"אני יוצאת לדייטים וסובלת בשקט"
ליטל לשם, 30 מייסדת וסמנכ"לית הפיתוח העסקי בחברת הסטארט־אפ ריפורטי ביטחון לאומי, שבה השקיע אהוד ברק מיליון דולר. במקור מרעות, אבא תא"ל ואמא סא"ל, בת בכורה עם אח ואחות. גרה בתל־אביב וחולמת לאמץ כלב מיקום ושעה: קפה זוריק בכיכר מילאנו, 11:00 בבוקר.
החיים שלך עמוסים?
"מאוד, בהרבה עבודה בעיקר. יש לי סטארט־אפ בן ארבע שדורש ממני הרבה השקעה".
אז מה עשית עד גיל 26?
"הייתי בצבא שבע שנים, עד גיל 25. השתחררתי בדרגת סרן אחרי שהייתי קמב"צית בגזרה הצפונית בעזה ורל"שית אצל יואב גלנט. התגייסתי לצבא מיד אחרי הבגרות האחרונה כדי להיות מדריכת חי"ר, תפקיד חלומותיי מאז ומתמיד.
"אני באה מבית מיליטנטי. יש נטייה לחשוב שאנשים שגדלו בבית צבאי קמו למסדרי בוקר ועשו פק"לים לפני השינה, אבל זה ממש לא היה אצל ההורים שלי. ההורים שלנו ליוו אותנו בדרך מאד יפה וייחודית שהשפיעה מאוד על מי שאנחנו כיום".
מה זאת אומרת?
"יצא לי לאחרונה לדבר עם הרבה הורים צעירים שעובדים בסטארט־אפים, והגעתי למסקנה שהיום זה סוג של מקבילה לחיים הצבאיים אז. אלו אנשים שעובדים עד מאוד־מאוד מאוחר, קמים מאוד־מאוד מוקדם, מאוד מסורים לעבודה שלהם, שלפעמים גם מלווה בהרבה תחושות אשם סביב זה שהיא דורשת מהם המון השקעה וזמן. אמנם קטונתי מלהגיד, כי אני עוד לא אמא ואני עוד לא יודעת מהן התחושות העמוקות של הדבר הזה, אבל כמי שגדלה ככה אני דווקא רואה ביכולת לחלק את הזמן שלך כהורה ברמה האיכותית, לאו דווקא הכמותית, חוויה הרבה יותר מעצבת לילדים".
על אילו ערכים באמת גדלת?
"אהבת הארץ. מטיילים המון, אני חושבת שאין שביל במדינת ישראל שלא עשיתי עם טרקטורון, עם אופנוע, עם ג'יפ או ברגל. אחד הדברים שמאוד קשים לי במציאת בן זוג זה שבתחושה שלי - וזו חלילה לא ביקורת - אבל הגברים בתל־אביב הם מאוד תל־אביבים. נדמה שאנשים שחיים פה תקופה ארוכה, גם אם הם גדלו באיזשהו מושב בדרום, תל־אביב איכשהו מצליחה לחלחל עמוק ולהשתלט עליהם.
"נורא חסרה לי האדמה, החיבור לשורשים. לפעמים כשאני יוצאת עם גבר מתל־אביב נדמה לי שאם יהיה לנו עכשיו פנצ'ר לא יהיה לו מושג איך להחליף גלגל - וזה מפריע לי. מבחינתי בילוי בסוף שבוע זה לצאת מתל־אביב, בטח לא לשבת שעות שלמות עם לפטופ בבית קפה ולשתות אייס קפה. אני מרגישה שהחיים התל־אביביים שואבים אותנו לשגרה כזו שבה אנחנו אומרים לעצמנו, זה מספיק, אלה החיים - יש לנו את הבית קפה שלנו, את הבר שלנו, את המסיבות שלנו. להמון אנשים זה מספיק, ומבחינתי זה אפילו לא קצה הקרחון. אני צריכה גבר שירצה למקסם את הזמן שלו, גבר שיידע לעלות על ג'יפ או על כל כלי ממונע אחר ולקחת אותי איתו".
אז אני אשאל שאלה קצת מוזרה: מתי הגעת לתל־אביב ומתי התאהבת בפעם האחרונה, והאם זה קשור?
