פעם האמנתי בזכותה של אישה להיות עובדת מין. לעבוד בחשפנות אם זה מה שבא לה, לעשות מזה מלא כסף כי בשבילה זה פחות גרוע ממשמרת של 12 שעות במלצרות באיזה רשת בתי קפה קמצנית. אבל הערב לא. הערב אני לא מאמינה בזה, ונדמה לי שאחרי מה שראיתי, כבר לא אאמין בזה יותר לעולם.
אני מרימה את כוס הוויסקי שהזמנתי כי לא היה לי נעים מהברמנית הג'ינג'ית החמודה. על הבמה שמולי מתפתלת בלונדינית שנראית כמו גרסת הסיליקון של דבי הארי. קוראים לה פנתרה, כמו להקת הרוק הכבד ההיא. או שאולי זה פחות מתוחכם מזה, ושם הבמה ניתן לה כדי לרמוז ללקוחות שהיא מה־זה חיית טרף במיטה. לא משנה, פנתרה, שרוקדת מעולה, אמנית של ממש על העמוד, היא כל מה שהאמנתי פעם שכיף בחשפנות. כי בפעם הראשונה שהייתי במועדון חשפניות, אפילו די התאהבתי בזה. זה היה לפני כמה שנים, במסגרת כתבה שעשיתי, כשביקרתי במשך כשבוע במועדון באלנבי. אני לא אשכח כמה סוחפת הרגישה לי האווירה במועדון, שונה מכל מה שסיפרו לי. הבחורות נראו אלוהיות, כמו דוגמניות־על, אבל יותר סקסיות, כל אחת מהן על עקבי פלטפורמה בצבעים של קשת בענן. הן הסתובבו במועדון כרצונן, אף מנהל מניאק לא צעק עליהן, ונראו לי די מאושרות לרקוד על העמוד ולהרגיש את הסגידה מהקהל. כמי שאף פעם לא הרגישה ממש יפה, משהו ברעיון של לשלוט ככה בגברים קסם לי. באיזשהו שלב כל כך נסחפתי אחרי הפנטזיה שאפילו אמרתי לבן הזוג שלי: "אם הייתי יותר צעירה, אולי הייתי מנסה את זה".
רק שעכשיו, אחרי שלושה שבועות שבהם ראיינתי חשפניות כמו קלאודיה, יוליה ועדן (שמות בדויים) וגל אמת, חלקן עדיין פעילות, חלקן כבר פרשו לחיים "נורמליים", אני רואה מעבר לזוהר ולגודסס הגבוהות שמהדסות מולי עם ירכי הברזל של ביונסה. אני מבינה שלא משנה אם את בעד או נגד הפללה, בעד או נגד מיסוד הזנות, מה שמשנה הוא שתפנימי דבר אחד: שיש שיטה. כן, יש מנגנון שתפקידו להכניס את הבנות הנכונות למקצוע, רצוי כמה שיותר צעירות ופגועות מינית, ולדאוג להשאיר אותן שמה לכמה שיותר זמן. ואחרי שהן כבר ממוסמרות טוב־טוב לעולם החלופי שהוא המועדון, אחרי שהן כבר לא זוכרות שיש בחוץ עולם אחר, רגיל, כמו בשיר ההוא של דוראן־דוראן — השיטה גם מוודאת שהן לא יישארו סתם חשפניות שעושות לאפ דאנס של דקה וחצי על הלקוח, כי זה לא משתלם למנגנון. המטרה הסופית היא שהחשפניות יעלו עם הלקוחות לחדרים הפרטיים וישהו שם 15 דקות בדיוק שבמסגרתן יעניקו להם לרוב הרפיה ביד או מציצה, או אפילו חדירה אם את צריכה לשלם שכר דירה מחר. לא בכל המועדונים זה בדיוק כך, אבל לפחות הבנות שאיתן אני דיברתי, ברבים מהם זה המצב.
אבל מה, אומרים לי האנשים הספקנים שאני הייתי פעם, כבר אין חדרים פרטיים. מה, לא קראת שבית המשפט אסר לפני כחודשיים על ניהול עסקי מין במתחם הבורסה ברמת גן?
כן, קראתי. אבל בפועל, התשובה שלי לזה היא הנסיכה של המועדון, צעירה שחומת עור ועדינה עם פן חלק ועיניים של במבי, נדמה לי שקוראים לה בר, כדי לרפרר לבת השכן הישראלית. בר כבר חצי שעה עולה ויורדת במדרגות. בכל פעם עם גבר אחר, לפעמים מבוגר בג'ינס מרופט, לפעמים צעיר עם כרבולת סטטיק ובן־אל שכתוב לו על הפנים "מסיבת רווקים". אז יכול להיות שהיא מנומסת ופשוט מלווה אותם לשירותים, רק שזה מוזר, כי ברגע שהיא עולה היא נעלמת, פוף, כאילו בלע אותה האוויר, וכשהיא חוזרת הכפפה שלה נפוחה ומלאה בשטרות. זה אגב התפקיד של הכפפה הסקסית נוסח ריטה הייוורת שהן לובשות, לשמש כבנק, בנק הכפפה הבינלאומי של כל מי שבמקצוע.
הבעלים כנראה זיהה אותי, או את שני נרדימון שבאה איתי. היא מנהלת מרכז בשם "הלב 24/7" בעמותת עלם וכבר שנים באה לאתר במועדונים בנות במצוקה, אז הבנות משתדלות לא להסתכל עלינו. לא ליצור אפילו קשר עין, שלא נתחיל לחטט ולהוציא פרטים על מה שבאמת קורה מאחורי ניחוחות קרם הגוף. ועדיין, היום כבר יש לי ראיית אינפרה־ריקבון, והנה מה שאני רואה: את הרוסייה המבוגרת יחסית אבל היפהפייה שנראית מסוממת עד מעל הראש. היא עומדת באמצע המועדון הדי ריק, יום ראשון יום חלש, מחבקת את כתפיה בשתי ידיה ומתנועעת כמו בשוק אפילפטי. לקוח מנסה לדבר איתה, היא מנסה לרקוד איתו ומסתחררת סביב עצמה ואז מועדת על הרצפה, והוא נרתע ובורח לאחרת.
