שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ׳™׳“׳™׳¢׳•׳× ׳׳—׳¨׳•׳ ׳•׳×
    כללי • 03.10.2017
    "הילדים שהצלנו את חייהם יהיו השגרירים שלנו"
    בשעות הקטנות של הלילה הן יוצאות מבתיהן בסוריה וצועדות בשיירה עד הגבול. שם ממתינים להן חיילי צה"ל, שמובילים אותן עם הילדים החולים לבדיקות וטיפולים במרכזים הרפואיים בארץ. למחרת, שוב בשעת לילה מאוחרת, הן חוזרות עם הילדים הביתה. כתבתנו התלוותה לראשונה למבצע של מנהלת "שכנות טובה", שוחחה עם האמהות הסוריות ועם הישראלים שמצליחים להפוך בתוך 24 שעות את העוינות להכרת תודה
    נעם ברקן | צילום: אלעד גרשגורן

    ברגע הראשון הם יושבים מבוהלים באולם המחלקה שהוכן במיוחד עבורם. חוששים להוציא מילה. 23 ילדים חולים, עייפים ורצוצים מלילה ללא שינה, ממפגש באישון לילה עם חיילי צה"ל דרוכי נשק שהעבירו אותם את הגבול. הפחד ניכר בפניהם, אבל תוך כמה דקות הוא מתחלף בצחוק משוחרר. ג'וני חביס, ליצן רפואי, משמיע מוסיקה קופצנית ומזמין אותם לרקוד. "אברה־קדברה!" הוא מעלים בשנייה את אפו האדום. הרופאים, האחיות וחיילי מנהלת "שכנות טובה" מסתובבים מחויכים ומחלקים שוקולדים, מצמידים לכל ילד צמיד זיהוי לבן.

     

    כתבת: נעם ברקן, צילום: אלעד גרשגורן. עריכה: שי קנפו

    כתבת: נעם ברקן, צילום: אלעד גרשגורן. עריכה: שי קנפו

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    ארבע שעות קודם לכן, בשלוש לפנות בוקר, אנחנו מתכנסים צמוד לגבול שמפריד בין ישראל לסוריה כדי להצטרף לפעילות "ביקור רופא" של מנהלת "שכנות טובה". סרן עוז משולם מפלחה"ן נח"ל מדריך את חיילי הכוח המיוחד שמלווה את המבצע ומחלק תפקידים: ברזני אחראי להעלות את הילדים והאמהות לאוטובוס, חלק מהכוח אחראי על הבידוק, ו"כל שאר הכוחות — אך ורק אבטחה. האיומים מבחינתנו זה מטענים וירי. לשים לב בכל הכוח גם באבטחה פנימית וגם חיצונית. תהיו חדים, רלוונטיים ומבצעיים. אנחנו חייבים להיות ערניים. כולם סגורים על הוראות פתיחה באש? מי שמזהה משהו חשוד כמובן לדווח, ואם יש סכנת חיים — ירי על מנת.... שיהיה לנו בהצלחה".

     

     

    "האויב מתצפת עלינו כל הזמן", אומר סא"ל א', המפקד. השלב הזה הוא הזדמנות מצוינת עבור האויב להחדיר מחבל לישראל. "זה סיכון מחושב שאנחנו לוקחים, ויש לנו אמצעים לוודא שזה לא יקרה", הוא אומר. "צריך לזכור שיש הרבה גופים פוליטיים, דתיים וגם כלכליים שלא אוהבים את המגע בינינו לבין האזרחים".

     

    חיילי כוח החלוץ — לראשם אמצעי לראיית לילה ונשקיהם דרוכים — פוסעים בשקט ובדריכות קדימה, מוודאים שהדרך פנויה ובטוחה עד לשער. כשברור שהשטח פנוי, הם נותנים אור ירוק לצוות "שכנות טובה" להתקדם. אנחנו חוצים את השער הצהוב, וממשיכים להתקדם לעבר הגבול. מעברו השני כבר עומדות 20 אמהות חוששות. הילדים הקטנים צמודים לשמלותיהן הארוכות והתינוקות על זרועותיהן. בזו אחר זו הן עוברות את הבידוק.

     

    מעכשיו, תוך 24 שעות, הניכור יפנה את מקומו להיכרות, הפחד לביטחון ושאריות השנאה־המושרשת — בהכרת תודה.

