שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    Jonathan Bloom
    7 לילות • 05.10.2017
    החלומות הגבוהים
    לירון עמרם מכיר את הקצב התימני מהבית. אבא שלו, אהרן עמרם, הוא מגדולי המוזיקאים של העדה שכולם, מזהר ארגוב ועד עפרה חזה עברו דרכו. אבל גם הוא הופתע כשהחיבור בין צלילי הילדות לגרוב האלקטרוני הכי עכשווי הפך את שירו 'חלום ישן' למושמע ביותר בגלגלצ בשנה החולפת. עכשיו הוא מספר על הרגע שבו ראה חייל מתפוצץ מולו ב'עופרת יצוקה', מסביר למה בפופ של משה פרץ, עומר אדם וסטטיק ובן–אל לא נשאר שום דבר מזרחי, ומה הופך אותו לפנתר - אבל לא שחור
    יהודה נוריאל

    "'חלום ישן' יצא, ואנשים ישר התחילו לשאול אותי, 'מה זה? זה פופ? זה קלאב? זה מזרחי?' והיו כאלה שאמרו, 'תשמע, גרמת לי לחבב מוזיקה מזרחית'", מספר לירון עמרם. "אבל אני לא במקום של להמיר אנשים. ולא עלה תאנה של מישהו. ולא 'המזרחי שנעים לאהוב אותו', או 'המזרחי האיכותי'. כי כולם איכותיים. אז אל תנגחו עם השירים שלי את הפופ הים־תיכוני. לא באתי על חשבון אף אחד אחר. אני כאן רק כדי לעשות את העניין שלי".

     

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אבל אתה לירון עמרם, הבן של אהרן. נסיך העדה התימנית. מקום שהוא הרבה דברים, וקודם כל המון כאב. תרצה או לא, יש על הכתפיים שלך נטל.

     

    "ברור שהסיפור שלנו הוא כואב ומורכב. אבל גם מעורר הרבה גאווה. ואני רוצה להפוך את המושג 'מזרחי' לדבר שאפשר להתגאות בו. שבחור מזרחי עם תודעה, יגיד, 'או, הוא מייצג את המורכבות שלי'. אני רוצה להתקדם ולקחת את זה הלאה. כי אני גם הכי מסורת, מזרחית ותימנית. וגם יותר אפ־טו־דייט מהאנשים בקצה של המועדון בתל־אביב. זה יהיה הניצחון שלי, בכל המגרשים. ניצחון - אבל לא צריך להילחם".

     

    'חלום ישן' הוא תחילת הניצחון של עמרם. ושלנו. לא מלחמת עולמות, מטופשת הרבה פעמים, אלא הטוב בכל העולמות. "ולקח לי חמש שנים להגיע לשם. לשכנע אחרים", מודה עמרם, "וזה המקום שלי שאני לא מתכוון לעזוב אותו. פרינס ושבזי, זהר ארגוב ודיוויד בואי. וזה עדיין קשה, למצוא את המקום שכולם יכולים לחיות בו בשלום. אבל אני היחיד שיכול לעשות את הסינרגיה הזו. לא כי אני מיוחד, אלא כי גדלתי בנסיבות האלה, אוחז בקצוות המרוחקים לכאורה. וכן, זו גם שליחות. שליחות וחזון, שהם חלק מהיחסים שלי עם אבא".

     

    אינדי אמיתי. אהרן עמרם וזהר ארגוב
    אינדי אמיתי. אהרן עמרם וזהר ארגוב

     

    × × ×

     

     

    לירון, 29, נולד בפתח־תקווה. הנסיך הקטן בין חמישה אחים ואחות, בן למשפחה התימנית הכי מיוחסת שיש, אמא שרה ואבא אהרן עמרם, שהמעט שיסופר כאן יעשה לו עוול. אהרן הוא ענק הענקים של התרבות הישראלית. מפעל כביר של שימור מורשת התרבות והמוזיקה של יהודי תימן, המיוחסת עד לשירה בבית המקדש. הוא הוציא עשרות אלבומים של תפילות ומוזיקת קודש (חפשו את האפליקציה שלו לסלולרי ותחטפו חום), היה אינדי אמיתי לפני שמישהו חלם על עצמאות, ועשה מוזיקה "מזרחית" עשרות שנים לפני הולדת הז'אנר. למד אופרה, שירה קלאסית ושיחק בתיאטרון האהל. ובצד אלה - היה הראשון לחבר כלים מודרניים של רוקנרול למוזיקה התימנית, העז לבצע את שירת הנשים התימניות, וכתב אינספור להיטים, בראשם 'גלבי' ו'אם ננעלו'. כולם, מזהר וחיים משה ועד עפרה ובעז שרעבי, עברו אצלו. מפעל חיים שבמדינה נורמלית היה מזכה אותו לפחות בפרס הלאומי. אולי פעם ימציאו משהו שייקרא 'פרס ישראל'?