היא דווקא אחת מהרוסיות הקשוחות, הבחורות שדיברתי איתן אומרות שהן קליקה בפני עצמן, בדרך כלל חד־הוריות שמגיעות לכאן במטרה ברורה, לפרנס, ומהמשמרת הראשונה מעלות לקוחות בכמויות, בלי להתלונן. אז אם השיטה ניצחה אפילו את אחת הרוסיות שבטח הייתה פעם הכי בד אס וקרת רוח — מה היא עושה לבנות טיפה פחות חזקות?
ואני רואה את המסך הגדול בפינה ואת סרטי הפורנו שמוקרנים עליו. נרדימון הסבירה לי שפעם היו מקרינים עליו את ערוץ האופנה, כנראה כדי לשדר לחשפניות שהכל פה נוצץ ולגיטימי כמו בקט־ווק במילאנו. רק שעכשיו נהייתה תחרות קשה, עם הפריחה של הדירות והליווי באינטרנט, אז גם האקטים במופעים נהיו יותר פורנוגרפיים.
אני נזכרת בשלי, חשפנית שנרדימון סיפרה לי עליה, בחורה בת 18 שהפילו עליה לעשות מופע עם דילדו. "וכמובן הביאו לה את הדילדו הכי לא אנושי בעולם, והיא כולה חבולה מהפאקינג דילדו הזה, אבל המנהל אמר לה: אין דבר כזה, זה חלק מהמופע שלך. אז נכון, בארה"ב יש מלא מועדונים שבהם באמת אסור לגעת, את עושה נטו סטריפטיז, אבל פה זה ישראל, פה אף אחד לא מסכים לצאת פראייר ורבים מהבעלים דואגים שהלקוח לא ירגיש שהוא נדפק".
מולנו על הבר יושבת האיטלקייה של המועדון, בחורה עם יופי חזק, נועז וגבות שצומחות פרא. היא יושבת ליד לקוח צעיר, מצחקקת ומפלרטטת ושמה יד מטופחת ומעודדת על ירכו. אחרי זה הוא תופס אומץ ושניהם פונים לספות. כשהיא חוזרת עם כפפה מלאה היא נראית מרוסקת, פשוט כך, אין מסקרה שתסתיר את הבעת הגועל שעל פניה. היא מתעשתת מהר ומזמינה לעצמה שוט. בסוף הערב היא כבר תשב על שני בחורים שלא יפסיקו להריץ עליה צחוקים כשהיא לא תסתכל ולא תתנגד כשאחד מהם ישים יד של בעלות על התחת שלה בלי לשלוף כסף. מסופיה לורן לסוף הדרך בפחות משעה, כמה שזה מעציב.
אז הפסיקה האחרונה של בית המשפט לגבי מתחם הבורסה מאוד חשובה, וכמובן הקביעה שלו ש"חשפנות היא לא בידור", אבל בעקבותיה יצאתי שוב למועדוני החשפנות וגיליתי הפעם את המציאות העצובה. וכן, כל מה שעובר על הבחורות האלו הערב הוא תוצאה של השיטה, מערכת נוקשה של חוקים ודרכי פעולה שמקובלת במועדוני חשפנות בכל העולם, ועל אחת כמה וכמה בישראל, שבה לקוחות שונאים להרגיש פראיירים, למשטרה אין תקציבים לאכיפה וגברים סובלים מפיצול תודעתי משונה שחטפו מאווירת החבר'ה בצבא: יש בחורות שמתחתנים איתן, ויש בחורות רק למין. זה לא משנה אם הגעת לשם אחרי ילדות שכללה גילוי עריות ואונס והזנחה ועוני, או שאת סטודנטית שנדלקה על הרעיון לעשות בערב מה שתעשי בחודש בטלמרקטינג. יש חוק אחד שתקף: השיטה תמיד מנצחת, זה בדיוק כמו בבתי הימורים ובקזינו, הבית תמיד זוכה, דה האוס אולווייז וינז.
/ חוק מס' 1 /
שום דבר לא בכפייה
כשמבינים את השיטה, קצת קשה להאמין שאנחנו מרשים לה להתקיים כבר שנים, מקבלים אותה בסלחנות ובשלוות נפש ובמין קריצה כזאת של "אה, מועדון חשפנות". "תל־אביב עמוסה במועדוני חשפנות", אומרת נרדימון. "יש בה כמה מועדונים גדולים ומצליחים ועוד אינספור קטנים וחדרי פיפ־שואוז. גם אם אני מאמינה שחולדאי לא יודע שזה מה שקורה שם, קצת מוזר שאנחנו מפקירים את הבנות והאחיות שלנו למנגנון כל כך ציני, בלי לפקח עליו כמעט בכלל. אפילו אם יש חשפניות מאושרות, הן נדירות. הרוב הן ילדות שעברו פגיעות מיניות קשות ופשוט מושלכות למפעל שכל תפקידו לנצל את הפגיעה שלהן".
