ריקוד המכונה

לאחרונה אני רואה כל מה שמירי רגב לא רוצה שאני אראה. אם היא יוצאת נגד יצירה, כמו פקיד במשרד התרבות - אני מיד מסתקרן והולך לבדוק. ומסתבר שלא רק אני. לפני חודש וחצי רגב עסקה במעין שיר/סרטון הסתה נגד חיילים שהוצג בתיאטרון יפו בערב סגור. בתיאטרון צפו בו כמה עשרות אנשים שבאו לתמוך במשוררת פלסטינית שנמצאת במעצר בית בעקבות פרסום שירים בפייסבוק. רגב פירסמה את הסרטון בעמוד הפייסבוק שלה וביקשה לשתף - הוא הגיע ל־123 אלף צפיות ו־820 שיתופים רק שם. כלומר - רגב הפיצה סרטון הסתה הקורא לפגוע בחיילי צה"ל למיליוני עיניים שהסתקרנו. את המשוררת הפלסטינית עצרו על הרבה פחות.

רגב לא עצרה ועברה ל'פוקסטרוט' של הבמאי שמוליק מעוז. מאז החלה לטעון מעל כל במה כי הוא פוגע בשמו הטוב של צה"ל וכי יוצריו עובדים עבור ה־BDS, הסרט עבר כברת דרך: הוא זכה בפרס הגדול והיוקרתי בפסטיבל ונציה, ובהמשך בשמונה פרסי אופיר, כולל "הסרט הטוב ביותר", מה שישלח אותו אוטומטית לייצג את ישראל באוסקר. אם אלוהים שמאלני - הוא עוד יזכה.

סרטו הקודם של מעוז, 'לבנון', היה יוצא דופן והשאיר עליי רושם עצום. ועדיין, לא בטוח שהייתי הולך לראות את 'פוקסטרוט'. מספיק לקרוא על תכניו - שכול, משפחה מתפרקת, הרג פלסטינים - כדי להרחיק קהלים רחבים ממנו. אבל רגב אמרה אז הייתי חייב. אולם הקולנוע המלא בשבת ב־11 בבוקר הוכיח שלא רק אני. אלא שאז באה אכזבה.

השליש הראשון של הסרט חזק מאוד, מעמת את הצופה הישראלי עם הפחד הכי גדול שלו ועושה זאת ביצירתיות ובעוצמה מסחררת. ליאור אשכנזי אכן ענק שם. אבל אז מגיעים שני החלקים הנוספים של הסרט, ובהם איבדתי כיוון ורצון להמשיך לצפות. הסרט מציג עוד ועוד דימויים קולנועיים מתאמצים, שתיקות השחקנים מעיקות ומאולצות, ובמקום לספר סיפור הסרט הופך למניפסט פוליטי בעל מבנה וסגנון מרשימים אבל לא נוגע ולא מחזיק את הצופה.

כשהסרט נגמר נשמתי לרווחה, וזה לא היה דימוי. כמובן שההבטחה של רגב לסצנה הסופית של טיוח הרג פלסטינים - שקר שעליו חזרה שוב ושוב - לא קוימה. הסצנה נמצאת איפשהו באמצע הסרט והיא משקפת מציאות כמו העזיבה של אי־טי את כדור הארץ. אז אם תלכו או לא תלכו ל'פוקסטרוט', אל תעשו זאת בגלל מירי רגב - מבקרת קולנוע שלא ראתה את הסרט.