     

    "בתימנית יש משפט, 'מאן רגאס - נגאס', 'מי שרוקד - מובס'", אומר לירון. "כולם חושבים שתימנים זה רקדנים. אבל יש אצלנו ניואנסים שלא מודעים להם. כשאבא שלי עמד על הבמה זה היה כמו פרנק סינטרה. אצילי. ובעולם מתוקן, זה מה שהוא היה הופך להיות. כל החיים אנשים הרוויחו על הכישרון שלו. ראיתי את כולם גוזרים קופונים עליו. וזה חלק מהמשא שיש עליי: להביא את השם שלו והתרבות שלנו, שהיא לא פחות עמוקה מכל אחת אחרת, לפרונט".

     

    בבר־מצווה שלו, הוא נזכר, באו לשיר ציון גולן, דקלון, מרגול, אביהו ואורי שבח. מאותו גיל ועד 23, הוא מספר, היה מתלווה מדי שנה להורים בנסיעה השנתית לניו־יורק: הימים הנוראים. "אבא עולה לתורה בפני הקהילה התימנית במנהטן, כולם יוצאי הכרם של שנות ה־60. מלון בוטיק, ארוחות מעולות, אם־טי־וי על המסך, ג'ורג' מייקל, אן־סינק, וחולצות של אלן אייברסון", הוא מונה את אבות המזון, שהמשיכו איתו הלאה.

     

    הוא בחר ללמוד במדרשיית נעם, הפנימייה הדתית לבנים. מוזיקלית פנה מהתימנית שמאלה, לפרינס ולמוזיקה השחורה. גם בגלל שהצבע מסביב היה לבן כחיוורון. "כשהיינו מבקשים מניין תימני במדרשייה, לא נתנו לנו. זה מגוחך: 'נעם' הייתה ממוקמת בפרדס־חנה, בתוך שכונה של תימנים, ואומרים לך ולחבר'ה שלך לא להתפלל כמו בבית. לא עשינו סיפור, היינו עושים מניין משלנו בבית הכנסת התימני בסביבה. קיבלנו את התכתיב as is. נו, אתה יודע, אנחנו התימנים לא מרדנים. מסתדרים", הוא צוחק. "ובכנות? הממסד הדתי השכיח מאיתנו דברים מהותיים. נדפקנו מכל הכיוונים. איפה החן? אצלי בבית האמונה הייתה משופעת בחן. ופתאום כשהגעתי לישיבה, זה היה קר ולא מזמין. אבל דת צריכה למלא את הנפש".

     

    את המאגרים מילא בישיבת עתניאל עם הרב מנחם פרומן, איש יוצא דופן, לימודי קבלה וספר הזוהר לצד ניטשה, והמון תהיות קיומיות. "הייתה תקופה שזה העסיק אותי 24 שעות ביממה. והיום אני אדם מאמין באלוהים, נקודה". לא שומר מצוות. הכיפה נשרה כבר בצבא. "אתה יודע, פאב בשישי, וסיגריות - זה לא ממש הולך. והלכתי לגולני. להתקשח קצת. ובמבט לאחור זה, וואלה, היו דברים טובים. חוץ מהדברים הלא טובים. שזה לפחות 80 אחוז מהזמן", הוא מספר. "מוצא את עצמך ב'עופרת יצוקה'. שבועיים בתוך עזה. הרבה פחד. ויותר מפחד, הלם.

     

    "לילה אחד נכנסנו קילומטר פנימה, בום, נופל טיל, 18 פצועים, בן דוד שלי ביניהם, אנשים מדממים, כולם רצים לכל הכיוונים. יומיים אחר כך נכנסים לשטח אש. והתמונה הזו חוזרת אליי כל הזמן: מטע עצי תפוזים הפוך. כל השורשים עקורים. התפוזים נרקבו. ותרנגולות שחוטות בכל מקום. הריח של תפוזים רקובים ותרנגולות מתות עולה לך באף. מזיע ולא יודע כלום. אתה בגיהינום. באותו יום אני עומד בכניסה לבית. ובתוך אחד החדרים, אחד מחיילי יהל"ם מתפוצץ מולי לחלקים. ראיתי את מה שנשאר. חוויה קשה".