שני נרדימון היא בחורה מקסימה, וכאמור מנהלת תוכנית של עלם בשם "הלב 24/7", שתפקידה לעזור לקטינים ולצעירים להיחלץ ממעגל הזנות ועבודות המין. במסגרת הזו היא מפעילה בית חם שפתוח מסביב לשעון, שדואג לילדים שזקוקים למשהו, בגד חם לחורף, עזרה במימון הלימודים או כוס תה. הגעתי אליה כי סיפרו לי שהיא כותבת בימים אלו תזה על חשפנות כתת־תרבות ישראלית. התזה עוד לא הוגשה, אבל קראתי חלקים נרחבים ממנה, והיא פשוט מרתקת. בראש ובראשונה, היא מכירה בזה שזנות, אבל גם חשפנות, הן סוג של התמכרות, "זה מאוד ממכר: הכסף, החברותא, הריגושים. ככה תופסים את הילדות האלו, במלכודת הדבש הזו, ומיד אחר כך משתמשים בשיטה מאוד מתוכננת שכל המטרה שלה היא לשחוק אותן ולבנות להן עולם חלופי שישאיר אותן שם לתמיד".
"הרבה מהבעלים של המועדונים הם אנשי עסקים סופר־לגיטימיים" מוסיפה גל אמת, לשעבר חשפנית, אבל בעברה גם נערת ליווי פרטית מהבית ("עם סכין שמונחת ליד המיטה, קבוע") ומלכת סאדו ופקידה במכון באדי מסאז' ועוד המון דברים ("חוץ מפורנו, לפחות לזה לא הגעתי"). "תפגשי שם אנשים שמנהלים מסעדות וברים סופר־ידועים ונחשבים. הם כאילו לא סרסורים, הם מנהלים מועדון בורלסק. אז אני פה כדי להגיד שזה לא לגיטימי, זה בעצם להיות סרסור הכי נחות והכי מרושע רק עם פוזה יותר ניו יורקית וקולית, אסור לנו להסכים לזה, זה שואה לבחורות מה שקורה שם".
גל כבר לא עובדת בחשפנות, אלא בלהזהיר בנות אחרות שלא יעזו לחשוב על להתקרב לתחום. בזכות הפוסטים שלה בפייסבוק, שכתובים בעברית יפהפייה, פיוטית, היא הפכה מהר מאוד לגורו ולפנים הרשמיות של המאבק נגד הזנות בכלל והחשפנות בפרט. היא מצטלמת בפנים גלויות ומתראיינת בשמה האמיתי, כמעט. את גל היא הביאה מהבית, את שם המשפחה, אמת, בחרה כדי להזכיר לה לדייק ולהיות אמיצה. אני פוגשת אותה בביתה הכיפי והמרווח, שהיא חולקת עם שתי שותפות והחבר החדש והמהמם שלה. בחור ישיבה לשעבר שלא ביקר מעולם במועדון חשפנות ולא מעניין אותו ממש מה העבר שלה, כי אין בו שמץ של רכושנות או קנאה.
אנחנו שוכבות על המיטה של גל, ואני מתרשמת מכמה שהיא יפה. יש לה פנים מהסוג שכל הנפש משורטטת עליהן בקווים ברורים, האור, הכאב, רוח הלחימה שאף אחד לא יכול לקחת. לא שזה עניין את הלקוחות במועדון, בשבילם היא הייתה "איזבל הברזילאית" כי היא שחומה ויש לה שפתיים בשרניות. הכלב הקטן שלה, נדמה לי שזה פומרניאן, מתרוצץ סביבנו ומכשכש. "זה מזכיר לי את הלקוח שבא וביקש שאני אשכב עם הכלב שלי מולו", היא אומרת. "פיכס, נראה לך שיש כסף בעולם שיגרום לי להתעלל בכלב שלי? בגלל שזה עולם שמלא בסוטים, גם סירבתי לעשות מסיבות פרטיות. היו שני חברים שהגיעו למועדון והציעו לשלם לי כל אחד 5,000 שקל שאבוא איתם לכמה שעות. ואז את עוצרת ואומרת: איזו סיבה יש להם לשלם לי ככה? הרי, ותסלחי לי שאני מצטטת את הלקוחות המגעילים האלה: ב־10,000 שקל אני מביא אחלה שלוש כוסיות לארבע שעות. אז או שהם הולכים לפרק אותי במכות, או שהם הולכים לבקש ממני לעשות דברים שהם סופר מתחת לכבוד שלי".
וכאן אנחנו מגיעים לחוק הראשון ובעצם לחוק היסוד של השיטה: שום דבר לא נעשה בכפייה. החשפנית היא זאת שמחליטה אם להיכנס לחדרים עם לקוחות או לא. היא גם זאת שקובעת כמה כסף תיקח על כל אקט מיני שיתבצע בחדרים האלו.
כדי לשמר את אשליית חופש הבחירה הזאת, ברבים מהמועדונים מקפידים לתלות מחוץ לחדרים שלטים בולטים: "אין לקיים יחסי מין בחדרים". את השלטים האלו מראים לך בגאווה בסיור ההיכרות הראשון שלך במועדון, אחרי שהתקבלת לעבודה, שתדעי שלפנייך עסק לגיטימי.
רק שדבר אחד שוכחים לספר לך: לא צריך לכפות עלייך כלום, כי תגיעי לחדרים ממילא. וזה הדבר הכי חשוב שבחורה חביבה מבית טוב יחסית עם חלום לרקוד כמו ריהאנה בקליפ וגם לעשות מזה כסף צריכה לדעת. זה תמיד מתחיל תמים ולא מזיק וכמעט תמיד נגמר בזנות פרופר ובחציית כל גבול שנשבעת לעצמך שלעולם לא תחצי. ונכון, יש בחורות שפגשתי, כמו עדן, שנשבעות שהן נשארו חזקות ולא נשברו, אבל הסיכוי שתהיי אחת מהן משול לסיכוי שלך להצליח לשמור על המעיל שלך סגור בסופת הוריקן.
