמכת. במהלך המשפט כונתה בעיתון "שרה" ובעלה "אברהם". "התחתנתי בגיל 30", היא מספרת, "חברים משותפים הכירו ביני לבין אברהם, מעצב פנים במקצועו, שהיה גדול ממני בחמש שנים. רצינו ילדים, וכמה שיותר. חלמתי על משפחה גדולה. בסוף שנת הנישואים הראשונה, כשלא נקלט לי היריון, התחלנו לעבור בדיקות ומצאו בעיות גם אצל בעלי וגם אצלי. התחלנו טיפולים וזה לא הלך. באחד הביקורים אצל הגיניקולוג הוא זרק 'למה שלא תירשמו לאימוץ?'. התגובה הראשונה שלנו הייתה הלם, אבל כשחשבנו על זה הבנו שזו הצעה נכונה עבורנו. נרשמנו, אמרנו לעצמנו 'יקרה מה שיקרה'. היינו אופטימיים דווקא מפני שהחיים שלנו לא היו הכי קלים. בעלי נפגע בתאונת דרכים כשהיה בן 20, בהמשך עבר השתלת כליה מאימא שלו. שנה אחרי החתונה הגוף שלו דחה את הכליה והוא חזר לדיאליזה. ההתמודדות לא הייתה פשוטה אבל זרמנו עם מה שיש, לטוב ולרע. למרות המגבלות הוא עבד, יצאנו לבלות, טיילנו בארץ וחלמנו על משפחה".

במשך שלוש שנים היו בני הזוג ברשימת ההמתנה, עד שלפני 14 שנה חייהם השתנו. "העובדת הסוציאלית אמרה 'יש לנו תינוק, אבל צריך לגייר אותו. האימא שלו לא יהודייה ולכן היא ביקשה שיגדל במשפחה דתית. אתם רוצים?'. הידיים רעדו לי. התרגשות מטורפת. ישר צילצלתי לבעלי, שכבר יצא לעבודה, והזעקתי אותו הביתה. נסענו לשירות למען הילד כאילו שאנחנו בעננים. בעלי הציע שם שיש לו משמעות מיוחדת, הוא מעיד על הקשר שבינינו לבין בורא עולם, והסכמתי. בתשע בבוקר הגענו למשרד ושם ראינו תינוק בן עשרה ימים שהביאו אותו מבית החולים. חיבקתי אותו, נשמתי אותו והרגשתי שהוא שלי. נתנו לי שני בקבוקים מוכנים של אבקת חלב, וזהו".

מה "זהו"?

"יצאנו מהדירה שלנו בתור שניים וקרוב לשתיים בצהריים חזרנו אליה כשלושה. אימא, אבא ותינוק".

שאלת משהו על האם הביולוגית?

"לא. אמרו לי שהיא מרומניה, לא יהודייה ולא נשואה, שהיא לא יודעת מי האב הביולוגי ושהיא החליטה לא לגדל אותו. ידענו שבגיל חצי שנה נקבל את החותמת מבית המשפט שהוא שלנו".

יומיים לפני שמלאו שישה חודשים לשהותו בביתם צילצלה העובדת הסוציאלית. הפעם הבשורות לא היו טובות. "היא אמרה שיש בעיה, שהאימא הביולוגית התחרטה והיא רוצה את הילד שלה בחזרה. באותו הרגע חשכו עיניי. הרגשתי שהתקרה נופלת עליי. היינו בהלם מוחלט. אף אחד לא הכין אותנו לאפשרות כזאת".

האם הביולוגית פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בדרישה להחזיר לידיה את התינוק ובקשתה נדחתה. חמישה חודשים לאחר מכן גם האב הביולוגי נכנס לתמונה. הוא פנה לבית המשפט לענייני משפחה וטען שהתינוק נמסר לאימוץ ללא הסכמתו. "ידענו שאנחנו חייבים לעשות משהו כדי לעצור את כדור השלג הזה, אבל לא ידענו מה עושים", מספרת שרה. "נפגשנו עם עורכי דין ואף אחד מהם לא נתן לנו הרבה סיכויים. גם עו"ד שמואל מורן היה ספקני, אבל ראיתי שהמקרה הזה נוגע לו בנשמה. ככה התחילו הדיונים בבית המשפט".

הייתם שם? פגשתם את ההורים הביולוגיים?

"לא הוזמנו לדיונים מפני שמבחינת בית המשפט לא היינו קיימים. העובדת הסוציאלית הייתה האפוטרופסית של איתן, הבן שלנו, והיא ייצגה את טובתו. בחודשים האלה חייבו אותנו להביא את איתן לפגישה שבועית עם ההורים הביולוגיים, שהתקיימה בשירות למען הילד. זה היה נורא".

במאי 2004 בית המשפט לענייני משפחה קבע: "התינוק יוחזר לידי הוריו הביולוגיים". "עבר עלינו לילה נוראי, לא הפסקנו לבכות ורק בבוקר, כשאיתן התעורר, הכרחתי את עצמי לחייך אליו כמו תמיד", מספרת שרה. "בדרך בעלי עצר בצד ואמר 'בואי ננשום כמה דקות לפני שאנחנו נפרדים ממנו'. עצמנו את העיניים והתפללנו. אמרתי לעצמי 'טוב שיש אמונה. אם הקדוש ברוך הוא רוצה שנמסור את איתן - זה מה שנעשה. עשינו את כל מה שיכולנו לעשות למענו'. כשהיינו במרחק חמש דקות נסיעה מהשירות למען הילד עו"ד מורן צילצל אלינו ואמר 'חכו, אני דוחה את ביצוע פסק הדין'. חזרנו הביתה עם איתן. למחרת – אותו הדבר. שוב התחלנו לנסוע לכיוון השירות למען הילד, ועו"ד מורן שוב עצר אותנו בדרך. ככה זה קרה שלוש פעמים".

אברהם ושרה הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בתל־אביב. ערעורם נדחה, והם עתרו לעליון. באפריל 2005, ערב פסח, התקבלה הפסיקה. שנה לאחר מכן זכה איתן באחות כאשר שרה ואברהם אימצו תינוקת בת שנתיים מאוקראינה.

סיפרתם להם שהם מאומצים?

"בוודאי. מגיל אפס אמרתי לאיתן שהוא האור בחיים שלנו. יום אחד הוא הדליק את האור ושאל 'ככה אני נראה?'. בעבר אחותו רצתה ללמוד רוסית כדי שבבוא היום תוכל לדבר עם הוריה. כשאיתן שמע על כך הוא שאל אותה 'למה את צריכה לדעת מי ההורים שלך? יש לנו הורים נהדרים'. לאחרונה היא נרגעה". לפני כארבע שנים הלך האב לעולמו. "עברו עלינו ימים לא פשוטים, אבל ביום השלושים איתן אמר 'אימא, זהו, אנחנו לא בוכים יותר, אבא רוצה שנמשיך את החיים'". זיכרונות מהפרשה ההיא צפים בחייהם במצבים שונים. למשל, כשאיתן הכין עבודת שורשים, או בבר־המצווה. אם ירצה לפתוח את תיק האימוץ היא אומרת, "אלך יחד איתו, יד ביד. זכותו".

היית רוצה למסור משהו להורים הביולוגיים? לומר להם שהוא גדל לתפארת?

"לא", היא משיבה בטון תקיף. "לא גידלתי אותו למענם, אלא למעני. אני אימא שלו והוא בני". •