שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מנאוס היום. בסוף המאה ה־19 העיר נחשבה לפריז של האמזונס. בתקופה זו הגיעו אליה יהודי מרוקו, שקיוו לעשות הון במטעי הגומי
    7 ימים • 03.10.2017
    מרוקו שעל האמזונס
    הם הותירו הורים ובני משפחה במרקש ובטנג'יר ונדדו לצד השני של העולם. שם, באמצע הג'ונגל, בין התנינים ומטעי הגומי, הם בראו לעצמם חיים יהודיים לתפארת. 200 שנה אחרי שראשוני היהודים ממרוקו הגיעו לברזיל, מרב בטיטו נסעה לבקר בקהילות היהודיות הנידחות שלאורך האמזונס, פגשה קולות וטעמים של בית במקום הכי רחוק שאפשר — וביררה מה האמת בסיפור על דונה ריקה והנחש
    מרב בטיטו, מנאוס (ברזיל)

    שעות הבוקר המאוחרות, שהיו אהובות במיוחד על דונה ריקה סרויה, משכו אותה דרך קבע אל המרפסת הצרה בחזית הבית. מאז לידת בנה הבכור הפך הגעגוע לבני משפחתה הרחוקים לקשה יותר, והישיבה מול נהר הטפז'וס העצום, המתפתל בדומייה תחת ביתה החדש בסנטרם כשהעולל בזרועותיה, שיפרה לא רק את ייצור החלב בגופה, אלא גם את מצב רוחה העגמומי ועימעמה את תחושת הבדידות. גם קריאותיהם הרמות של הסבלים הפורקים את מטען הספינות על מזח העץ לא הפריעו את מנוחתה באותו בוקר יפה של תחילת עונת היובש ב־1930, והיא הניחה לתנומה קלה לעטוף את שניהם, פיו הקטן יונק משדה ועיניו עצומות. כיסא הנדנדה לא זע כשנחש צעיר החל להתלפף סביבו, גם לא כשהיצור התקדם לאיטו לעבר מקור הריח המתוק מבלי להפריע את נמנום האם ותינוקה.

     

     

    כתבת: מרב בטיטו, צילומי ארכיון: עיזבון פרופ' סמואל בן שימול

    כתבת: מרב בטיטו, צילומי ארכיון: עיזבון פרופ' סמואל בן שימול

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "היא התעוררה בצרחות שהגיעו עד קצה העיר", מספר דיוויס סרויה (53), הנין של דונה ריקה. "הנחש התמקם על השד השני שלה והתחיל לינוק, ורק אז היא התעוררה. זה סיפור שמכירים לא רק במשפחה שלנו. הוא לא יוצא דופן. כשאתה חי ליד האמזונס אתה יודע שיש חיות מסוכנות לא רחוק ממך, אבל את ריקה ז"ל זה שבר. היא הייתה ליידי שגדלה והתחנכה בצרפת, עסקה בקוסמטיקה והתחתנה עם פורטונטו סרויה — אבא של סבא שלי שנולד כאן. העסקים שלו ושל המשפחה היו פה, אבל היא לא הייתה רגילה לחיים האלה", הוא אומר. "אחרי המקרה הזה היא לקחה את התינוק וחזרה איתו הנה רק כשהיה בן חמש".

     

    הקהילה היהודית הקטנה שאותה עזבה דונה ריקה באופן זמני לא התרגשה. לחיים בסנטרֶם, הקטנה מבין חמש הערים שעל גדת האמזונס, יש חוקים משלהם, וחיות הג'ונגל מעולם לא הסיטו אותם ממסלולם. מאה שנים לפני ריקה, ומאה נוספות אחריה, חיו יהודים על שפת הנהר הכביר הזה, שאליו הגיעו לראשונה ב־1823 ממרוקו, כשנמלטו מהעוני, מהמחלות ומרדיפת השלטונות. הנישואים לפורטונטו אמנם העניקו לריקה ביטחון כלכלי — משפחתו כבר הייתה מבוססת באזור והוא עצמו החזיק בשותפות עם אחיו בכמה ספינות סחר — אבל היא לא הסכימה לשלם מחיר כה גבוה על הבחירה האקזוטית של משפחת בעלה 40 שנים קודם לכן.

     

    משפחתו של פורטונטו סרויה, במקור מטנג'יר ומקזבלנקה, הגיעה לבלם ב־1902 כדי להשתלב בתעשייה המשגשגת של אגוזי ברזיל, אחת מכמה מאות משפחות יהודיות מרוקאיות ששמו פעמיהן לעבר האמזונס, אל־דוראדו החדש, חבל ארץ בתולי וצופן שפע רב שמשך אליו מהגרים מכל העולם. פורטונטו היה אז רק ילד. "אחרי פחות משנה בבלם הם הבינו שרוב הגידולים כבר בשליטת מגדלים אחרים, והסיכוי להרוויח נמצא דווקא בהובלת סחורות לאורך הנהר", מספר סרויה הנין. "סבא־רבא ואחיו השאירו את ההורים שלהם בבלם ויצאו לסנטרם, לעבוד כפועלים על סירות תובלה".

