ממשלת ישראל בחדר ניתוח

מחברי הספר "ממשלות ישראל לדורותיהן – החלטות חכמות והחלטות מטופשות" רוו נחת מהציוץ: עמית סגל הכתיר את ספרם בממלכת הטוויטר כ"מומלץ בהחלט למבקשים להעמיק". אלא שלא לכך התכוון המשורר; כלומר, המשוררים; כלומר, המחברים, פרופ' דן קורן ועו"ד יחיאל (חיליק) גוטמן. מבחינתם, מטרתו של הספר (ידיעות ספרים) הייתה הפוכה בדיוק – לרדד, לאפשר קריאה שוטפת בלי חפירות ובלי הערות שוליים, וכך להפוך את ההיסטוריה של מדינת ישראל זמינה לכל דורש.

"לקח לי זמן לשכנע את דני לרדת אל העם", צוחק גוטמן. "הוא חי בעולם האקדמיה ורצה לכתוב ספר עם מראי מקום והערות. בסוף קיבלנו החלטה לכתוב פשוט. אלה העובדות, וזו דעתנו".

איך הספר נולד?

"אנחנו חברים כבר הרבה שנים", מספר קורן, "מימי האוניברסיטה ושירות כסמ"פים במלחמת ששת הימים ועד עשייה פוליטית במפלגת העבודה בשנות ה־60. חיליק היה עוזרו האישי של שר המשפטים יעקב שמשון שפירא בעת שאני הייתי מנהל לשכת שר החוץ יגאל אלון".

קורן היה חודשים אחדים חבר בכנסת ה־16, אבל בהמשך פרש מהפוליטיקה ובחר בעולם האקדמי. גוטמן יצא לשוק הפרטי כעורך דין, ובמקביל היה היועץ המשפטי של מפלגת העבודה. "מכיוון שפעלנו מבפנים והיינו חלק מהמערכת הפוליטית, ראינו איך החלטות מתקבלות", מסביר קורן.

"היינו פעילים בתקופה שבה עוזרי השרים היו חזקים יותר מהשרים", מוסיף גוטמן. "זה היה לפני המהפך של 77'. היינו עושים קואליציות בינינו, העוזרים: דני, אני, חיים רמון, יונה יהב. היינו יושבים יחד ומחליטים עבור השרים מה צריך לעשות. אבל גולת הכותרת של הקריירה שלי היא הוראת האזרחות. הייתה שנה אחת שבה אותגרתי להיות מורה לאזרחות. אף פעם לא חלמתי על זה, אבל יום אחד תפס אותי אריה ברנע, שהיה מנהל גימנסיה הרצליה, ואמר, 'אתה כל הזמן מדבר וכותב על חינוך. אולי תעשה משהו? קח שתי כיתות ותגיש אותן לבגרות בהתנדבות'.

"הסכמתי. המפגש עם התלמידים היה מצוין. היו מרוצים ממני ומהציונים. במקביל, הבנתי עד כמה הדור הצעיר הוא חסר ידע. החלום שלי הוא שהספר הזה יהיה חובה בלימוד לבגרות באזרחות".

אלא שהספר הזה אינו ספר נוער: אין בו מספיק גימיקים גרפיים ומילוליים שיכולים ללכוד את עיני הצעירים המכורות למסכים. בכל זאת, יש בו חן וקלילות, והוא יכול להתאים לכל מי שמבקש להעשיר את מאגר הידע הבסיסי בלי שעשן שעמום יעלה מאוזניו.

הצלקות לא נעלמו

הספר כולל ניתוח של 30 החלטות ממשלה גורליות מאז קום המדינה ועד היום: מהכרזת המדינה, דרך אלטלנה והסכם השילומים ועד ניסיון חיסול ח'אלד משעל, הפצצת הכור הסורי (בהתייחס לנטען בעולם) ושחרור מחבלים.