     

    כועס על האויב המר?

     

    "לא כועס. רק מרגיש רע. והרבה צער ורחמים, על כולם. אין פה צודק ולא צודק. הפוליטיקה מתנדפת. אלה לא דיונים סופיסטיקייטד בית קפה. זה הריל שיט. ומשם, סיימתי את השירות, וזהו. שילמתי את חובי לחברה".

     

    × × ×

     

     

    קצת לפני ראש השנה, פתח עמרם את גיליון '7 לילות' ונדהם. 'חלום ישן', התברר להפתעתו, ולא רק, הוא השיר המושמע ביותר בגלגלצ בשנה האחרונה. "את השיר הזה כתבתי במרתף בבית. העליתי אותו מהמחשב הנייד ליוטיוב לפני שנה בדיוק. זה כל כך מטורף", כתב בפייסבוק. "כשהוא יצא לא הייתה לי יחצנית, לא ניהול, לא הפצה. היו לי ציפיות גבוהות ואמונה, אבל הייתי די לבד בכל הסיפור. הכל עמד למבחן. אבל אז הוא נכנס לפלייליסט, ומודה: זו הייתה בדיוק הדחיפה שהייתי צריך".

     

    'חלום ישן', אם יורשה לנו, הוא כנראה גם השיר הכי טוב של השנה. ומתי בכלל הכי טוב הוא גם הכי מושמע? הכל נפגש בו במקום אחד: שיר שנכתב במסורת תימנית, עם לב ערבי, ביט גרובי והזיה לילית מהשפיץ של האינדי־אלקטרוניקה, בית, שני מעברונים, פזמון, ואפילו ציטטת דיסקו מגניבה. כי יש מקום לכו־לם. "הוא נכתב לאישה. לרוב יש לה דמות, בצד שמות השירים שלי יש סוגריים ובתוכם שם של מישהי (צוחק). הפעם היא נעדרת".

     

    "בגולני חזר הגעגוע", הוא נזכר, "קלטתי שכל המוזיקה השחורה שאני אוהב זורקת אותי למקומות שאני מכיר. מנגן גיטרה, ובתנועות לא רצוניות יוצא לי הטא־נא־נאם". עמרם החל לנסות ולהתקיים ממוזיקה, עד לא מזמן לא בחל גם בחלטורות, "קלידן, מזרחית, שר זהר, עושה קאברים, מחרוזות, הולך לכל מקום בשביל 200 שקל, לא אכפת מה התנאים", הוא מודה.

     

    ושיכלל את הכיוון שלו. "הסתכלתי על האייקונים ממש, ברי ואהוד. והם לא נגעו בהארדקור של המזרחיות. אמרתי, צריך לקחת את זה למקומות חדשים. ליצור המשכיות", הוא אומר. השם שנטל בהתחלה היה 'לירון עמרם והפנתרים'. "שם שהוא סטייטמנט. אבל לא כתבתי 'הפנתרים השחורים', ולא במקרה. אתה בכלל יודע מאיפה הרעיון לשם? מאיזה דיבור של חבר, 'לירון, יא פנתר'. והפנתר הראשון שהכרתי ואהבתי בתור ילד זה בגירה, מספר הג'ונגל. אני פנתר כזה נחמד. יודע להסוות את עצמי טוב, ככה שלא חושדים בי. וככה אני משיג כל מה שאני רוצה. את הציפורניים, בוא נשמור להמשך".

     

    ממקומו בלב תל־אביב הוא היה שותף להתעוררות המזרחית הצעירה של תחילת העשור. אולי אפילו, ודי במקרה, הנפץ שלה. הוא היה שם, עם עדי קיסר ושלומי חתוכה ברגע ההולדת של 'ערס פואטיקה'.

     

    אתה חבר של כבוד בתרבות המזרחית החדשה. אבל הטקסטים שלך רחוקים מכל זה. למה?

     

    "אל"ף, הם עושים את זה ממש טוב. ובי"ת, אני צריך להתפרנס. אם הייתי כותב כל מה שאני חושב, אף אחד לא היה אוהב אותי, לא מהימין ולא מהשמאל (צוחק). אבל זה לא סתם עניין של סיכון. אני לא בטוח שמוזיקה צריכה לשרת רק אינטרסים פוליטיים או חברתיים. תשמע, מוזיקה זה דבר קדוש!"