איך זה קורה? הדבר הראשון הוא לדרוש מרוב הבחורות החדשות לעבוד בין חמש לשש משמרות בשבוע. האפקט עלול להיות מפלצתי. זה כדי להעביר את הבנות כמה שיותר מהר לעולם חלופי, להרגיל אותן לזה שהן חיות מעכשיו בפלנטה אחרת. אם את נמצאת במועדון חמש־שש פעמים בשבוע ויש לך רק יום או יומיים חופש, העולם שלך יצטמצם לכמה סנטימטרים ספורים כמו ציפור בתוך כלוב, ואת תתרגלי. תחזרי בחמש־שש בבוקר הביתה ותישני עד שתיים בצהריים ותקומי לאכול מקדונלד'ס באלנבי ושוב לא תספיקי להירשם ללימודים ותחזרי למועדון וחוזר חלילה.
גל, למשל, התחילה בכלל כברמנית במועדון ואחרי כמה ימים מצאה את עצמה רוקדת בחזה חשוף על לקוח. כמה חודשים אחר כך היא כבר טיפסה במדרגות לכיוון החדרים. "לפי המחקרים", אומרת נרדימון, "זה ייקח חודש בממוצע עד שחשפניות ייכנסו לחדרים. הן יתחילו לעלות עם הצעיר, עם החתיך, עם זה שמתלבש על הפנטזיה של ריצ'רד גיר, ברביעי ובחמישי זה כבר לא ישנה".
גל: "לקראת סוף הערב בנות היו באות לברמנית כדי לפרוט. באה אליי אישה בת 50, סבתא, בלי צורה, בערב יום ראשון שזה בית קברות, פורקת 1,500 שקל ואומרת: 'שונאת ערבים חלשים'. ואת צריכה לשלם את שכר הדירה שלך מחר, אז זה משפיע. ויש עוד דרך, רכה. יגידו לך: 'תראי איזו יפה את, איזו חתיכה, מה את צריכה לנקות שולחנות?' המשדל השלישי זה הלקוחות. את האתגר, את הבחורה הלבושה היחידה. 'אולי תבואי איתנו הערב? תהיה וודקה, יהיה קוק, תקבלי מלא כסף'. 'לא מאמי, אני רק מלצרית'. 'אז תגישי וודקה, לא נעשה לך כלום, רק תבואי'".
אבל בעלי הבית יודעים שהנשק הכי טוב וסודי שלהם הוא הבנות עצמן. "גם את זה בדקתי בתזה שלי", אומרת נרדימון, "והופתעתי לגלות שכמעט כל מי שבדקתי בעולם החשפנות הגיעה דרך חברה. הן מדרדרות אחת את השנייה".
זה נשמע כמו רוע לב.
"זה לא מרוע, זה מרצון לנרמל את עצמך. מלא לרצות להיות לבד בעולם המוזר הזה. כי אם היא חמודה ואני אשכנע אותה לעשות גם חשפנות, זה אומר שאני בסדר. שמה שקורה פה זה תקין".
"על הערב הראשון מצמידים לך חופפת", גל ממשיכה. "היא מסבירה לך איך לרקוד, איך לחלוב כסף מלקוח. הכי משפיל זה החלק שבו היא צריכה להדגים עלייך, פיזית, איך רוקדים על הלקוח. לי הצמידו בחורה דווקא בסדר, ועדיין, זה היה משפיל כשהיא רקדה עליי, זה להסביר איך לעשות דבר שאת בעצמך לא סובלת לעשות. קצת כמו לאנוס את עצמך ללמד אותה איך לאנוס את עצמה".
ובאמת, יש גם בלאפ דאנסים מספיק גועל שיגרום לבחורה החדשה לשנוא את עצמה ככה שרוחה תישבר. "לאפ דאנס זה מחריד", אומרת גל. "חלק מהגברים גם באים בכוונה בלי תחתונים, כדי לקבל מקסימום חיכוך. הרבה מהם גם גומרים תוך כדי. תדמייני אותך מתחככת עכשיו בנהג האוטובוס האחרון שפגשת. או על הבחור שצעק לך ברחוב: 'אוח, מה הייתי עושה לך'. בגלל שהיה לי אגו, היו לילות שהייתי חוזרת עם 200 שקל. ובכלל, יש מלא לילות שאת חוזרת בלי כסף, על זה בנות לא אוהבות לדבר, כי בחגים למשל כל החארות האלו בבית עם האישה והילדים, מעמידים פנים שהחיים שלהם יפים".
/ חוק מס' 2 /
הבית לא מוציא כסף
אבל למה בעצם כל כך דחוף לבעלי חלק מהמועדונים שתעלי לחדרים? אולי כי הכסף הגדול בא בעיקר ממה שקורה בחדרים. הם אמנם גובים כמאה שקל מכל לקוח בכניסה והאלכוהול במועדון יקר מאוד, ועדיין, זה קליפות בוטנים בהשוואה לעמלה שהם גובים מהבנות על החדרים. "מכל כניסה שלך לחדר הם לוקחים בין מאה ל־150 שקל", מספרת קלאודיה, שעבדה עשר שנים בתחום, "וכל בעל מועדון, האינטרס שלו הוא שתורידי את המחיר על המציצה או ההרפיה או אפילו הסקס בחדירה שאת עושה שם, כדי שתעלי עם כמה שיותר לקוחות והמועדון יקבל מלא עמלה".
איך זה עובד?