"כשהבנו שאנחנו הולכים להתמקד בהחלטות ממשלה, כל אחד מאיתנו ישב עם עצמו ובחר את החשובות ביותר", מספר גוטמן. "הגענו יחד ל־100 החלטות, זרקנו 70 ונותרנו עם 30. כתבנו 450 עמודים והבנו שחייבים לקצר. יהודה יערי, העורך, הוריד 150. הוא גם הצליח בגאונות לאחד בין הסגנון המשפטי שלי לאקדמי של דני".

לצד תיאור הרקע להחלטה וניתוח של אופן קבלתה עוסקים גוטמן וקורן גם בתוצאות ההחלטות, מוסיפים להן ציון ומנמקים אותן. ההחלטה היחידה שקיבלה ציון מספרי ללא מילים היא על הקמת מדינת ישראל. הציון: 10. ההחלטות האחרות זוכות להערכות מילוליות, מ"טוב מאוד" עד "נכשל".

זו לא חוכמה של בדיעבד לשפוט החלטות בחלוף השנים?

קורן: "לא תמיד. קחי למשל את מלחמת לבנון השנייה. אין ספק שהייתה בעייתיות באופן ניהולה. כולנו חשנו בזמן אמת שיש כשל בקבלת ההחלטות, אבל היום, אחרי 12 שנה של שקט, המלחמה נראית פחות בעייתית. יש החלטות שכבר מיד אפשר לומר עליהן שהן רעות, והזמן לא משנה את חוות הדעת. קחי למשל את ניסיון החיסול הכושל של ח'אלד משעל בירדן. קבלת ההחלטה הייתה רעה מאוד, בלי שום קשר לכישלון הפעולה".

"שני אזרחים קנדים התקרבו ב־25 בספטמבר 1997 לעבר אדם שהלך באחד מרחובות רבת־עמון", מתואר האירוע בספר. "אחד מהם פתח פחית משקה תוסס שנוערה היטב לפני כן, והשני התיז עליו נוזל מתוך מזרק שהיה בידו. כמה טיפות נוזל פגעו מאחורי אוזנו של האיש, והוא רץ למכוניתו. שני ה'קנדים' מיהרו להסתלק מהמקום. הם לא היו באמת שון קנדל ובארי בידס, אלא אנשי יחידת החיסולים 'כידון' של המוסד. גם האיש שנרטב לא היה עובר אורח מקרי, אלא ח'אלד משעל, יו"ר הלשכה המדינית של חמאס".

בניתוח ההחלטה על הפעולה מתואר בספר ראש הממשלה הצעיר נתניהו, הנתון בלחץ עקב שני פיגועים קשים. הממשלה החליטה לחסל בכירי חמאס, אבל ההחלטה מי בדיוק יחוסל נותרה בידי נתניהו. ראש השב"כ דני יתום הציג בפניו שמונה יעדים אפשריים. נבחר יעד ראשון, אבל ברגע האחרון דרש נתניהו ללכת על ראשו של יעד אחר – משעל.

אחרי שנחתם הסכם השלום עם ירדן, הורה ראש הממשלה רבין לא לבצע חיסולים על אדמתה. ההחלטה לחסל שם את משעל הייתה לא רק חפוזה יחסית, אלא גם שינוי מדיניות. יתום ונתניהו היו משוכנעים שניתן לבצע את החיסול בלי להותיר עקבות ישראליות.

והציון של גוטמן וקורן: "נכשל". "הפרשה נחתמה, לכאורה, עם שובם של סוכני המוסד לארץ, החלמתו של משעל ויישור ההדורים עם המלך חוסיין – אך הצלקות לא נעלמו", הם כותבים בספר. "ההחלטה לחסל את משעל על אדמת ירדן הייתה שליפה לא שקולה, ובמבחן התוצאה – שגויה. גם אם האיש ענה על הגדרת 'בן מוות', כמי שאחראי למותם ולפציעתם של ישראלים רבים, אסור היה לראש הממשלה לאשר את חיסולו על אדמת ירדן, ואף לדחוף לכך, כאשר הסכם השלום, שרק נחתם, הוא נכס אסטרטגי כה חשוב וכה רעוע".

"התנגדתי לכותרת של הספר", מספר גוטמן. "חשבתי שהיא צריכה להיות 'החלטות חכמות והחלטות מטומטמות'".