"האמת היא שאף פעם לא חשבתי על זה ככה, אבל לא התאהבתי כבר שנים. הפעם האחרונה שמישהו עורר בי משהו זה היה האקס, ואותו הכרתי לפני שהגעתי לתל־אביב. מערכות יחסים בחיי היו לי שלוש, כל אחת מהן לקדנציה של ארבע שנים".
את יוצאת לדייטים?
"כמעט ולא".
למה?
"אני עסוקה מאוד אבל אם להיות כנה זו לא הסיבה המרכזית. הסיבה המרכזית היא שעבורי החוויה של דייטים היא חוויה לא כיפית. יש לי חברות שמבחינתן לצאת כמה שיותר, עוד דרינק, עוד קפה, הכל בקטנה. מה שקורה לי בדרך כלל - בתקווה שזו לא נבואה שמגשימה את עצמה - הוא שאני יוצאת לדייט אחרי הרבה שכנועים, בעיקר עצמיים, ואחריו אני נכנסת לפינה מאוד קשה של פרידה.
"אני מתכוונת לזה שיצאנו לדייט, היה מאוד נחמד ומאוד נעים, אבל אני יוצאת בתחושה שזה לא זה ואין טעם להמשיך. כל התקשורת אחר כך, על אף שהיא רק אחרי דייט ראשון, היא לא כיפית לי. דווקא מהמקום הזה אני ממעטת מאוד לצאת לדייטים, אלא אם אני באמת־באמת מאמינה שיש שם עניין גדול או פוטנציאל שיכול להוביל למשהו. זו אג'נדה שאני לא אומרת שהיא נכונה, זו פשוט הצורה שבה אני פועלת כיום, ויש הרבה מקום לשינוי בנישה הזאת בחיים שלי.
"להגיד שאני מאוד־מאוד עסוקה? אני מאוד־מאוד עסוקה, אבל זה לא תירוץ. היום, בסיטואציה שאני נמצאת בה בחיים שלי, אני כבר בשלה לפרק הנוסף הזה, אני רוצה. אני כבר לא במקום שבו אני אומרת, 'אה, עכשיו אני מתעסקת בקריירה שלי, כשזה יבוא זה יבוא'. היום אני במקום שבו אני מבינה שאני צריכה לעבוד בזה ולעבוד על עצמי בתוך זה כדי שזה יקרה".
אז מה את עושה?
"אז אני יוצאת לדייטים וסובלת בשקט, אפשר להגיד. התחושות והאינטואיציות שלי מאוד חדות - מהר מאוד אני מבינה אם יש או אין על מה לדבר, והרבה פעמים אני מבינה בדקות הראשונות שאין ואז אני צריכה למשוך את הפרק זמן הנימוסי הזה, זה פחות כיף לי.
"כמובן שאז מגיע השלב של ה'שמע, זה לא זה', וזה לא נעים. אני לא אוהבת להיעלם, יש הרבה אנשים שכבר שוחים בביצה והאג'נדה שלהם היא פשוט להתעלם או לא לענות - אבל אני לא טובה בלהיות רעה. הרבה פעמים חברות שלי אומרות לי, 'פשוט תגידי לא', אבל אני תמיד מנסה להגיד בעדינות, ולפעמים זה לא מתפרש כ'לא' חד־משמעי. ואז יש את הפינג פונג הזה של 'אולי', 'אבל תנסי', 'אבל אל תוותרי' שתמיד מרחיק אותי עוד יותר. וזהו".
קשה להיות איתך?
"כן ולא. אני בן אדם מאוד טוטאלי, גם בזוגיות. על אף שבכל מערכת יחסים שהייתה לי יכולנו להבין אחרי פרק זמן הרבה פחות ארוך מארבע שנים שזה כנראה לא זה, בטוטאליות ובעקשנות שלי אני לא מוותרת. זה לא בהכרח דבר טוב בנקודות האלו, אבל אני מקיזה דם עד הסוף. אני לא טובה בלשחרר, ואין ספק שזה אחד השיעורים שלי בחיים האלה: לדעת מתי לשחרר, מתי זה לא - ושזה בסדר, לא בהכרח צריך להגיע לזוב דם".