     

    אורדוניה ואיזאק בן־שימול, סבא־רבא וסבתא־רבתא של אני בן־שימול. הגיעו לברזיל בסוף המאה ה־19
    אורדוניה ואיזאק בן־שימול, סבא־רבא וסבתא־רבתא של אני בן־שימול. הגיעו לברזיל בסוף המאה ה־19

     

    הבחירה בסנטרם שבמדינת פארה הייתה מחושבת. "זאת נקודת חיבור מרכזית באמזונס", מסביר סרויה. "אי־אפשר לשוט בין הערים בלי לעבור כאן, והם הבינו מיד שככל שהאזור יתפתח, תהיה להם יותר עבודה". במהרה חסכו האחים מספיק כדי לרכוש סירה והחלו להעסיק פועלים. הם הובילו מזון ואספקה ליישובים הרחוקים באמזונס, וכשהתבססו, רכשו סירות נוספות ומאוחר יותר גם ספינות להובלת מטענים גדולים.

     

    היום מפוזרים מאות מבני משפחת סרויה ברחבי ברזיל, כולם צאצאיה הישירים של המשפחה הקטנה שגורשה מספרד בתחילת המאה ה־16, נדדה בדרכים עקלקלות למרוקו ומשם, אחרי כ־200 שנים נוספות, הגיעו כמה מבניה לג'ונגלים של האמזונס. רבים מהם חיים בבלם ועומדים בקשר הדוק עם בני משפחתם בישראל, במרוקו, בארה"ב ובאירופה. משפחת סרויה היא המשפחה היהודית האחרונה שנותרה מקהילת סנטרם: דיוויס, דוקטור למינהל עסקים ומרצה באוניברסיטה בסנטרם והבעלים של מעבדת צילום גדולה במרכז העיר שבה הוא מלמד צילום עיתונאי; אשתו נאירה פטריסיה, צלמת ובעלת סטודיו לצילום; בנם הבכור פורטונטו (27), הקרוי על שם סב־סבו ומעריץ את ישראל; ואחיו הצעיר דיין (20), סטודנט למשפטים, שההורים מתכננים לשלוח למיזמים ציוניים של צעירים יהודים. מבחינתם, זה המינימום ההכרחי.

     

    היהודים האחרונים

     

    הבנים מצטרפים לארוחת צהריים עם האורחת מישראל, שהגיעה לברזיל לכבוד כינוס חגיגי של ראשי הקהילות היהודיות בצפון המדינה, המתקיים במנאוס, מרחק שעה וחצי טיסה מהמקום שבו אנחנו יושבים. "יש מצב שהסיפור עם הנחש באמת התרחש", משיב לשאלתי בחיוך פורטונטו, וטרינר במרפאה האוניברסיטאית. "נחשים מחפשים חום, יש להם דם קר. הגיוני שהנחש הגיע לסבתא של סבתא ואולי אפילו ניסה לינוק ממנה". בעודנו סועדים, הוא מעלה זיכרונות מהחודשים שבילה בקיבוץ עין־גב ובכמה תחנות נוספות הכרחיות בארץ, במסגרת תוכנית "מסע" — תוכנית של הסוכנות המיועדת לסטודנטים יהודים מהעולם (הכתבת הייתה אורחת של הסוכנות). פורטונטו מספר שהוא משתעשע כבר תקופה ארוכה ברעיון העלייה, אבל טרם הניח אותו על השולחן. זה נושא רגיש. "אני מאוד אוהב את ישראל, זאת ארץ שמתאים לי לחיות בה", הוא אומר באנגלית מעורבת עם משפטים שלמים בעברית, "אבל לא פשוט לעזוב ולהשאיר כאן את הכל". בחדר שלו יש דגלי ישראל, מפות ומגיני דוד, הוא בקיא בתולדות המשפחה באופן מעורר התפעלות ונמצא בקשר קרוב עם בני המשפחה בברזיל ובישראל. ברור לו שההחלטה להגר, גם אם למדינת היהודים, כרוכה בהרבה מאוד סיכונים ובניתוק מהמשפחה.

     

    דיוויס סרויה (שלישי מימין) במסיבת בר המצווה שלו
    דיוויס סרויה (שלישי מימין) במסיבת בר המצווה שלו

     

    ליד הקניון המקומי משתרך תור ארוך של אנשים, רבים מהם מבוגרים ומיעוטם צעירים ואמהות עם תינוקות על הידיים. זהו יום חלוקת הקצבאות, ורכב סיור עם סמלו הרשמי של מחוז פארה מאבטח את התור המתארך עוד טרם נפתח האשנב הממשלתי. 45 מיליון בני אדם בברזיל מקבלים קצבה ממשלתית לרכישת מוצרי יסוד, וכאן, בפריפריה הצפונית של מדינת הענק הזו, מרגישים היטב את המשבר הכלכלי. כל אדם שעומד בתור מרוויח מקסימום 80 ריאל לחודש (כ־80 שקל), בדרך כלל פחות.

