גע לפני שהשנה העברית הסתיימה ראה אור ספרה השביעי של שולמית אפפל, 'תדמייני שאת כוכבת', ולפחות חידה אחת נפתרה: מהו ספר השירה הישראלי הטוב ביותר של שנת תשע"ז. זהו ספר שיש משהו בלתי צפוי ביופיו, כמעט אלים בעוצמתו המפתיעה, למרות שמדובר במשוררת מוכרת היטב. אפפל התחילה לפרסם שירה בשלהי שנות ה־60, פירסמה חמישה ספרים במשך כשני עשורים, ואז צללה לתוך שתיקה ממושכת שנשברה רק כעבור שנות דור, ב־2013, כשהתפרסם ספרה השישי, 'פחות מאמת אין טעם לכתוב', והחזיר אותה למרכז תשומת הלב של קוראי השירה העברית. ההרגשה הייתה שבשנות שתיקתה הארוכות למדה אפפל לוותר על כיסויים לשוניים - ריבוי מטאפורות, למשל - ולכתוב שירה הרבה יותר ישירה וחשופה מזו שכתבה בשנות ה־70 וה־80. יותר מזה: ההרגשה הייתה שאפפל מצליחה לשקף באופן צלול במיוחד תהליך משמעותי שעבר על השירה הישראלית בכלל, ואיפשר למשוררות מכל הדורות והמגדרים להסיר מסכות אסתטיות שחנקו אותן והכבידו עליהן, ולכתוב שירה הרבה יותר גלויה ומחויבת מבחינה רגשית וביוגרפית.

בספר החדש, 'תדמייני שאת כוכבת', חתירתה של אפפל אל הישיר והחשוף נמשכת ואפילו מעמיקה, ומתגלה בעיקר בנטייתם של השירים אל הפרוזה. רוב שירי הספר הם מה שמקובל לכנות "שירים בפרוזה", כלומר טקסטים שמעוצבים גרפית כפסקאות פרוזה קצרצרות (אם כי מנוקדות), ואצל אפפל הם לא רק נראים כמו פרוזה אלא גם מתנהגים כמו פרוזה, כלומר עסוקים בעיקר בלספר סיפור. אז למה לקרוא להם שירים? אולי משום שהסיפורים שהם מספרים הם מצד אחד אוטוביוגרפיים לחלוטין ומצד שני מפונטזים לחלוטין - משהו במרקם הלשוני שלהם הופך את ההבחנה לבלתי אפשרית. ואולי זה בדיוק מה שלומדים כשקוראים את ספרה החדש של אפפל: שדווקא כשהמשוררת מוכנה להרחיק לכת בנאמנותה לאמת ולספר דברים שקרו לה בלי להסתיר דבר, משהו בגבולות בין בדיון למציאות מסתבך, וסוגיית היחס בין אמת לאמנות נפתחת מחדש. במילים אחרות: כשהלב גלוי לגמרי, וכל מחסומי הבושה מוסרים, אין שום דרך להבחין בין מה שהמשוררת זוכרת לבין מה שהיא בודה או ממציאה כדי למלא את הריק שנפער כשהאמת התגלתה כבלתי נסבלת ונסה על נפשה.

לחלל הריק הזה יש הרבה שמות - זמן, זיכרון, שכחה - ובשיריה של אפפל יש שכבות על גבי שכבות של זמן, ערימות של זיכרון, תועפות של שכחה. כמעט כל שיר בספר הוא סיפור קצרצר שההווה מתערבל בו עם כל סוגי העבר - הקרוב, הרחוק, העוד יותר רחוק, הזכור, השכוח - ויוצר תיבת תהודה של כאב מעגלי, מחזורי, לולאתי, שפורץ ומושתק שוב ושוב. יש לפחות שלושה סוגי זמן (או כאב) כאלה בשיריה של אפפל: הזמן העתיק שאצור בזיכרונות ילדותה כבת למשפחת פליטים בשכונת פליטים בחיפה של שנות ה־50; הגילוי שראשיתו בילדותה - אך הלך והתחדד עם השנים - שהיא עצמה חיה בתוך משפחתה כפליטה מנודה ונרדפת; ושנות השתיקה הארוכות שלה בבגרותה, כאישה וכמשוררת. צירוף כל הזמנים האלה, על כל השתיקות והשכחות שאצורות בהם, יוצר סגנון כתיבה מיוחד במינו, שמפגיש היפר־ריאליזם צלול להפליא עם סוריאליזם פרוע ושבור, ומעניק לשיריה של אפפל כוח נדיר: הכוח לספר סיפור חיים עד לקצהו, עד לקרקעית הקרועה שלו, עד לתהומות שמהם הוא בוקע.

תדמייני שאת כוכבת // שולמית אפפל פטל 109  עמודים

כשהלב נשבר זה קורה בשקט

לָקוּם בַּבֹּקֶר אַחֲרֵי חֲלוֹם מוּזָר שֶׁבּוֹ אֲנִי אוֹרֶזֶת סְפָרִים כִּי אֲנִי עוֹבֶרֶת (לְאָן?). לִבְהוֹת עִם הַקָּפֶה בָּאָבָק שֶׁנֶּעֱרַם עַל הַפַּרְקֶט לָשִׂים קְלָסִי וְלָשֶׁבֶת לִכְתֹּב. בְּדִיּוּק יָצָא לִי סֵפֶר. טִיַּלְתִּי בָּרְחוֹב. רָצִיתִי לָלֶכֶת אַנְגָּזֶ'ה. הִזְמַנְתִּי אֶסְפְּרֶסוֹ. הָיָה עָלַי בֶּרֶט בּוֹרְדּוֹ מֵאָרִיג רַךְ. עַכְשָׁו קָשֶׁה. שְׁעָרִי אֻכַּל. כְּצִפֳּרִים יְרוּיוֹת לָאָרֶץ נָפַל. הָלַךְ עָלַי קוֹנֵן לִבִּי כְּבָר לֹא מַתְאִים לִי הַבֶּרֶט שֶׁלִּי