קורן קוטע אותו. "חיליק, מה זה כותרת של ספר עם המילה 'מטומטמות'? זה לא ראוי. זה מעליב".

"אבל יש החלטות מטומטמות", מתלהט גוטמן. "למשל, ההחלטה של בגין להקים ועדת חקירה ממלכתית לרצח ארלוזורוב, 40 שנה אחרי. זה היה מטופש ועלה למדינה כסף רב. זו דוגמה להחלטה מטומטמת, אבל לא מזיקה במיוחד. ההחלטה של גולדה לא לתת מכת מנע במלחמת יום כיפור הייתה איומה ונוראה. גולדה גם הודתה שעשתה טעות קשה".

הם מותחים ביקורת על כולם, מבן־גוריון עד נתניהו. אבל לצד קוצים זוכים המנהיגים גם לפרחים. נתניהו, למשל, מקבל ציון טוב מאוד על החלטתו לבטל את הפיקוח על מטבע חוץ ב־1997. "כלכלת ישראל נחשבת היום לבריאה ויציבה", נכתב בספר. "אלמלא המהלך הנועז, ייתכן שהיינו ניצבים גם היום לצידן של אלבניה וקובה מבחינת הפיתוח הכלכלי וההשתלבות בעולם. הייתה זאת החלטה אמיצה וחשובה, מהטובות ביותר שקיבל נתניהו".

נתניהו היה אחד המרואיינים שאיתם שוחחו השניים במהלך העבודה על הספר, וכמוהו אהוד אולמרט, שנפגש איתם בכלא. "בית הגידול שלי הוא מפלגת העבודה, אבל פרשתי ממנה כשנעשתה שמאלנית מדי", אומר גוטמן. "הצבעתי ליכוד ואחר כך כחלון. ביבי הוא ידיד שלי. הידידות הייתה קרובה יותר בתקופה שבה לא היה ראש ממשלה".

גם את אולמרט הוא מכיר שנים. "אני חבר שלו עוד מתקופת האוניברסיטה. שנינו סיימנו יחד את התואר הראשון בהיסטוריה ובסוציולוגיה, ואז הלכנו יחד ללמוד משפטים. ביקרתי אותו כל שבועיים בכלא, גם כחבר וגם כעורך דין שטיפל לו בכמה עניינים. דיברתי איתו על החלטה דרמטית שקיבל בעניין ביטחוני. הוא לא שיתף אותי בשום מידע חדש, אבל אחרי שראיתי מה הצנזורה עשתה עם הספר שלו, מיהרתי לשלוח לצנזורה גם את הספר שלנו, ועברנו דרך חתחתים עד שהפרק שנוגע להחלטה הזו, אושר".

לו הייתי ראש ממשלה

לצד החלטות חד־פעמיות מנותחות בספר גם החלטות המתמשכות על פני שנים. היריעה הרחבה ביותר מוקדשת לשחרור מחבלים ולכאוס המתמשך של היעדר משנה סדורה בנושא.

"תפיסת העולם הבסיסית של ממשלות ישראל הייתה שלא נכנעים לטרור", אומר קורן. "זה החזיק מעמד בשני אירועים קשים – אסון מעלות, שבו שילמנו מחיר יקר של 68 הרוגים, ומבצע אנטבה, שבעקבותיו העולם עמד נפעם מול עוז הרוח הישראלי. גם אז היו לחצים להיכנע, אבל הממשלה סירבה. למרבה הפלא, דווקא אחרי ההצלחה של אנטבה השתנתה המדיניות, והאיש ששינה אותה היה בגין. הוא לא עמד מול אישה אחת – מנטה עמרם, אמו של אברהם עמרם, שנפל בשבי במבצע ליטני. בגין שיחרר אז 76 מחבלים, ומאז המצב הידרדר.