     

    סנטרם, או סנטריין, כפי שהיא מבוטאת בניב המקומי, הוקמה על ידי הפורטוגלים במאה ה־17 וברחובותיה הראשיים ניכרים עקבות אירופה העתיקה שקיבלה כאן טוויסט לטיני, כמו הקתדרלה התכלכלה שצריחיה מתנשאים מעל הרחוב הראשי ועשרות מבנים מסוגננים בגוני כתום, צהוב וכחול. ביניהם צמחו ונדחסו מבנים כעורים, הממלאים את השכונות שפעם היו רחבות ידיים והיום הן תערובת צפופה של ישן קלאסי עם חדש חסר מעוף. החלק הקרוב למזח כמעט נטוש בחודשי החורף, אבל עם בוא הקיץ בינואר, מקווים כאן, אולי יגיעו גם התיירים.

     

    גם בית העלמין היהודי העתיק של סנטרם, המוקף חומה נמוכה צבועה לבן ושערו נעול, נראה כאילו נשכח. "היו שנים שסבלנו מזה שאנחנו יהודים", אומר דיוויס סרויה. "כשהיינו ילדים, אבא בא לבקש מהמנהל שיפטרו אותנו מלימודי הדת וזה עורר סערה אצל התלמידים האחרים. הם צעקו לנו 'ז'ודיאוס' והציקו לנו כי לא היינו נוצרים כמותם. זו לא הייתה התקופה הקשה היחידה, אבל למרות זאת המשפחה שלנו כאן עוד מעט 120 שנה. לא סתם נשארנו פה".

     

    למעשה אתם האחרונים שנשארו מהקהילה שחיה פה עשרות שנים.

     

    דיוויס סרויה. משפחתו היא המשפחה היהודית היחידה שנותרה בסנטרם, הקטנה מבין הקהילות היהודיות של האמזונס
    דיוויס סרויה. משפחתו היא המשפחה היהודית היחידה שנותרה בסנטרם, הקטנה מבין הקהילות היהודיות של האמזונס

     

    "אנחנו ממשיכים את השרשרת היהודית בסנטרם. למרות שאין פה היום בית כנסת ואין אוכל כשר, למרות שקשה לשמור על הדת כי אנחנו פה לבד, למרות הכל אנחנו חוגגים את החגים ונוסעים הרבה לקרובי משפחה כדי לחגוג איתם בישראל ובברזיל. זה אחד הדברים הכי מרכזיים בחיים שלנו, להיות יהודים".

     

    שבת אחים גם יחד

     

    כבכל ערב שבת, עומד שומר חמוש בכניסה לבית הכנסת בית יעקב רבי מאיר במנאוס. מזג האוויר לח ודביק והמתפללים פוסעים בהקלה אל תוך הקרירות הנעימה של המבנה רחב הידיים, בעוד השומר ממהר לסגור מאחוריהם את השער. במבואה כבר מסודרים על שולחנות בקבוקי שתייה ועוגות מאפה בית, וסביבם מתגודדים נשים, גברים וילדים שבאו לקבל יחד את השבת, להתפלל ערבית ולפגוש חברים טובים.

     

    850 איש מונה הקהילה היהודית המקומית, השנייה בגודלה מבין קהילות האמזונס. יש לה בית כנסת קסום שמתמלא בשבתות ובחגים ומתנגנות בו תפילות נוסח מרוקו. במועדון היבראיקה, המרכז הקהילתי היהודי, מתקיימים אירועים, פעילויות והילולות, ויש בית עלמין מוקף גדר ומטופח שהוקם ב־1923 ומלא בשמות כמו לסרי, בן אוליאל, כהן ועוד, וקופת צדקה אקטיבית ששמה דגש על חינוך והשכלה ומממנת בעיקר שכר לימוד לילדים וסטודנטים ממשפחות מעוטות יכולת בקהילה. הנוכחות בבית הכנסת גדולה מהרגיל השבת. רבים התייצבו לכבוד האורחים החשובים שהגיעו לכינוס הקהילות היהודיות של צפון ברזיל, בהם ראשי ה־CONIB, ארגון הגג של הקהילות היהודיות בברזיל. הכינוס כולו הוא חלק מיוזמה ייחודית של ראש משלחת הסוכנות היהודית בברזיל רויטל פולג, שמטרתה לחזק את הקהילות הקטנות והמרוחקות בצפון המדינה, לחבר אותן לכלל הקהילה היהודית בברזיל ולהביא את ישראל אליהן. לדברי פולג, ממקימי מרכז פרס לשלום, ששירתה בין השאר כקונסולית באקוודור וכיועצת מנכ"ל משרד החוץ בתקופת אוסלו — מדובר בחובה מוסרית. "החזון שלנו מדבר על המשכיות העם היהודי כשישראל היא המרכז שלו", היא אומרת, "ואני מאמינה שהחזון הזה חייב לקבל דגש דווקא בקהילות הכי קטנות והכי מרוחקות, שבהן שמירה על אורח חיים יהודי היא אתגר אמיתי ויומיומי. אלו קהילות שחייבות לקבל תשומת לב מיוחדת וחיזוק, כי אחרת אנחנו עלולים לאבד אותן עם השנים".

