אחת ויחידה

לואיז בורז'ואה, שתערוכתה "שניים" מוצגת במוזיאון תל־אביב, היא אמנית מצוינת. אבל לא רק. היא גם אמנית שהצליחה לפרוץ את תקרת הזכוכית של הגיל בשדה אמנות בינלאומי שסגד לצעיר ולחדש, ולא העריך מספיק ותק ועבודה קשה. אבל לא רק. היא הצליחה גם לפרוץ את גבולות המגדר בשדה שדיבר הרבה על חופש ושוויון, אך קידם בעיקר גברים. עד היום. אבל לא רק. היא גם עשתה זאת כפמיניסטית גאה בשעה שאמניות רבות, פמיניסטיות במובהק, לא הגדירו את עצמן ככאלה כדי לא לפגוע בקריירה שלהן. בורז'ואה, שמתה ב־2010 גם הייתה האמנית הראשונה שזכתה לרטרוספקטיבה מקיפה שבמרכזה פיסול, במוזיאון לאמנות מודרנית בניו־יורק ב־1982, בגיל 71. מכאן אף אחד כבר לא היה יכול לעצור אותה.

התערוכה במוזיאון תל־אביב שאצרו ג'רי גורובוי וסוזן לנדאו, מעבר להיותה הישג גדול, מצליחה להעביר את הייחודיות של גוף יצירתה המגוון. היא כוללת מעל 50 עבודות מהשלבים המשמעותיים בקריירה שלה, ביניהן כמה מיצירותיה הידועות ביותר. התערוכה מצליחה להמחיש כיצד אפשר להציג קרביים, חרדה, פחד, התבגרות, מיניות - מושגים כל כך חמקמקים, אמורפיים - באמצעות צורה וחומר. החומרים שלה מגוונים וגם הגדלים של העבודות: מהבית הקטן שמוצג בארון ויטרינה, ובו נקב מיני המזכיר את 'מקור העולם' של גוסטב קורבה, כלומר הנקב אל עולם ומלואו, ובחדר ליד פסל עצום ממדים, 'שניים', שמורכב משני מכלי מתכת גדולים ובהם אור אדום מהבהב. הקטן מביניהם נכנס ויוצא מהגדול, בתנועה המעוררת קונוטציות מיניות. בורז'ואה אמרה על העבודה הזו שהיא "דיוקן של יחסי אם וילד". אך בשעה שיחסי אם וילד נדמים לנו כמקור של חמלה וטוב, הגנה והכלה, אין ביצירות של בורז'ואה תחושה שכזו.

ככלל, המרכז שביצירתה הוא היחסים בין שניים והיחסים במשפחה, תא זה מעלה את המרחב הפרטי ככזה שבו לא ברור איפה מתחיל האחד ונגמר האחר. עד כמה הדמויות השונות כבולות והאם הן יכולות בכלל להתנתק. בורז'ואה מדברת על עולם מורכב ומרובד באופן כזה שנותן מכה בבטן. אחר כך היא מרככת אותו בפרשנות או בכותרת יחסית לבבית. למשל, לפסל הקטן התלוי מהתקרה בצורה של איבר מין גברי היא קראה "ילדונת". שם שמסכם הכל.