יש עמדת חדרים, מישהו יושב ומחלק מפתחות. את משלמת מאה שקל לחדר ל־15 דקות ואז פותחים לך טיימר. זה רבע שעה בול. אז אם נגיד לקוח החזיק אותי בפנים עם חפירות עוד שתי דקות — אני צריכה לשלם עוד מאה שקל על חדר חדש. היה גם מועדון שבו ניסו להגביל אותנו ל־400 שקל, שהלקוח לא יתרגז ויגיד: 'מה, למציצה את לוקחת 600 שקל?' הרגשתי שמנסים לסרסר אותי בכמה שפחות כסף, כדי שהלקוחות הקדושים של המועדון יהיו מרוצים ויחזרו לעוד".
מהשיחות שקיימתי, מתברר שבחלק ניכר מהמועדונים מנהלים שיחות מוטיבציה עם הבנות על כמה חשוב לא להיות גרידיות. חלקן מספרות שיש מקומות שלא משלמים משכורת, לא נותנים תנאים סוציאליים, בטח אם את לא ותיקה. והכי חוצפה: גם קונסים אותך אם איחרת חלילה.
"יש כל מיני סוגי חוזים", אומרת נרדימון. "יש בחורות שמשלמות כל יום מאה ומשהו שקל תמורת הזכות לעלות על הבמה ולהופיע, הם קוראים לזה 'חוזה אמן'. יש בחורות שחותמים איתן על חצי שנה מראש וגובים בין 6,000 ל־7,000 שקל. חוץ מזה יש קנסות כמעט על כל דבר. קנס על איחור, על לדבר לא יפה ללקוח, על זה שעישנת לא בפינה שהוקצתה לך. זאת עוד דרך להוציא כסף מהבנות וגם לגרום להן להרגיש שהן במקום עבודה אמיתי שיש בו משמעת ונהלים".
המועדון, מצידו, בחלק גדול מהמקרים, לא זורק עלייך שנקל. בדרך כלל הוא לא משלם אפילו על המופעים הכי משפילים ושנואים שיש, שעושים במסיבות רווקים. למשל, להעלות את החתן לבמה ולעשות לו אמבטיית קצף כשהחברים הבבונים שלו צוחקים כמו משוגעים כי החשפנית השרמוטה נגעה ליניב בבולבול. את כל זה תעשי לפעמים בחינם, בתקווה שהחברים של יניב לא יהיו קמצנים וידביקו לך כמה עשרימים במקומות מוצנעים.
כחלק מהעמדת הפנים הזאת, במועדונים גם לא ממש עושים מבחני כניסה. הקלות שבה ילדה בת 18 יכולה להיכנס לעבודה היא מדהימה. ברוב המקרים הבוס רק ישלח בך את אותו מבט עייף ששלח קודם בבקבוק הוויסקי שעל הבר ויגיד: "את רוצה לרקוד? תבואי מחר".
יוליה, בחורה יפהפייה ומלאכית למראה, בת 21, שחיה היום עם החבר שלה בחיפה — עבדה במועדונים שלוש שנים. "בגיל 18, כשאמא שלי התחילה לספור לי מה שאני מוציאה מהמקרר כי אני עולה לה מלא, התקשרתי למועדון ודיברתי עם המנהל שישר אמר לי: 'תבואי מחר'", היא מספרת. "שאלתי: 'רגע, לא צריך תמונות? לראות איך אני נראית?' אז הוא אמר: 'טוב, תשלחי', אבל ראיתי שזה לא ממש מזיז לו".
נרדימון: "כולן מתקבלות. בעלי המועדונים יודעים שיש קהל להכל. יש קהל למבוגרות, קהל לשמנות, קהל לרזות, לשעירות, למקועקעות".
אחרי ניפוץ אשליית הדוגמנות הזאת, הגיע הזמן לנפץ עוד אשליה: על ההיא שעשתה מזה בית ולמבורגיני וחסכה גם ללימודים. את כל מה שנשאר אחרי שמגלחים מהן את כל הקנסות והעמלות הן לרוב לא מצליחות לחסוך. "את חוזרת הביתה בשבע בבוקר, מסריחה ועייפה ודי שבורה, הולכת לישון ואפילו לא קמה לבנק להפקיד את הכסף", מסבירה גל. "אז את הולכת לבזבז אותו בקניון או על סמים, כל דבר שיעזור לך לברוח. בעבודה הזאת את לא חיה כמו מלכה, את עושה 30 אלף שקל וכולם הולכים על הסופר־פארם והאישה שעושה לך את הציפורניים בתחנה המרכזית".
יוליה: "50 אחוז ממה שאת מרוויחה בחשפנות הולך על לטפח את עצמך בשביל לעשות עוד כסף במועדון: תוספות שיער והזרקות לשפתיים וסטים של הלבשה תחתונה. כל הבגדים הזולים האלו מהבדים הכי מגעילים ולא נושמים. הריח של המועדון עוד נשאר לי באף. זה ריח של מיליון בשמים וקרמים ושיער שרוף מהמחליקים, ומלא איפור. אני שונאת את הריח הזה".
מה שחלק מהבעלים כן נותנים זה תחושה אבהית וביטחון. גל: "לפעמים יש כמה שותפים שכל אחד מהם לוקח איזה תפקיד. יש למשל את האבא החם והאוהב שהתפקיד שלו זה להיות אוזן קשבת. ויש את ההולל הצעיר, מין אושיית חיי לילה, שנותן לך תחושה שהוא הבויפרנד שלך וגם דוחף לך לפעמים אלכוהול וסמים, ומוסיף שיחות נפש שבתוכן יש את המסרים התת־הכרתיים: תישארי ותעבדי ותעלי לחדרים. ויש את הטיפוס השקט, החנאן, איש המחשבים של המועדון שנותן לך תחושה של לגיטימיות, של בנק".
