בסקר שנערך לפני 22 שנה מטעם הקבוצה שהתמודדה על הפעלת ערוץ הקניות, דניאל פאר סומן בתור האיש האמין ביותר בישראל. "אבא הצטלם לפרזנטציה", מספר ירון, בנו הבכור, "אבל כיוון שלא היה לו עניין להשתלב, אמר למי שאמר: 'תבדקו בבקשה גם את הבן שלי'. זומנתי לאודישן, ראו כי טוב, והשאר הוא היסטוריה. אגב, היסטוריה קטנה מאוד. עובדת היותי זבן טלוויזיוני עם עניבה לא קידמה אותי בסנטימטר וחצי. אם כבר להפך. היא רק הרחיקה אותי ממקבלי ההחלטות. לא היה לי שום סיכוי להשתלב בשום הפקה, ודאי שלא בניוז, עם הרקע שלי בערוץ הקניות שעד עצם היום הזה לא נחשב בעיניהם לטלוויזיה".
מיום שהגיע לעולם שמע פאר את המשפט "אתה בול אבא שלך!" ונשא את הדגל הזה בגאון. אותו הקול, אותו חתך דיבור, אותה עברית משובחת, וכיום, בגיל 48, הוא דומה לו גם בתווי הפנים ובתנועות הגוף. רק הקרחת מבדילה ביניהם. "אם אנסה לחקות את אבא, איש לא יבחין בהבדל", הוא מעיר ומסרב להדגים. "כן, אני דומה למקור, אבל שונה ממנו מאוד".
במה?
"קטונתי. אבא שלי באמת היה ענק. תמיד אמרתי שאם אהיה אי פעם מצוין אולי אגיע לקרסוליו, ועדיין יש לי למה לשאוף. אני הרבה פחות מוכשר ממנו, פחות ידען, פחות אדיב ומנומס. אבא היה איש טוב ומיטיב מטבעו. בימי 'כלבוטק' אנשים צילצלו אליו בכל שעות היממה, מספר הטלפון שלו היה גלוי, וכל מי שהרגיש שנעשה לו עוול צרכני ראה בו את הכתובת לתלונות. ולכל מי שצילצל הוא העניק את מלוא הקשב. אנשים עצרו אותו ברחוב עם כל צרה ומצוקה והוא השתדל לעזור. הם ראו בו חבר – וכזה הוא היה".
עכשיו כבר מותר לגלות שבשנים האחרונות התרופפה בריאותו של דניאל פאר, בן 74 במותו. "אבא סבל מבעיות לב ומחוליים במערכת העיכול שכפו עליו דיאטה קפדנית. אחת לחודשיים־שלושה אמא צילצלה ואמרה, 'לקחתי את אבא לשערי צדק, אבל אין צורך שתגיעו'. ואכן, אחרי חמישה עד שמונה ימים מצבו התייצב. אמא החזיקה אותו כמו אתרוג, שמרה עליו בצמר גפן. למרבה האירוניה, לפני שלושה חודשים הם נפרדו מאחד מחבריהם בבית העלמין בגבעת־ברנר, ראו את קבורת השדה – המנוגדת לקבורה הירושלמית בנקיקים שנחצבים בהר – ויחד עם חברים נוספים עשו עסקת נדל"ן קטנה. הדיו טרם יבשה על הנייר של הקבלה כשאבא עשה בה שימוש מהיר מדי".
פגישתם האחרונה הייתה בראש השנה, בביתם של ירון ותמר פאר בשיכון דן. "כל המשפחה הגיעה – ההורים, ארבעת הבנים, ארבע הכלות, עשרה נכדים – אכלנו, שתינו ושמחנו. אבא היה בן יחיד שחלם על משפחה גדולה וזכה להגשים את חלומו. בשלב הקינוחים אמא העירה לאבא, כמו תמיד, שלא יאכל יותר מדי סוכר, ולא נותר לי אלא להצטער על כך, כי לא הסוכר לקח אותו. למחרת הוריי אירחו חברים בביתם, ברמת בית הכרם, ולפני שבועים אבא היה עסוק בשלל פעילויות. הוא נסע למוסך עם המכונית החדשה שקנה וששימחה אותו מאוד, סימס שאילתה למורה לציור שליוותה אותו בשנים האחרונות, מאז שאימץ את הציור כתחביב ('היי, מורתי הראשונה והבלתי נשכחת, אני מנסה לצייר נוף ומתקשה להכין צבע ירוק כהה בשביל שדרת הברושים. אם תיתני לי טיפ אקרא לאחד הברושים על שמך' – כתב לה). בשבע וחצי בערב, כשאמא ישבה מול הטלוויזיה בסלון, הוא נכנס למקלחת. כחצי שעה לאחר מכן אמא מצאה אותו שוכב במיטתם, לבוש, וכשלא הצליחה להעיר אותו הזעיקה אמבולנס. הפעם, כשאמא צילצלה לדווח שאבא בשערי צדק, היא לא הוסיפה שנדחה את יציאתנו לדרך. הבנתי את חומרת המצב".
