ציפרלקס להמונים

"אני לוקח כדורי ציפרלקס במשך שנה וחצי, והעולם שלי פשוט השתנה. כדור אחד קטן כל לילה לפני השינה, והחיים שלי נראים אחרת לחלוטין", אומר יואב (שם בדוי), בן 31 מתל־אביב, רווק שעוסק בהיי־טק. "אני הרבה יותר חייכן וחברתי. עד אז הייתי פשוט בלתי נסבל. כל הזמן הראש שלי היה טרוד, וכל דבר קטן הוציא ממני רמות בלתי פרופורציונליות של זעם. עד לאחרונה חשבתי שאני חריג, אבל מסתבר שכולם סביבי לוקחים את התרופה. כנראה אני לא המשוגע היחיד".

"אני לוקחת ציפרלקס כבר שבע שנים", מספרת איילה (שם בדוי), בת 40, נשואה פלוס שניים מהוד־השרון, העוסקת בעיצוב גרפי. "בהתחלה הייתי מחביאה את הכדורים עמוק בתיק. היום אני יכולה לשבת עם חברות בבית קפה ולקחת את הכדור לפני כולן. אני גם לא היחידה. לכל אחת יש את הצרות שלה, אבל כמעט כולן על רסיטל או ציפרלקס".

אכן, יואב ואיילה ממש־ממש לא לבד. נטילת כדורים נגד דיכאון או חרדה הפכה בעשורים האחרונים לתופעה נפוצה מאוד. הסיבות מתחילות מהעובדה הפשוטה שיש עלייה גדולה מאוד במספר האנשים הסובלים מדיכאון ומחרדה, אבל כנראה לא מסתיימות בכך.

על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, בין 1990 ל־2015 חלה בעולם עלייה של כ־50% במספר הסובלים מדיכאון וחרדה. בישראל, לפי נתוני הארגון, היו ב־2015 כ־342 אלף אנשים שסובלים מדיכאון – 4.6% מהאוכלוסייה. כ־207 אלף איש הוגדרו כסובלים מחרדה – 2.8% מהאוכלוסייה.

ציפרלקס. למה בדרום קוריאה שיעור ההתאבדויות כל כך גבוה?

על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בישראל בקרב היהודים, 34% מבני 20 ומעלה חשו מדוכאים לעיתים קרובות או מדי פעם, ו־9% חשו דיכאון לעיתים קרובות. שיעור הדיכאון לרוב גבוה יותר בקרב נשים: 40% מהן חשו מדוכאות לעיתים קרובות או מדי פעם, לעומת 27% מהגברים.

במקביל יש עלייה בשימוש בתרופות לטיפול בהפרעות האלה. בקופות החולים ובבתי החולים בישראל מדווחים בשנים האחרונות על עלייה של עשרות אחוזים במטופלים שמקבלים מרשמים לתרופות נוגדות דיכאון וחרדה – מציפרלקס ופרוזאק ועד טרוזידיל וזולופט. אם פעם היה צורך במרשם מפסיכיאטר כדי לקבל תרופה כזאת, היום "מי שבעיקר כותב מרשמים כאלו הם לא הפסיכיאטרים, אלא רופאי המשפחה, שרואים בטיפול הזה משהו נורמטיבי וקונבנציונלי", כפי שאומר ד"ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה ובעלי הקליניקה "מרכז טל" בתל־אביב.

ההבדל בין אושר להנאה

אחת השאלות שעוסקים בהן פסיכולוגים ופסיכיאטרים היא למה הדור של היום, החי בתקופה שאמורה להיות מאושרת, סובל יותר מהפרעות חרדה ודיכאון? האבטלה בשפל, מספרי המכוניות החדשות והטיסות לחו"ל רושמים שיאים, ובכל זאת עשרות אלפי בני אדם בישראל זקוקים לטיפול תרופתי כדי להתמודד עם המציאות היומיומית. כאמור, התשובה מורכבת.

"אנשים שטסים יותר לחו"ל, או חיים ברווחה כלכלית גדולה יותר, הם לא בהכרח מאושרים יותר", אומר ד"ר טל. "האושר קשור למשמעות בחיים, לא לממון. עוד כסף יכול לאפשר לנו עוד חוויות שיגרמו לנו לשמחה, אבל לא לאושר. אנחנו חברה יותר מרוגשת אבל פחות מאושרת. כאשר הריגוש שלנו חסר משמעות – האושר פשוט לא גדל. רוב המחקרים מראים שדברים מאוד מהנים יכולים להסב כמות פחותה של אושר, ויש דברים שהם פחות מהנים אבל מסבים אושר רב, כמו ילדים או קריירה".