     

    האינטרס הביטחוני

     

    "מנהלת שכנות טובה קמה לפני שנה", אומר סא"ל א'. "ההבנה שלנו היא שזה משרת גם אינטרס ביטחוני. כשהאזרחים בצד השני מבינים שישראל דואגת להם ומצילה את חיי ילדיהם, יהיה קשה למכור להם שאנחנו האויב שרוצה להשמיד אותם. אפילו גדולי הציניקנים לא יכולים לומר שילד בן שש הוא טרוריסט או שאני הופך אותו לסוכן. המחשבה היא שתושבי כפר שישראל מסייעת לו כך, לא יאפשר לתאי טרור להתבסס בתוכו. אני לא מתנה את העזרה שלי בזה, וזה גם לא הדבר היחיד שאנחנו עושים כדי לשמור על הגבול. היינו יכולים לאטום את הגבול ופשוט לשבת ולהסתכל — אבל בחרנו לסייע לילה אחרי לילה".

     

    מאז הקמתה לפני שנה, יותר מ־3,500 סורים קיבלו טיפול רפואי בישראל וחזרו הביתה. אחת לשבוע עוברות הנשים עם ילדיהן לבתי החולים בישראל, וצה"ל מעביר להן בגדים, מזון, מכשור רפואי ותרופות. "בזמן הזה התושבים הבינו שאנחנו לא השטן כמו שלימדו אותם כל השנים", אומר סא"ל א'. "בהמשך הם גם יהיו השגרירים שלנו. אני בטוח שילד שהצלנו את חייו היום יספר על כך גם לילדים שלו".

     

     

    סא"ל א', נשוי ואב לשלושה, רגיש מאוד למצבם של ילדים צעירים. "אני רואה ילד בן שלוש, עם מכנסיים קרועים, בלי נעליים. אני רואה מול העיניים את הילדים שלי. מפקד האוגדה מוציא את כרטיס האשראי האישי שלו ואומר לי 'הילדים האלה לא חוזרים לסוריה בלי נעליים ובגדים'. מאז, כל ילד חוזר הביתה עם שקית סיוע ישראלית — קמח, סוכר, שמן, בגדים, טיטולים, תחליפי חלב, ערכת תרופות ביתית כמו אקמול".

     

    אם עוברת עם שני ילדיה, והחיילים מזהים משהו מצפצף. "זאת בטח הסיכה שעל ראשה", אומר הגשש שמצטרף לפעילות ומתרגם עבור הנשים את ההוראות. הוא מבקש מהאישה לחזור לצד השני ולהסיר מראשה את כיסוי הראש ואת הסיכות. היא מפוחדת. אחד הילדים תלוי על כתפיה, והבן הגדול מנסה לעזור. חברותיה מסירות עבורה את כיסוי הראש והיא מניחה בצד את הסיכות. עכשיו היא עוברת בלי בעיה ומעט נרגעת. בדרך לאוטובוס שייקח אותנו לבית החולים זיו בצפת, הנשים פוסעות בשקט, לא מעזות אפילו לדבר אחת עם השנייה. הן לוחשות לילדים שיתנהגו יפה.

     

    "עם הזמן פיתחנו נוהל", מסביר סא"ל א'. "הם מעבירים אלינו רשימת שמות מראש. אני עובר על הרשימה, בעיקר על האבחנה הרפואית. לצערי אני לא יכול להכניס ילד חולה סרטן, בשל עניינים שקשורים למערכת הבריאות הישראלית. אבל אני כן יכול לאפשר אשפוז יום".

     

    שש ועשרים בבוקר. האמהות והילדים יושבים מתוחים באוטובוס. שעה לאחר מכן הם כבר בתוך האגף המיוחד שהוכשר לכך בתוך בית החולים. ג', רופא סורי שמלווה אותם, מספר שכמעט כל הרופאים שהיו בגזרת דרעה וקוניטרה נמלטו. "רובם ברחו לתימן, לסעודיה, לירדן או לאירופה", הוא אומר. "יש גם רופאים שנהרגו בהפצצות. אין לנו יותר בתי חולים, כולם נפגעו. מ־500 רופאים בערך, נשארנו 50. חלק התגייסו ללחימה. בבית החולים שבו עבדתי סיימתי ניתוח, יצאתי מבית החולים ושני טילים פגעו בו ומוטטו אותו. בקושי הצלחנו לחלץ את החולה".

     

    ברגעים הראשונים באולם הקבלה הילדים עדיין חוששים. ג'וני חביס, הליצן הרפואי, נכנס לפעולה ומתחיל להשמיע מוסיקה ולהצחיק. תוך דקות הקרח נמס, והילדים מתחילים לחייך. כעבור עשר דקות הוא כבר הוא יושב על ספסל עם שתי ילדות בנות 10, מנגן להן בגיטרה והן צוחקות, פורטות בעצמן על המיתרים.