"עסקת ג'יבריל של פרס, שבמסגרתה שוחררו 1,150 אסירים שהיו כלואים בישראל תמורת שלושה שבויי צה"ל, הייתה אסון שהצמיח את האינתיפאדה. גם התעקשותו של שרון לשחרר מאות מחבלים תמורת סוחר הסמים אלחנן טננבאום הייתה מחפירה. זה נעשה תוך הסתרה מהציבור ומשרי ממשלה, בחסות צו איסור פרסום. ההחלטה על שחרור גלעד שליט הייתה בעייתית גם היא, כי היא נועדה להגביר את האהדה לנתניהו, שמעמדו נפגע בעקבות המחאה החברתית. מנהיג אמיץ צריך לדעת לעמוד מול משפחות ומול קמפיין 'הילד של כולנו'. יגאל אלון היה כזה: לא אשכח איך נפגש עם משפחות הנרצחים במינכן ואמר להן שהחלטות ממשלה לא יכולות להתקבל בהתאם לרצון המשפחות. ברור שהמשפחות יעשו הכל למען יקיריהן, אבל ממשלה צריכה לקבל החלטות קשות".

"ההחלטה החמורה ביותר הייתה ביולי 2013", קובע גוטמן. "אז החליטה ממשלת נתניהו לשחרר מחבלים כמחווה לג'ון קרי, להתנעת תהליך השלום עם הפלסטינים. שלום לא קיבלנו, אבל המחבלים שוחררו. הממשלה הייתה יכולה לקבל החלטה פחות חמורה, להקפיא בנייה ביהודה ושומרון, אבל בלחץ בנט נבחרה האפשרות של שחרור מחבלים".

מה החוט המקשר באופן קבלת ההחלטות השונות על שחרור מחבלים?

גוטמן: "אמוציות, נוחות והתועלת הפוליטית. קשה לעמוד מול משפחות. קשה גם להתמודד עם מפגינים שנושאים שלטים 'הילד של כולנו'. לצד האמוציות, גם התועלת הפוליטית שיחקה תפקיד מרכזי. בגין ופרס חשו שיזכו לאהדה אם יוכיחו שהם לא מפקירים שבויים בידי האויב. האתוס הזה גבר ציבורית על האתוס שלא מנהלים משא ומתן עם מחבלים. שרון הרוויח מעסקת טננבאום אפשרות להסיט את דעת הקהל מחקירה שנוהלה נגדו.

"שחרור גלעד שליט היה לפני הבחירות. הציבור הביע שמחה גדולה, ורק אחרי שהמחבלים המשוחררים החלו לזרוע מוות, באה ההתפכחות. השמחה הראשונית של הציבור תורגמה למנדטים בכנסת".

ובישראל כמו בישראל, במקום לקבל החלטות מושכלות ולבנות משנה סדורה, מקימים ועדה ונותנים למסקנותיה להעלות אבק. "בדו"ח ועדת שמגר לקביעת עקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים יש הצעת חוק שקובעת פרמטרים ברורים", אומר גוטמן, "אבל עד היום מסקנות הוועדה לא עוגנו בחוק, למרות שמהלך כזה יכול להקל על הצדדים: הפלסטינים יידעו מהם גבולות הסחיטה שלנו, והממשלה תדע מה היא יכולה לתת. אלא שאף ראש ממשלה לא רוצה שיגבילו אותו וימנעו ממנו אפשרות לעשות הון פוליטי משחרור שבויים".

לו אתה ראש ממשלה, איך אתה מתנהל מול חמאס סביב שחרור הגופות של גולדין ושאול והאזרחים החיים הנמצאים בעזה?

"יש לי קרדיט לאופן שבו נתניהו מטפל בסוגיה הזו. אני הייתי משחרר מחבל אחד חי, מקסימום שניים, עבור כל גופה וכל אזרח חי. מוסרית, יש לנו מחויבות כלפי גופות חיילים יותר מאשר כלפי אזרחים שחצו את הגבול. במקביל, ניתן להפעיל עוד לחץ על חמאס, עד לקצה הגבול של מה שמאפשר לנו החוק הבינלאומי. לו הייתי ראש ממשלה, הייתי גם מעגן את המסקנות של ועדת שמגר בחקיקה, כדי שהחלטות כאלה לא יתקבלו כשליפות מהמותן".

yifater1@gmail.com