אז המועדון לא נותן כלום, אבל זה לא אומר שאין לו ציפיות ממך. יוליה: "יום אחד במשמרת הגיע חבר של מנהל המועדון שלי ואמר שהוא מוכן לשלם אלף שקל שאזרום איתו. אמרתי לא, אז הוא הזמין ריקוד במקום. באמצע הריקוד הוא פתאום שולח יד ומתחיל לסובב לי את הפטמות בכוח, כמעט תולש אותן. ישר צבטתי אותו בחזרה וקמתי ממנו, והוא הלך למנהל והלשין והמנהל שלי פיטר אותי במקום. אמר לי: זה חבר שלי, תתנהגי אליו יפה".
גל: "את יודעת כמה חברות שלי נאנסו בחדר? אז נכון, יש 'באונסר' מחוץ לחדר, אבל תפקידו כמעט תמיד להסתכל על השעון ולספור את הכסף כשאת יוצאת החוצה. וכן, יש כפתור מצוקה, אולי הוא מחובר במועדונים אחרים, אבל כשאני עבדתי, הוא לא היה מחובר לשום מקום. פעם נאנסה חברה שלי. גבר בחדר פשוט הוריד לה כאפה, הצמיד אותה עם הפרצוף לספה ואנס אותה בלי קונדום. איך שהוא סגר את המכנסיים, הוא נעלם, יצא מהמועדון. המנהל אמר לה בתגובה רק שבפעם הבאה תהיה יותר אסרטיבית. לא האמנתי, התחלתי לצעוק עליו, אז הוא ענה: "זאת העבודה. זו לא חברת היי־טק, בעבודה הזאת נאנסים לפעמים".
/ חוק מס' 3 /
בסוף הן יתנתקו כמו טטלך
במרכז המועדון עומד העמוד, נישא, כסוף, זקור כמו סולם יעקב שמטפס לשמיים. בין ריקוד לריקוד מגיע עובד ניקיון ומנקה אותו במטלית ושפריצר, כי הבנות שרוקדות מזיעות ומורחות אותו בעיסה שמנונית של קרמים והבאה יכולה להחליק. רוב מוחץ של הבנות שדיברתי איתן מדברות על העמוד בעיניים מתנוצצות. החבר של יוליה אפילו הבטיח לה שיקנה לה עמוד משלה וישים בסלון. גל כל כך אהבה לרקוד עליו, שהייתה עולה לחמישה מופעים רצופים, מתעלמת מזה שהיא מרוויחה פחות כסף ככה. כי העמוד הוא גם צינור מילוט, ארובה שדרכה את חומקת לארץ שכולה זרקורים ורוגע.
כך שיש גם דברים מאוד־מאוד כיפיים בעבודה הזאת. בטח אם שואלים את עדן ורבות אחרות. עדן, בחורה מאוד אינטליגנטית ומשכילה בת 28, היא גם הסיוט הכי גדול של כל מתנגד פעיל לזנות. היא לא רק סטודנטית מצטיינת שבחרה מרצונה לעבוד בחשפנות, היא גם מצוידת בידע מחקרי ותיאורטי עצום, כמו המחקר הענק של אמנסטי שהיא הביאה לי, שמאוד מתנגד לחוק ההפללה ושמתאר איזה נזק הוא חולל במספר מדינות.
כך שאין שום פמיניסטית שיכולה לטעון שעדן לא מודעת למה שהיא עושה, מדובר בבחורה מרשימה ביותר, מנוסחת ומגובשת. "מגיל צעיר יחסית אהבתי להראות את הגוף שלי ולראות את ההשפעה שיש לי על גברים, למרות, ואולי בגלל, שגדלתי בסביבה נורא שמרנית. כשסיימתי את התואר חשבתי לעצמי, אני אוהבת עירום, אני אוהבת לרקוד ותשומת לב. למה שלא אעבוד בחשפנות?! יום אחד כמה ידידים שלי הציעו לבקר במועדון חשפנות. באותו ערב כבר חזרתי עם כמה מאות שקלים שלקוח נתן לי כדי שאסכים לרקוד קצת על החברה שהגעתי איתה".
הגעתי אליה אחרי שנחשפתי לדף הפייסבוק שהיא מפעילה עם עוד שתי חברות, נערת ליווי ומלכת סאדו. "When she works" קוראים לו. פרפרזה על שמו של העמוד הנודע "When he pays", שמעלה סיפורים חלאתיים במיוחד של לקוחות בתעשיית המין על הזונות שדגמו. עדן והחברות חשבו שהגיע הזמן להשמיע קולות אחרים, למשל את אלו של הנשים שאשכרה עובדות במין.
"בהתחלה חששתי שאני לא מספיק יפה", עדן אומרת, "אני ג'ינג'ית עם עור לבן ממש וחזה קטן יחסית, אבל אני לא אשכח את היום הראשון שלי במועדון. נהניתי ממש. מהמחמאות, מהכסף, מהריקודים, מהשיחות עם אנשים, מהמוזיקה. אני זוכרת גם חבורה של חתיכים במסיבת רווקים. אחד מהם רצה חדר והציע לי כמה אלפים על זה. זה החמיא לי, אבל הגבולות שלי היו אז וגם היום מאוד ברורים".
אני פוגשת אותה בדירתה הסטודנטיאלית ביפו, שכוללת עמוד שמוצב באמצע הסלון. עדן אומרת שיש עוד הרבה בחורות כמוה, אני מרגישה אשמה על כך שהסתכלתי רק על מה ששלילי בעבודה הזאת. כי אם יש חשפניות שטוענות שטוב להן, מי אנחנו שנחליט בשבילן? מי אנחנו שנחליט שעדיף לבחורה שחייבת כסף להרוויח 4,000 שקל בחודש בתור קופאית בסופר.