     

    אני בן־שימול במנאוס. "כאן יש שתי עונות: קיץ וגיהינום"
    אני בן־שימול במנאוס. "כאן יש שתי עונות: קיץ וגיהינום"

     

    החזן יצחק דהן עולה לבמה ומתחיל את תפילת "לכו נרננה" בניגון מרוקאי כזה ששומעים באלפי בתי כנסת ברחבי ישראל, והקהל מצטרף אליו. מדי פעם מגיע מתפלל נוסף, עובר בין שורות הגברים, לוחץ יד לכל אחד ומנשק על שתי הלחיים, ורק אז מתיישב במקומו. שתי נשים מבוגרות מדברות בקול נמוך ומדפדפות בסידור שעמודיו השמאליים עברית בתעתיק פורטוגזי, ועמודיו הימניים — עברית. שישה או שבעה ילדים משחקים תופסת בין עזרת הגברים לנשים ועוצרים לקחת עוד חתיכה מעוגת השוקולד.

     

    מחוץ לבית הכנסת ממתין השומר החמוש, שיעזוב רק אחרי שאחרון המתפללים ייצא מהמקום. הערב, לרגל הביקור ההיסטורי של נציגי הקהילות, תתקיים אחרי התפילה ארוחת ערב משותפת בהיבראיקה, ורבים מבני קהילת מנאוס המארחת מוזמנים גם הם. חלק מהאורחים קשורים בקשרי נישואים עם משפחות יהודיות מקומיות, נושאים שמות משפחה דומים או סתם מכירים מכינוסים קודמים. מרביתם לא דוברים עברית, אך מכירים היטב כל פסיק וכל אות בתפילה ושרים באושר את המנגינות העתיקות. עבורם מדובר בהזדמנות נדירה, שכמוה הולכות ומתמעטות עם השנים, לחגוג את השבת עם אורחים יהודים שאם אינם בני משפחה, הרי הם בכל זאת אחים לגורלו של היהודי הנודד בערבות האמזונס.

     

    השכלה לפני הכל

     

    אלברטו גבאי בן ה־20 ידע שלא יגדל את ילדיו בטנג'יר. מאז נישא לאהובתו אלגריה (פרחה), החליט שיעשה הכל כדי לחלץ את עצמו מחיי הסבל והמחסור שנגזרו עליו בשל יהדותו. הגבר הצעיר ניחן באוזן רגישה לחדשות ולשיחות שקלט בדרך לעבודה, ולא עבר שבוע בלי ששמע על עוד מישהו שיצא בשיט לברזיל — המדינה שבה אפשר להתפרנס בכבוד ואפילו לשגשג. שבה יש מקום לכולם ללא הבדל דת, גזע ומין. שבה זורחת השמש כל ימות השנה והנהר נדיב ומעניק שפע הזדמנויות. 300 שנים לאחר שמשפחתו גורשה מספרד, החיים בטנג'יר הגיעו לשפל. "זו הייתה התפכחות מאשליה", כותב פרופ' סמואל בן שימול בספר "ארץ אמזוניה" (הוצאת "לשון צחה"). "הם חיו בעוני, עליבות ומצוקה במאלח (במרוקאית: שכונה של בני חסות) ובגטאות. במיוחד בתטואן, בטנג'יר, בפס, במרקש, בסלה ובארסילה ובמקומות נוספים". בן שימול מציין כי מיעוט מיהודי מרוקו נהנו מרווחה כלכלית, אולם הרוב הגדול "חי בתוככי המלאח הצרים ובשכונות מצוקה שבהן עלולות להתפשט מגיפות". גבאי היה אחד ממאות צעירים יהודים שגדלו בצל הרדיפות ומאסו בחיים של בני חסות נחותים. מאות כמוהו עזבו את בתיהם – חלקם צעירים ממש, מיד לאחר בר־המצווה שאותה חגגו כמסיבת פרידה ממשפחותיהם. לכולם היה חלום אחד, למצוא ארץ שתחבק אותם באהבה, תעריך את עבודתם הקשה ותאפשר להם לחיות כיהודים.