     

    היפ־הופ, מכיר? פאק דה פוליס? קנדריק לאמאר?

     

    "אל תשווה. הם בסיטואציה שונה לגמרי. אם הייתי אפרו־אמריקאי בדטרויט, הייתי פחות סובלני, ולא יכול לכתוב לא־מחאה. תראה, השירה של רועי (חסן) ושלומי (חתוכה) היא אין יור פייס, אבל שירה מוזיקלית היא לא המדיום הנכון לדברים כאלה. כשאני כותב, זה בצורה מעודנת, מרומזת, בלי לתקוע אצבע בעין לאנשים. אני לא אביב גפן, אין לי את הפריבילגיה הזו. ותכלס? אולי עוד אכתוב ככה. רק נדמה לי שישראל עוד לא ערוכה היום לדבר כזה".

     

    לא מגבילה ההגדרה הזו, "אינדי מזרחי"?

     

    "קושרים אותי לקבוצה מסוימת של אנשים, אבל יש בינינו הבדל מהותי. מידת המזרחיות בשירים שלי הרבה יותר בולטת, יוצאת החוצה. כשאני מתחיל לשיר שואלים אותי, למה אני שר בעי"ן ובחי"ת, אבל מדבר בלי. כי אני לא יכול לשיר אחרת. מהבית. אם הייתי קורא בתורה עם אבא שלי, ח'לום במקום חלום – זה לא ייתכן! חשוב לשמר את ההגייה.

     

    "היה מבקר שכתב, 'הוא לא תימני אמיתי, דקלון ואהובה עוזרי לא היו מצליחים להבין אותו'. ונכנסתי בו. קודם כל תבדוק את ההגייה ותעשה תחקיר. אהובה, הענקית, לא שרה מעולם בתימנית. יהודה קיסר סיפר לי את זה. מילה לא שרה! אז מה אתה בא, לרדת עליי דרך אהובה? ותשמע, 'תמיד אותו סיפור', למשל, זה שיר מזרחי, שהיה יכול לצאת גם באייטיז. ובינינו, הוא יותר מזרחי מכל הפופ המזרחי".

     

    תכלס הפופ "המזרחי" הוא מערבי לגמרי, עם מבצע ממוצא מזרחי וקצת עי"ן וחי"ת. 'רק רוצה לרקוד' זה בכלל אירי, עם עומר אדם שהוא אשכנזי.

     

    "שום דבר לא מזרחי שם. אפילו ההגייה לא, משה (פרץ) כבר לא שר ככה. סטטיק ובן־אל? אם זה לא היה הבן של שימי, אף אחד לא היה חולם לקרוא לזה 'מזרחי'. אני בעצם הולך בכיוון הפוך לפופ הים תיכוני. אני לוקח את המוטיב המזרחי, ועליו מרחיב, דיסקו, אראנבי, דברים שאתה יכול למצוא באל.איי. בפופ המזרחי לא נשאר הרבה מזרחי. אבל לא באתי למשטר כלום. ואם הוא עושה לאנשים טוב, סבבה".

     

    'חלום ישן' ו'תמיד אותו סיפור' הם שני הסינגלים הראשונים, מאלבום הבכורה שלו, שיראה אור בסוף השנה. (בינתיים אפשר לתפוס אותו מופיע ב־26.10 בפסטיבל אינדי סיטי בירושלים, וב־16.12 בבסקולה בתל־אביב). אם להתרשם ממה שכבר יצא, לא תוכלו להתעלם ממנו.

     

    ובסוף הוא חוזר הביתה. ליחידת הדיור שלו, בפתח־תקווה, הבן האחרון שנותר עם זוג הוריו הקשישים. "גם כדי לנצל כל רגע שנשאר עם אבא. ואני יודע שחלק מהתימנית, אפילו חצי - ילך לאיבוד איתו", הוא מרצין. "ברגע שהוא ייצא מהתמונה לא תהיה לזה המשכיות. אין כותבים, אין מלחינים, זה ידעך. חלק מההתעוררות המזרחית של היום זה לשחזר רגעים יפים מהעבר. אבל אני לא בקטע הנוסטלגי הזה. כי עם כל הכאב והצער, אין לזה המשך. אחת הסיבות שהתחלתי לכתוב בעברית היא שאני לא יכול לשחזר את הנוסטלגיה. הלוואי שאני טועה והמוזיקה התימנית תצליח להתפתח לאנשהו. בינינו? לא רואה את העתיד שלה".

     

    7nights@yedioth.co.il