על האופי החמקמק של תחושת ה"אושר" מוסיף ד"ר אסף כספי, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים שיבא בתל השומר: "הרדיפה של אנשים אחרי האושר גורמת להרבה יותר תסכול. אין אנשים מאושרים, יש אנשים שסובלים פחות. יש רסיסים של אושר, אבל אין אנשים מאושרים. והתחושה שהאושר גלום בכל מיני דברים, כמו בשנת הייצור של הרכב או במספר הספרות בחשבון הבנק, היא תחושה מטעה שיוצרת דווקא את ההשפעה ההפוכה: אדם שכמה למשהו שאינו משיג, זה גורם לו לתסכול גדול יותר. אנשים היום כמהים הרבה יותר לאושר ומוכנים הרבה פחות לקבל סבל כחלק מהחיים. הם אינם מוכנים להשלים עם דכדוך. לא מעטים מחפשים פתרונות מהירים לכל דבר, ובין היתר זה בא לידי ביטוי גם ברצון שלנו ליטול כדורים כדי להתמודד עם הבעיה".

ואם כל זה לא מספיק – וגם נכון לכל מקום במערב – יש גם סיבה מיוחדת לנו: "למרות שהרווחה האישית שלנו השתפרה מאוד, ישראל עדיין נחשבת למקום מלחיץ – בעיקר בהיבט הביטחוני", אומרת ד"ר אורית שטיין־רייזנר, מנהלת בריאות הנפש במכבי שירותי בריאות. "כל אימא שיש לה ילד שמתגייס לצבא בוודאי סובלת במידה מסוימת מחרדה. חוץ מזה, צריך לזכור שהחברה שלנו הפכה להישגית ותחרותית. זה גורם להרבה סטרס אצל המון אנשים".

לדברי שטיין־רייזנר, שיעור ההפרעות עצמן, של דיכאון וחרדה, נשמר יציב בשנים האחרונות. "מה שעלה זה המודעות לכך שזו לא גזירה. אנשים יודעים שאפשר לטפל בזה". לדבריה, גם הרפורמה בבריאות הנפש, שנכנסה לתוקפה לפני שנתיים וחצי – והעבירה את טיפולי בריאות הנפש ממשרד הבריאות לקופות החולים – הנגישה את השירותים הפסיכיאטריים לקהילה, מה שמאפשר לרבים לגשת לרופא המשפחה ולקבל טיפול מבלי להגיע בהיחבא למרכזים לבריאות הנפש.

גם ד"ר טל אומר: "בשנים האחרונות מאובחנים יותר ויותר אנשים עם דיכאון וחרדה גם בגלל שההגדרות שלנו למחלות האלו הרבה יותר ברורות וחדות, וגם מכיוון ששירותי בריאות הנפש מגיעים גם לפריפריה, וכך יותר אנשים מאובחנים. אני מעריך שלא מדובר בעלייה בשכיחות הבעיות, אלא בשכיחות האבחון שלהן".

וכך, מה שהיה פעם נושא לסטיגמה, לבושה ולהסתרה, הופך לנושא מדובר ולגיטימי יותר ויותר. ד"ר שטיין־רייזנר: "יש ירידה בעוצמת הסטיגמה שמתלווה לתופעות האלה. אתה לא נחשב למשוגע או לחולה נפש אם אתה לוקח תרופות נוגדות דיכאון וחרדה. להפך, יש מקומות ופלחים מסוימים באוכלוסייה שבהם כולם לוקחים משהו". ד"ר כספי: "הנושא הפך יותר ויותר רווח. יש יותר סלבריטאים שמודים שהם נוטלים תרופות נגד דיכאון".

יש מקומות שבהם הסטיגמה עדיין עובדת, וחזק. דרום־קוריאה, למשל. הנתונים מראים שזוהי אחת מהמדינות המפותחות (OECD) שבהן שיעור הנוטלים תרופות נוגדות דיכאון וחרדה הוא נמוך, ובמקביל שיעור המתאבדים הוא מהגבוהים בעולם. מחקרים הגיעו למסקנה שהסיבה היא סטיגמה חברתית חזקה. אנשים שנוטלים תרופות נוגדות חרדה ודיכאון נתפסים כחלשים או כחולים.

בישראל מספר שעות העבודה הממוצע עומד על 42 בשבוע – יותר מהממוצע במדינות המפותחות. האם יותר עבודה קשורה לצורך של רבים ליטול תרופות נוגדות דיכאון וחרדה? ד"ר טל: "לדעתי זה מאוד אינדיבידואלי. אם העבודה באה על חשבון זמן עם המשפחה וזה פוגע בקשרים החברתיים, אז בהחלט יכול להיות קשר. עם זאת, אם העבודה מעניקה לנו משמעות בחיים ומסיבה לנו אושר, אז יש בה אפילו יתרון".