     

    מצבה בבית העלמין היהודי במנאוס
    מצבה בבית העלמין היהודי במנאוס

     

    העזיבה לא הייתה קלה. "הצעירים רצו לבית הכנסת כדי להניח תפילין (בר־המצווה). האבות והאמהות, מודאגים ובוכים, ארזו להם את המזוודות והמטענים. המבוגרים יותר התפללו את תפילותיהם", כותב בן שימול בספרו. "חלק (מהעוזבים) אמרו קדיש לזכר קרובי משפחה שנפטרו, ביקרו בבתי קברות, ארזו את הסידורים, את הטליתות והמזוזות. רבים הצפינו בשקית את התכשיטים ואת מטבעות הזהב... נפרדו מחבריהם ומקרוביהם והבטיחו לכתוב מכתבים ולשלוח קצת כסף ברגע שיתאפשר". הבוגרים יותר, הוא כותב, "הקדימו את נישואיהם עם חברותיהם וארוסותיהם כדי שיוכלו להגיע לארץ החדשה כמשפחה".

     

    עצב גדול נמסך בעזיבת הצעירים והורגש היטב בקהילת יהודי טנג'יר. גם אלברטו נאלץ לעזוב את אלגריה, מבטיח לה שברגע שיתבסס, יכתוב לה כדי שתצטרף אליו.

     

    מה שהקל את הניתוק היה הדופק הפועם של הצמיחה הכלכלית המהירה בברזיל, שלאוזני הצעירים העוזבים נשמע כהזדמנות לחיים חדשים.

     

    "סבא־רבא שלי הגיע יחד עם שני האחים שלו לעיר אפואה שבפארה, כי הם ידעו שזה מקום עם הרבה פוטנציאל ושהסיכוי להצליח שם גדול", מספר לי סמואל גבאי (30), הנין של אלברטו ודור רביעי באמזונס, כשאנחנו נפגשים בכינוס הקהילות החגיגי.

     

    בית הכנסת בית יעקב רבי מאיר במנאוס. בשבתות ובחגים המקום מתמלא
    בית הכנסת בית יעקב רבי מאיר במנאוס. בשבתות ובחגים המקום מתמלא

     

    אלברטו גבאי כנראה ידע שהאזור משגשג בזכות תעשיית הגומי וחיפש מראש מקום בעל חשיבות אסטרטגית־ימית שיניב פרנסה במהירות. העיר אפואה שבקצה הצפוני ביותר של האמזונס, בנקודה שבה הוא נשפך לאוקיינוס האטלנטי מצד אחד, ומצד שני מתמזגים לתוכו שלושה נהרות, הוקמה בשנה שבה הגיעו האחים גבאי לברזיל. עיר חדשה בארץ חדשה, ובה היו השלושה למעשה למתיישבים הראשונים, החלוצים.

     

    "החודשים הראשונים היו קשים", מספר הנין סמואל. "הם עבדו מבוקר עד לילה על סירות שהובילו סחורות לקהילות לאורך הנהר. זו הייתה עבודה קשה, הם נפצעו וחלו יותר מפעם אחת. מי שטיפלו בהם היו המקומיים שקיבלו אותם מאוד יפה. כולם היו מתיישבים חדשים ועזרו אחד לשני".

     

    חבל הארץ שאליו הגיעו התפקע מרוב פוטנציאל כלכלי ועמד בעיצומו של תהליך היפתחות מרצון כלפי העולם. במחקרו מתאר פרופ' בן שימול את המדיניות הממשלתית שעודדה במהלך המאה ה־19 את ההתיישבות החדשה והפכה את האזור למוקד משיכה עבור רבים מהיהודים הצעירים במרוקו. הוא מונה בתוכה בין השאר את פתיחת גבולותיה הימיים של ברזיל, לצד חיסולה הרשמי של האינקוויזיציה בממלכה המאוחדת של פורטוגל, ההכרזה על חופש דת בברזיל ופתיחת נהר האמזונס לשיט לכל הלאומים.

     

    בתוך כמה חודשים רכשו האחים גבאי סירה משלהם, שכרו פועלים והחלו לקנות ולמכור סחורות בתוואי ההתיישבות באמזונס. לראשונה בחייהם נשמו את חמצן השגשוג וחשו שהגיעו לארץ המובטחת. אחרי שנה הגיעה גם אלגריה לאפואה, שם התאחדה עם בעלה והביאה לעולם שבעה ילדים. הבכור, שמעון, נפטר בגיל צעיר, ואילו ששת אחיו נשלחו לבלם לרכוש השכלה אקדמית. "כמו בהרבה משפחות יהודיות, קודם נשלחו השניים הגדולים ושאר האחים היו נשארים לעזור", אומר גבאי, "כשהגדולים סיימו ללמוד, הם חזרו לעסק המשפחתי והשניים הבאים יצאו". כך יצאו דוד, יצחק, סימי, סמואל, ג'וליה ורחל ללמוד באוניברסיטת בלם. "בתקופת הלימודים הם התאכסנו אצל אישה יהודייה בשם סול ישראל, שהיה לה בעיר בית הארחה קטן ובו אירחה יהודים שהזדמנו לאזור", מספר גבאי. "היא נתנה בית לצעירים יהודים שהיו רחוקים מהמשפחה ושימשה להם תחליף אם".