     

    נור (כל השמות הסורים בכתבה בדויים), ילדה בת עשר, הגיעה לכאן לביקור חוזר. היום היא תעבור צנתור, לאחר שבביקור קודם היא אובחנה כסובלת ממום בלב. לצדה אמאל, בת שלוש, עיוורת מלידה. הרופא הסורי נותן לה כיף והיא מחייכת ומשיבה. "היא מאוד אוהבת לשיר ולרקוד", מדווחת אמא שלה, בת 25, שהשאירה מאחור תינוק בן חצי שנה עם בעלה ודודתה. "בפעם הראשונה הגענו בלילה, ראינו חיילים עם נשק, זה מפחיד. אבל מרגע שהגענו לבית החולים וראיתי את קבלת הפנים נרגעתי. שמענו שמדינת ישראל עוזרת לפצועים ולחולים, ואנחנו יודעים שהטיפול הרפואי פה טוב. כל הדרך חשבתי על הבת שלי. התפללתי שהיא תקבל מענה, כי לנו אין אפשרות לתת לילדים שלנו טיפול רפואי טוב. אין לי אפילו יכולת לקנות אוכל. אין גני ילדים, אין חינוך. מתנדבים פתחו בית ספר לילדים הגדולים יותר, אבל בעיקר כדי שהם לא יסתובבו כל היום חסרי מעש".

     

    חכמה יאסין, עובדת סוציאלית בבית החולים זיו ומומחית לגיל הרך, דואגת גם למצבם הנפשי של הילדים. "אנחנו משוחחים עם האימהות על המצב הרגשי של הילדים", היא אומרת. "אנחנו מתרשמים שפעמים רבות יש עיכוב התפתחותי ורגשי. הילדים סובלים מחרדות, מבכי רב ומתסמינים של פוסט טראומה. זו אחת הסיבות שדאגנו שיגיע ליצן רפואי".

     

    המפגש עם הנשק

     

    בינתיים כל האמהות יושבות עם הילדים באולם ההמתנה וההמולה גדולה. הליצן משמיע שירים קופצניים ומזמין את הילדים והאימהות לרקוד במרכז הרחבה. נאסר, תינוק רזה בן חודש, שטובע בתוך חליפה ורודה זעירה, בוכה. אמו מנסה להרגיע אותו על ידיה. ילדה בת תשע בג'ינס עם פייטים נוצצים וסיכת פרח סגול בשיערה אוכלת עוד שוקולד. לג'מילה בת התשע כואבת הרגל. יש לה חמישה אחים ושלוש אחיות. בשעות היום היא הולכת למרכז העשרה שמפעילים מתנדבים, במקום בית ספר. "זה מעייף", היא אומרת, "אבל כיף. הכי אהבתי את הליצן"

     

    מה את יודעת על ישראל?

     

    "בהתחלה פחדתי מהחיילים. זה היה מפחיד מאוד לעבור בחושך ולראות את החיילים עם הנשק עומדים מולנו". באשיר, בן שמונה, נראה מבסוט. "אני בכלל לא פחדתי מהחיילים", הוא מצטרף.

     

    באחד מחדרי הבדיקות יושב ד"ר מיכאל הררי מול אם רצוצה ומודאגת. על ברכיה מונח ראשה של ילדה קטנטנה וישנה עם תלתלים בצבע דבש. יסמין, קוראים לה, והיא סובלת מהתקפים חוזרים ונשנים של קוצר נשימה. "היא בת שש, רזה מאוד. שרירים אין לה", אומר ד"ר הררי. "יש עיכוב משמעותי בהתפתחות. הילדה לא מדברת, לא רצה. יש גם בעיית פזילה, ובבדיקה הגופנית שביצענו יש לה כבד מוגדל. יש עדות למחלה קשה בריאה השמאלית ולכן היא מתקשה לנשום".

     

    האם מקשיבה בדאגה. היא מהנהנת ומלטפת את בתה, שהבטן שלה עולה ויורדת במהירות. "ייתכן מאוד שיש הסבר אחד לכל הבעיות, אבל ייתכן שיש גורמים שונים", מסביר לה ד"ר הררי. "כדי למצוא את הסיבה אנחנו צריכים לעשות צילום רנטגן, אולטרסאונד לכבד, בדיקות דם. הדרך הכי פשוטה היא לעשות את כל הבדיקות תוך כדי אשפוז. אני ממליץ שלא תחזרו הערב לסוריה".

     

    בעיניה של האם נקוות דמעות. "אני מבין את הקושי", אומר לה ד"ר הררי. "יש לך עוד 11 ילדים בבית אבל חשוב שתישארו. אני לא יודע כמה זמן זה ייקח ואפילו לא יכול להבטיח שנמצא את הגורם. אבל אם נמצא, נוכל לטפל. אנחנו צריכים אישור מהצבא לאשפז אותה, ואני בטוח שיאשרו".