יכול להיות שידם של הרופאים קלה מדי על הדק מרשמי התרופות?

ד"ר שטיין־רייזנר: "חשוב שאנשים ירגישו טוב ויחיו ברווחה גם בהיבט הגופני וגם הנפשי. אני לא חושבת שאדם צריך לסבול מתסמינים נפשיים. מצד שני, לא צריך תרופה לכל דבר. וזה למרות שאפשר לומר בצורה גורפת שהתרופות האלה אינן ממכרות ואינן גורמות לתופעות לוואי חמורות ובלתי הפיכות, ולכן בדרך כלל הנטילה שלהן היא בטוחה".

ד"ר טל חושב שייתכן שהיד קלה מדי על ההדק, "אבל צריך לזכור שאין פתרון זמין יותר. עדיף שיהיה פתרון או טיפול מאשר שאנשים רבים יישארו ללא מענה".

פתרון מהיר וזול לפריפריה

לדיכאון וחרדה יש שני סוגי טיפולים – פסיכולוגיים ותרופתיים. לעיתים מספיק אחד מהם, לפעמים צריך שילוב בין השניים. "תרופות זה לא הטיפול היחיד, ולא תמיד הטיפול המומלץ", אומר ד"ר טל, "הרבה פעמים אנשים בוחרים לקחת רק טיפול תרופתי ולהימנע מטיפולים פסיכולוגיים, כי אינם רוצים להשקיע מאמץ, או שהדבר לא מתאפשר להם מסיבות אחרות. אם אתה גר בפריפריה בישראל, יכול מאוד להיות שהפתרון המהיר, הזמין ואולי הזול ביותר עבורך יהיה ליטול תרופות. חבל שזו האופציה היחידה, אבל זה עדיף מכלום".

למי נותנים תרופות נוגדות דיכאון? ד"ר שטיין־רייזנר מסבירה: "אבחנות של דיכאון מתבססות על כמה קריטריונים – לא די במצב רוח ירוד מפעם לפעם. במרבית המקרים צריך שיהיה לך מצב רוח ירוד רוב הזמן, ולפרק זמן של לפחות שבועיים, שגורם להפרעות תיאבון ושינה, מחשבות של חוסר ערך, ולעיתים אפילו מחשבות אובדניות. כולנו מדי פעם עצובים או נתונים לתחושות של חרדה מסוימת. זה יכול להיות לפני בחינה קשה או בתחילת תפקיד חדש. זה שיש לנו תסמיני חרדה זה לא אומר שאנחנו חרדתיים. אם יש לנו תסמיני דיכאון זה לא אומר שאנחנו דיכאוניים. כשהתפקוד שלנו – החברתי, התעסוקתי או המשפחתי – נפגע, אז אנחנו כנראה נזדקק לטיפול".

אנשי מקצוע אומרים שבשנים האחרונות תרופות נוגדות דיכאון וחרדה ניתנות גם לאנשים המשתקמים מאירועים גופניים קשים כמו תאונות דרכים או התקפי לב. ההיגיון: מצב נפשי קשה קשור להחלמה איטית יותר.

תרופות אנטי־דיכאוניות עובדות בדרך של ויסות הפעולה של מוליכים עצביים מסוימים במוח. הן לא "מרפאות", לא "משנות את האישיות", אלא מקלות על מצוקה וסבל. יש מטופלים שזקוקים להן לפרק זמן קצר, ויש כאלה שלשנים ארוכות. תופעות הלוואי השכיחות הן בחילות, שינויים בתיאבון, הפרעות בתפקוד המיני, עיכוב בשפיכה אצל גברים ואנאורגזמה אצל נשים. "חלק מהתרופות יכולות לגרום גם לעצירות, ליובש בפה ולהזעה, אבל אלו לא דברים מסוכנים. כולן חולפות כשמפסיקים לקחת את הטיפול", מסבירה ד"ר שטיין־רייזנר.

ד"ר כספי: "בניגוד למה שמקובל לחשוב, תרופות נגד דיכאון אינן גורמות לשמחה. אם אדם ייקח אותן ואין לו דיכאון כבעיה קלינית מאובחנת, הוא ירגיש בעיקר את תופעות הלוואי. מי שסובל מדיכאון – זה יכול לסייע לו. התרופות היום די נוחות, לא ממכרות, לא גורמות לתופעות לוואי בלתי הפיכות וקשות, כך שלאנשים אין מה להפסיד – אם הן עוזרות להם זה מצוין, ואם לא אז פשוט מפסיקים. יש כאן כלי שהוא נוח לשימוש".