     

    ההצלחה האקדמית, אומר גבאי, הייתה החזון המשמעותי ביותר של אבי סבו. "דוד ויצחק נעשו רופאים. סמואל, סבא שלי שעל שמו אני נקרא, חלם ללמוד רפואת שיניים, אבל לאבא שלו לא היה די כסף לממן את החומרים היקרים, אז שלחו אותו ללמוד משפטים". הבחירה הוכיחה את עצמה וסמואל הסב ז"ל נבחר כאחד מ־40 האישים שהשפיעו על ההיסטוריה של ברזיל: הוא הקים את לשכת עורכי הדין של מחוז פארה והיה אחד מששת עורכי הדין הראשונים במדינה. במקביל הגשים את חלומו ולמד גם רפואת שיניים, "ואחת הפציינטיות שלו הייתה מרים, סבתא שלי", מספר סמואל הנכד בחיוך. "חמישה מהנכדים שלהם הם היום פרופסורים באוניברסיטה. זו המורשת הכי חזקה בהרבה משפחות יהודיות שהגיעו ממרוקו, לא רק אצלנו. זה היה חשוב לסבא־רבא שלי, וזה חשוב לי ולבני הדודים שלי. ההשכלה והלימודים לפני הכל".

     

    המסורת המשפחתית לא דילגה על סמואל גבאי עצמו, פרופסור לכלכלה ומרצה באוניברסיטה בריו דה־ז'נרו, שחי היום בעיר נאטאל. לאחרונה החל לשמש גם כנשיא קהילת נאטאל ולכינוס במנאוס הגיע כנציגה. "המפגש הזה מאוד משמעותי לי, לא תיארתי לעצמי עד כמה", הוא אומר. "איפה עוד תהיה לי הזדמנות לפגוש יהודים כמוני, עם שורשים כמו שלי, תרבות ושפה זהים לחלוטין? מהצד נראה כאילו כולנו מברזיל, אבל זאת ארץ כל כך גדולה, והבידוד והריחוק כופים עלינו להתמודד עם השאלה איך משמרים את היהדות בקהילות שלנו. בשבילי, לפגוש את נציגי הקהילות האחרות ולדבר איתם על קשיים דומים, לדעת שאנחנו חלק ממשהו ושיש עם מי להתייעץ — עושה את כל ההבדל".

     

    100 אלף זרעים גנובים

     

    יהודי ברזיל מהווים קהילה ציונית חמה בעלת קשרים הדוקים עם ישראל. לפי נתוני הסוכנות היהודית, המעסיקה בברזיל שמונה שליחים מטעמה, מאז קום המדינה עלו מברזיל יותר מ־15 אלף יהודים, ובשלוש השנים האחרונות נרשם זינוק דרמטי במספר העולים, כמו גם במספר הצעירים שמגיעים לתוכניות התנדבות וקריירה בארץ במסגרת פרויקט "מסע". שנת 2016 הסתיימה עם קרוב ל־700 עולים מברזיל — שיא של 45 שנה.

     

    הגידול בעלייה מתרחש על רקע המשבר הכלכלי המתמשך בברזיל, אך שורשיו בקשרים ההדוקים של הקהילה הברזילאית עם ישראל. "רבים מהעולים מציינים שהם רואים בישראל מקום שבו יוכלו לחיות חיים יהודיים, באווירה של בית", אומרת פולג. "כ־70 אחוז מהעולים הם משפחות צעירות שרוצות להעניק לילדיהן חינוך איכותי, או צעירים שרוצים להתחיל לימודים אקדמיים בארץ ולפתח בה קריירה".

     

    יחסי ישראל וברזיל נקלעו בתקופת הממשלה הקודמת למשבר חסר תקדים, לאחר שברזיל החזירה את שגרירה מישראל במהלך מבצע "צוק איתן", ובהמשך סירבה לקבל את מינויו לשגריר של דני דיין. ובכל זאת, לפני כמה חודשים התקבל יו"ר הסוכנות נתן שרנסקי בחום כשהגיע לביקור רשמי בסאו־פאולו, בהזמנת ארגון הגג של הקהילה היהודית, ונפגש עם שרי החוץ, הפנים והחינוך של ברזיל.