גל: "לנשים בזנות ושורדות זנות שתומכות במיסוד יש לגיטימציה מלאה לבחור בדרך הזאת ואני מכבדת את דעתן. חלקן חברות שלי ואנחנו מנהלות על זה ויכוחים בפרטי. תמיד אני שואלת את עצמי, מה אני עושה? מקריבה 15 עד 20 נשים בארץ שנהנות מזה בשביל אינספור נשים שסובלות? כי אני מבחינתי עולה עכשיו על כל בית זונות ומועדון חשפניות ושורפת אותו עד עפר".
גם בסיבוב הנוכחי, עם הפשיטה של המשטרה על הבורסה, עלו המון קולות מחאה מהצד של הבנות. "אתם לא מבינים שכשאתם עושים דבר כזה אנחנו אלו שסובלות?" אומרת קלאודיה. "בכל פעם שאתם מדברים על הפללה וקוראים ללקוחות זנאים, האלו שהם כן יחסית נחמדים ורגישים ונורמליים כל כך נגעלים מעצמם שהם מפסיקים להגיע. את יודעת מי מגיע למועדון בשבועות שאחרי הדיונים המה־זה חשובים ופלצניים שלכם בפייסבוק ובתקשורת? כל הבררה, החלאות, וגם הם באים מעט, המועדונים עומדים ריקים, ואנחנו נאלצות להבטיח ללקוחות אקטים שממש לא בא לנו לתת, כדי להתחרות על חמישה לקוחות בין 20 בנות".
אז למה, למרות שיש כנראה גם חשפניות מרוצות מהסוג של עדן, בכל זאת אני מרגישה שהדבר הכי טוב לעשות הוא לסגור, פשוט לכבות את השאלטר על המועדונים? אתם יודעים מה, לפחות להדק את הפיקוח. קודם כל לוודא שאף ילדה מתחת לגיל 21 לא תורשה להיכנס לעבודה הזאת. אחר כך לדאוג שאף בעל מועדון לא יוכל לדרוש שתיתני שישה ימים בשבוע כדי שיוכל להטמיע אותך מהר בעולם האלטרנטיבי. לוודא גם שהוא יחויב לשלם לך משכורת, כדי שלא תיאלצי להנמיך את הסטנדרטים האישיים שלך בשביל להתפרנס.
ויש עוד בעיה: האם הסיפוק של עדן ודומותיה מפצה על המנגנון שמפעילות המוני בנות בחשפנות ומגובה גם במחקרים? הדיסוציאציה, ניתוק מלא בין הנפש לגוף. "הרבה בחורות שמנסות חשפנות יגיעו למועדון ליום אחד", מסבירה נרדימון. “אבל אני טוענת שמי שנשארת במועדונים, זו לרוב הבחורה שעברה פגיעה מינית או טראומה רצינית אחרת, כי רק היא תדע לעשות את הניתוק הזה בין הגוף לנפש".
יוליה: "בטח שחייבים להתנתק כשכל כך הרבה ידיים זרות ודוחות נוגעות לך ומושכות לך ‑ את כאילו בחלום רע ומתעקשת לא להתעורר. הייתי שוכבת שעות במיטה ביום החופשי שלי ולא מצליחה להרגיש כלום. לא ממליצה לאף אחד להגיע לגיל 21 ולרצות למות כשאת נזכרת במה שעשית בעבר. איבדתי כל להט שהיה לי לחיים, כל רצון להגשים את עצמי. וזה גם התחיל לזלוג לחיי המין הפרטיים שלי. התחלתי לא לסבול גברים שמתלהבים ממני יותר מדי במיטה, עד היום אני מפחדת. זה מזכיר לי את הלקוחות החייתיים שהיו צועקים לי דברים על הציצי שלי".
/ חוק מס' 4 /
הלקוח תמיד צודק
אחרי כמה חודשים תחת גלגלי השיניים של השיטה, רבות מהבנות מגלות שהמהפך הושלם. הן עושות חדרים, משתמשות באלכוהול ובסמים שהבעלים והלקוחות מזרימים אליהן כדי לאלחש את עצמן. וגם מי ששומרת על גבולות ולא עושה, מגלה שעדיין יוצא לה לרקוד על עשרות גברים בערב. יש ביניהם נחמדים יותר ונחמדים פחות, יש את אלו שמתנהגים כמו חיות ומנסים לתפוס לך איפה שאסור וצועקים לך הערות כמו "איזה בז'ז'ים". רק דבר אחד די חוזר אצל כולם: הם תמיד חייבים להתמקח.
גל: "יש את הלקוח שסופר לך דקות. זה שאת רוקדת עליו ואומר: 'מה זה, ישבת עליי רק חצי דקה', ואת ספרת שיר וחצי עד שקמת. ויש את החוצפן שחושב שזה שוק הכרמל ומתמקח על מחיר: כמה את לוקחת לחדר? 300? תעשי לי ב־250? מה זה תעשי לי? אני לא מוכרת לך בננות, אני מוכרת לך את הפה שלי, או את היד שלי, או את הכוס שלי".
אבל מי שהן זוכרות הכי בשטנה זה את ההוא, שהרג אותן ברכות. גל: "היה איזה בחור שהיה מאוד חתיך בעיניי שאיכשהו מצאתי את עצמי איתו בחדר. ישבנו שם, ובאתי לעשות לו ריקוד לפני שאני עושה לו ביד, ואז הוא אמר באנגלית: 'סיט, איי ג'אסט וונה טוק'. התחלנו לדבר, ופתאום המוזיקה מבחוץ נשמעה כמו מוזיקה בבר והוא הצחיק אותי, וכשצחקתי הוא אמר: 'או, היר איז דה ריל יו', וזה היה מזעזע".
למה?