     

    האם מרימה את הילדה על ידיה, וזו מתעוררת בבהלה ונאחזת בה. "פחדתי להגיע לכאן", היא מודה. "אני ערביה. ישראל זו מדינה אחרת. מדברים כאן בשפה זרה. כשאמרו שיגיע גם מישהו שילווה ויתרגם זה הקל עליי".

     

    לתת את הלב

     

    רס"ן ד"ר סרגיי קוטיקוב, רופא "שכנות טובה" שמלווה את כל הילדים שמגיעים לישראל, מספר על דרמה קטנה שהתרחשה לפני שבועיים. "הגיעה ילדה בת חודש לבדיקה אצל אורטופד", הוא מספר, "ופתאום היא נחנקה והפסיקה לנשום". ד"ר קוטיקוב פתח לה נתיבי אוויר והחל לבצע החייאה, עד שצוות בית החולים הצטרף ויחד הם הצילו את חייה. "תוך 12 שעות היא הצליחה לחזור לנשום בכוחות עצמה", הוא מספר. "גילינו שהילדה סובלת ממום לבבי מולד ובאותו שבוע העברנו אותה לבית החולים שיבא להשלמת הטיפול".

     

    השעה עשר בבוקר. ד"ר משה דותן מקבל אמא עם שתי בנות קטנטנות, בת שנתיים ובת שלושה חודשים, שתיהן סובלות ממחלת לב. הקטנה בוכה. קר לה. הוא מניח את הסטטוסקופ על ליבה, ומרים אותה בזרועותיו. התינוקת מכניסה את האצבעות לפה, מסתכלת עליו בעניין רב. הוא נותן לה מעט גלוקוז עם מזרק כדי להרגיע, משכיב אותה בחזרה על המיטה ומתיישב לידה, מורח ג'ל שקוף על מתמר האולטרסאונד ומניח על חזה.

     

    "זה הלב", הוא מסביר. "יש ארבעה מדורים. שניים מימין ושניים משמאל. בעין פשוטה אפשר לראות את החור שבחיץ הבין עלייתי. הוא בגודל שמונה מילימטר. יחסית ללב שלה זה גדול מאוד ומשפיע. דרך החור בורח דם מהצד השמאלי. המום הזה מייצר מחלת כלי דם בריאה בטווח של מעל לשנה". אם הילדה הייתה ישראלית, אפשר היה לחברה למכונת לב ריאה ולתקן את החור בצנתור. הגדולה סובלת מאותו מום, רק יותר זמן, ועל כן צריך לצנתר אותה.

     

    ב־12 בצהריים ילד בן חמש שסובל מבעיה נוירולוגית יושב לצד אמו באולם ההמתנה. הוא לא מדבר ולא הולך. היא בהיריון מתקדם, הותירה מאחור חמישה ילדים בבית, והגיעה איתו בתקווה שניתן יהיה לסייע לו. "החיים בסוריה קשים", היא מספרת. "אמנם בתקופה האחרונה אנחנו לא מרגישים את המלחמה והכול רגוע, אבל חמש שנים המדינה שלנו מדממת. הבן שלי אוהב לראות טלוויזיה, בעיקר סרטים מצוירים של דיסני, את טום וג'רי ואת בוב ספוג. כמו הרבה ילדים בעולם".

     

    הילדים נשארים לבדיקות, קבלת טיפול רפואי ותרופות. באישון לילה מחזירים אותם הכוחות אל מעבר לגבול. ארבעה ילדים נשארו לאשפוז. ביניהם גם יסמין שעברה עוד באותו היום הליך ניקוז מוגלה מריאותיה, תחת הרדמה מלאה. היא אושפזה במחלקה לטיפול נמרץ ילדים ולמחרת הועברה למחלקת הילדים. עד לימים האחרונים של ספטמבר היא עוד התרוצצה במחלקה. לאחר מכן הועברה לבית החולים רמב"ם שם נותחה.

     

    ד"ר זרקא סלמאן, מנהל המרכז הרפואי "זיו", גאה מאוד בפרויקט שמתנהל בבית החולים שלו. "אתם עדים למשהו מיוחד ביותר שעושה מדינת ישראל עבור העם הסורי", הוא אומר. "רק בבית החולים זיו טיפלנו ביותר מאלף חולים, חלקם במצב מסכן חיים שהצריך טיפול מיידי. הם זוכים כאן לטיפול מקצועי מכל הלב".

     


    פרסום ראשון: 03.10.17 , 17:28