     

    עבור אני בן שימול (50), שאחראית על אירוח הכינוס במנאוס, הנצחת המורשת היהודית־מרוקאית־אמזונית הפכה למשימת חיים, ומרבית זמנה מוקדש לתיעוד ולהתכתבויות עם מאות מצאצאי היהודים המרוקאים באמזונס, הפזורים בעולם כולו. בשנים האחרונות הקדישה את עצמה לעיזבונו האקדמי של החותן שלה, פרופ' סמואל בן שימול, והפכה בעצמה למומחית המכירה כמעט כל משפחה יהודית שהגיעה לאזור ממרוקו. סביה וסבותיה שלה הגיעו לאזור ב־1890 מתטואן ומטנג'יר, והיא נולדה במנאוס וחיה בה כל חייה. כאן נישאה לז'יימה, בנו של פרופ' בן שימול, וכאן נולדו שני ילדיה והנכד שלה.

     

    "כאן יש שתי עונות: קיץ וגיהינום", היא אומרת ומפעילה את המזגן באוטו על מקסימום, בעודה נוהגת על הכביש הראשי לכיוון בית העלמין היהודי של מנאוס ומספרת על ההיסטוריה המקומית של העיר, שנחשבה בסוף המאה ה־19 לפריז של האמזונס. "העיר נבנתה על ידי אירופאים, בהתחלה פורטוגלים ואז בריטים. עצי הגומי משכו הנה אנשים שבאו להרוויח כסף וזה קרה במהירות", היא אומרת. מטרים ספורים מהנהר, בכיכר בית העירייה הישן, כמה עצי גומי שנשארו למזכרת מסוככים על הרחבה השוממת, כמו בתקופה שבה הילכו ברחובותיה גבירות אירופאיות, בשמלות ובכובעים שהביאו איתן באוניות מארצות קרות ורחוקות.

     

    "במשך תקופת הזהב של תעשיית הגומי, שהחלה ב־1850 ונמשכה עד 1910", כותב בספרו פרופ' בן שימול, "בני הדור השני של היהודים זכו לתוספת משמעותית של מהגרים מרוקאים חדשים, שחיו בשכונות היהודיות בטנג'יר ובתטואן. אלה החלו לקבל מכתבים מקרובי משפחתם המהללים ומשבחים את המקום והטוענים שניתן לצבור הון בשל הפריחה בענף הגומי".

     

    גם בני משפחתם של בן שימול ובעלה נהו אחר הגומי, ובנוסף לכך עסקו בגידול ועיבוד אגוזי ברזיל והחזיקו במפעל לעיבוד עורות תנין. "הם הצליחו להתבסס בבלם ובמנאוס והפכו לסוחרים חשובים, לבעלי תפקיד מרכזי במסחר הבינלאומי של ברזיל, והיו ליצואני גומי שהתחרו בפורטוגזים", מתאר בן שימול ומוסיף: "בשנים הטובות של תעשיית הגומי, רוב האליטה הדומיננטית בבלם ובמנאוס הייתה אנגלית, צרפתית וגרמנית, שדיברו באותה שפה שבה דיברו המרוקאים".

     

    אבל תור הזהב לא נמשך זמן רב מאוד. תיאטרון האמזונס, התיאטרון המפעים של מנאוס, מבנה צהבהב המתנשא מעל גרם מדרגות לבן בלב העיר העתיקה, וכמותו החווילות המפוארות והעזובות ששמשותיהן שבורות וחצרותיהן פרוצות, השדרות המרוצפות אבן איטלקית שהזמן אינו יכול לה, והמבנים המרופטים אך עתירי האופי, בגוני ירוק, תכלת וכתום — כולם מספרים ללא קול על הטרגדיה הכלכלית שפקדה את האזור כולו ב־1910, אז צנחו מחירי הגומי ב־95 אחוז בן לילה.

     

    איך זה קרה? עץ הקאוצ'וק שממנו מופק הגומי היה גידול טבעי וכמעט בלעדי של אגן האמזונס, עד שבוטניקאי בריטי בשם הנרי ויקהאם, שביקר במקום ב־1876, לקח איתו למזכרת 100 אלף זרעים של עצי גומי בלי רשות. בתוך שנים ספורות גידלו הבריטים מטעי ענק במושבותיהם שבסרי־לנקה, במלזיה ובהודו, שברו את המונופול והביאו לקריסת תעשיית הגומי באמזונס.

     

    ב־1920 כבר היה שרוי האזור כולו, ומנאוס בפרט, במשבר עמוק. רבים פשטו את הרגל וירדו מנכסיהם, חלקם הגדול עזבו את העיר. רחובותיה הפכו דהויים ועצובים ורבים מבתיה, יפים ככעורים, עומדים היום למכירה. שוק הפירות והירקות ושוק הדגים, הסמוכים לגדת הנהר, הופכים אותה לרצועה מצחינה ומטונפת ומרחיקים את מעט האנשים המגיעים לשם.