"כי שנים את לומדת לנתק את עצמך באמצעות טקס קבוע: עם הפאה והצחוק המזויף וההטיה של הראש הצידה, והיד על הרגל שלו — את נהיית סוג של רובוט. ואז מישהו בא ומוצא חן בעינייך, ואת אומרת לעצמך, לו רק הייתי פוגשת אותו במקום אחר. וזה הרגע שבו מישהו מצליח, לא בהשפלה, לא בכאב, במקום הכי נעים ונקי ואינטימי שלך, לשבור לך את הטקס הזה. להכניס אותך לסרט של מי את עכשיו. אני אני? אני החשפנית?"
יוליה: "כן, הכי גרוע היה לקוח שזרמתי איתו מרצוני. הוא בא למועדון ואמר, 'אני בכלל גיי. המון שנים לא הייתי עם אישה'. הוא היה רגיש ונחמד ומצא חן בעיניי, אז בסוף הערב נסעתי אליו, שכבנו ובבוקר התעוררתי במגדלי יוקרה ואמרתי, 'פאק, מה אני עושה כאן?' ברחתי משם ואחר כך גם הבנתי שהוא לא גיי ולא נעליים, הוא מציג את עצמו ככה בפני הבחורות החדשות כי הוא רצה מה שכולם רוצים: להזרים חשפנית. זה הכי גרוע, גברים שמסתכלים עלייך וגורמים לך להרגיש נורא מיוחדת. מה את עושה פה? למה בחורה איכותית כמוך נמצאת כאן? ובואי אני אעזור לך ואציל אותך. ואת שמה לך הערת אזהרה כזו בראש, מזכירה לעצמך שאם הם היו באמת כאלה ‑ הם לא היו באים לכאן בכלל, לא משנה למה, גם אם זו מסיבת רווקים. אבל את מתפתה להאמין, שוכחת לרגע שהם הרי יגידו הכל, רק כדי להזרים חשפנית".
ולא רק הבנות סובלות מדיסוציאציה, גם הלקוחות מתנהלים כמו גוף חצוי. לכן הם גם מתעקשים להוריד את הקונדום, למרות שהם נשואים וחשפנית יכולה להדביק אותם במחלת מין. רק שבאותו הרגע הם בעולם מקביל שבו אין קונדילומה, רק עונג. בדיוק כמו שהם לא זוכרים שהבחורה הצעירה שהם חופנים היא בגיל של הבת האהובה שלהם, וזה שנייה אחרי שאמרו לה בעיניים דומעות, "מה את עושה פה, את מזכירה לי את הבת שלי".
גל: "הלקוח הכי נורא שאי פעם נתקלתי בו הריח ממש טוב והיו לו מלא כסף ואחלה רולקס וכל הבנות ממש התחרו מי תשב עליו. ואז הוא שאל אותי כמה אני לוקחת לחדר. זה היה בתקופה שלא עשיתי חדרים ואמרתי לו שאני לא עולה לחדר. הוא התחיל לצחוק ואמר: מי את חושבת שאת בכלל? תני איזה מחיר שאת רוצה עכשיו, רוצה מאה אלף, חצי מיליון? אמרתי לו, מה, יש לך עכשיו חצי מיליון? אז הוא אמר: 'את רואה, כולכן למכירה. אני, גם אם השטן בכבודו ובעצמו היה יורד עכשיו מהגיהינום ומציע לי חיי נצח, לא הייתי פותח את התחת שלי בשביל אף אחד, את כן'. וזה עורך דין מאוד מצליח, כן?"
נו, ועלית איתו למעלה או לא?
"לא. וגם הפסקתי את הריקוד וירדתי ממנו, אבל הלכתי לחדר הבנות ובכיתי כל הלילה. את שואלת את עצמך: אבל למה בן אדם סופר־כריזמטי וחתיך ונעים כמוהו מגיע למועדון חשפנות? זה בגלל זה, בגלל הכוח. אונס זה לא אקט מיני, זה אקט של אלימות. הוא בא למועדונים כדי לשבור את הרוח שלך וליהנות כשאת בוכה".
אז הנה התשובה לכל מי ששואל אתכם: מה הבעיה בזה שאישה הולכת מיוזמתה למועדון, רוקדת ועושה בוכטות? אין שום בעיה, אבל בדרך היא תיתקל בהמון־המון גברים שאין שום קשר בין הלב שלהם לבין איבר המין, בין האזרחים המקסימים שהם בבוקר, שממחזרים ותומכים במאבק הנכים וקונים מתנות לילדה הקטנה שלהם, למה שמוציא מהם המועדון. גברים שמפרידים בין אישה טובה לאישה מזוהמת, אישה שזכאית לכבוד ואישה שצריך לרסק ולפורר כמו קוקאין על שולחן מתכת.
גל: "איך את חושבת שבחורות עוברות משמרת? אין כמעט בחורה אחת שלא מתחילה את המשמרת עם שני שוטים של וודקה. תחשבי עם איזה מחשבות וקונפליקטים הבחורות האלו צריכות להתמודד יום־יום. איפה עובר הגבול? איפה זה שובר אותי ואיפה זה עדיין עבודה? עזבי את הפרקטיקה, שזה דוחה שגברים פולשים למרחב האישי שלך, עברתי חמש תקיפות מיניות לפני שהגעתי לכאן, אבל המשמעות של זה, זו בדיוק הבעיה של להיות אישה בחשפנות. אחת החברות הכי טובות שלי הייתה אמא לשלושה ילדים והייתה צריכה להאכיל אותם. אבל היום אני אומרת: תדפקי על מיליון דלתות במשרד הרווחה, ואל תעבדי יום אחד כחשפנית כי זה שובר ולא עוזב אותך". •