     

    המיזוג במכונית של בן שימול מצליח לייבש מעט את הלחות המטורפת בחוץ. כולם נוטפים כאן בשעות מסוימות, אבל נדמה שדווקא בן שימול המקומית טרם התרגלה לעניין. אם יש אצולה יהודית במנאוס, בן שימול היא בהחלט אחת הנסיכות הבלתי מעורערות שלה. העקבות המרשימים של משפחתה פזורים בכל העיר, מבנים רבים נמצאים בבעלותה וגם המפעל המשפחתי לעיבוד אגוזי ברזיל הסמוך למזח עדיין פעיל. מצד בעלה עומדת יצירתו האקדמית המרשימה של חמיה, החוקר והסופר סמואל בן שימול, בעצמו יליד מנאוס למשפחה שהיגרה ממרוקו, שהיה פרופסור אמריטוס באקדמיה של האמזונס, שם לימד כלכלה, משפט וספרות, ועמד בראש הקהילות היהודיות באמזונס. ספרו "ארץ אמזוניה" הוא רק אחד מ־110 מחקרים שונים שכתב ופירסם בחייו, ובנוסף לאלה הותיר אחריו אימפריה עסקית שהקים בשותפות עם אחיו, תשלובת חברות הפועלת עד היום במגוון תחומים, מהפקת גז וחלוקתו ועד יצוא מוצרים טבעיים מהאמזונס.

     

    קשרי משפחה

     

    תפילת השבת החגיגית הסתיימה והאורחים כבר עומדים בפתח מועדון היבראיקה שלבש חג. בן שימול, שעבורה זו סגירת מעגל לא פחות מאשר הכרה במעמדה של קהילת מנאוס ובתרומתה התרבותית הייחודית לעולם היהודי, קורנת מאושר. היא מרחפת בין השולחנות הערוכים שעליהם הונחו סלטים מרוקאיים של גזר מבושל, פלפלים חריפים צלויים בעגבניות ושום, סלט חצילים עם טוויסט מקומי וסלט מטבוחה. האוכל שהכינו בני הקהילה מרגש את החך בטעמים מהבית המרוקאי, אבל מובחן מהם באופן ברור. משתמש בעלים ירוקים שאינם כוסברה כדי לתבל את הדג, נהנה מהטפיוקה אבל לא מוותר על חלת השבת המסורתית, ובאופן כללי זוכר חסד נעורים מובהק לתיבול בכורכום ופפריקה ולתבשילי טאג'ין קלאסיים שמוכרים היטב גם בישראל. "החיים ליד האמזונס מלמדים אותך להסתגל, לחיות בהרמוניה עם הסביבה ולא להזיק לה", אומרת בן שימול. "בשבילנו היהודים זו אנלוגיה טובה לאיך שאנחנו צריכים להשתלב בחיים כאן, לעבוד, להיות פרודוקטיביים ולהצמיח עוד ועוד את הכלכלה המקומית בלי להפריע לקהילות אחרות. אנחנו אוהבים לחיות כאן, בין השאר כי החיים לצד קהילות אחרות, נוצריות ומוסלמיות, תמיד היו חיים של שיתוף ואחווה".

     

    סביב שולחנות עגולים מתיישבים האורחים, חגיגיים ומחויכים. צעירים ומבוגרים יושבים יחד, מחליפים נשיקות וחיבוקים, רבים מהם קשורים בקשרי משפחה ונישואים קרובים ורחוקים, מחוברים לאותם מנהגים, מחונכים לאותם ערכים. הם צימחו זהות ייחודית שחושלה במהלך דורות של הסתגלות לחיים באמזונס, אך כזו שעדיין נותר בה היהודי שוחר הקהילה שתלוי במניין חברים כדי לקיים את אמונתו. בני הדורות הרביעי והחמישי ליהדות האמזונס מתייחסים ליהדות כעניין ערכי־חברתי ולא כאל קודקס של מצוות מעשיות. הרוב המוחלט של נציגי הקהילות הם אקדמאים — חלקם רופאים, מרצים באקדמיה, שופטים ומהנדסים. הצעירים כולם סטודנטים בשלב זה או אחר של לימודיהם, וכולם גם ביקרו לפחות פעמיים בישראל.

     

    דקות ספורות לפני הקידוש החגיגי, הם בעיקר נראים מאושרים לבלות יחד סוף שבוע שלם. ברגע אחד כולם משתתקים וקמים על הרגליים, מאזינים לחזן: "שבת מקודש, יום השישי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". אותה נעימה עתיקה שזרמה ממרוקו דרך האוקיינוס האטלנטי אל יובלי האמזונס, ושנשפכה בשנות ה־50 גם למאות בתי כנסת בישראל, נשמעת כאן צלולה ומוכרת. כמו לא חלפו 200 שנה מאז נישאה הנה בפי היהודים. •

     

    meravbetito@bezeqint.net

     

     


    פרסום ראשון: 03.10.17 , 00:53