בבדיקת סי־טי אובחן שבץ מוחי. "היו דימום גדול ומאסיבי ופגיעה מוחית משמעותית. הרופא אמר לנו שמצבו של אבא סופני ושהסיכוי להחלמה הוא אפסי. אמא שאלה, 'מה דרך הטיפול המומלצת?' ואני שאלתי, 'מה היית עושה אם זה היה אבא שלך?' והרופא השיב בכנות, 'הייתי משחרר אותו'. אבל עוד לא היינו בשלים לשחרר אותו. גם אחרי שעבר שתי פעולות לחסימת הדימום, שהצליחו, הוא נותר ללא הכרה וללא שום תגובה, מילימטר ממוות מוחי.
"במשך ארבעה ימים עמדנו ליד מיטתו וביכינו את לכתו בטרם עת, חשבנו על הדברים שהוא כבר לא יעשה ושאנחנו לא נזכה לעשות ביחד. ניסינו לשמור על כבודו גם בעודו מחובר לכל הצינורות, על אף שהוא מעולם לא הקפיד בכבודו. המוות תפס אותנו לא מוכנים לחלוטין, כמו בתאונת דרכים, רק בלי תאונה ובלי כביש. הוא מת בחטף".
מות צדיקים, יש שיגידו.
"נכון, הוא לא סבל, לא ראינו אותו כמש ונובל מול עינינו, אבל הייתי מעדיף שזה יקרה בעוד עשר שנים. היו לו הרבה תוכניות לעתיד. הוא ואמא הזמינו את כל המשפחה לחגוג את סוכות בצפון ותיכננו לחגוג את יום הולדתם ה־75. אבא נולד בינואר, שבוע אחרי אמא. בתעודות הזהות שלהם יש פער של כמה מספרים".
קקאו ונעלי בית
עליזה ודניאל פאר נפגשו בחוג לאנגלית באוניברסיטה העברית. "אבא היה בהכשרתו מורה לאנגלית", הוא מספר. "בשנות ה־60, כשעוד לא היה ברור אם יהיה רדיו, אבא אמר, 'אני צריך מקצוע ביד'. למרבה המזל הוא לא הצטרך לעשות שימוש בתעודה. כמורה הוא היה מתקשה להשליט סדר בכיתה. הוא היה טוב ורך מדי". אמו, שעבדה בהוראה, הקדימה לצאת מהבית והותירה לבעלה זמן איכות עם ארבעת בניו: ירון ("נולדתי זקן, הבכור והאחראי"), מיקי (46, עורך וידיאו) והתאומים עודד ואיתן (38, אנשי היי־טק).
"בזיכרון שלי", מתאר הבכור לבית פאר, "אבא עומד במטבח בשבע בבוקר, בגופיית סבא לבנה, מכנסי פיג'מה וצ'פלוחים, כך קראנו לכפכפים, ומכין לנו קקאו בסיר מיוחד, ללא ידית. הוא עמד ובחש את הקקאו כדי שלא יהיו בו גושים, הוסיף סוכר כדי שיהיה טעים, הגיש לכל ילד פרוסת לחם שחור עם שכבה נדיבה של מרגרינה והכין לנו סנדוויצ'ים להפסקת עשר. אמא בשלנית טובה ואבא אהב לאכול, כשעוד הותר לו לאכול הכל, אבל אני עדיין מרגיש על השפתיים את ארוחת הבוקר שהוא הכין לנו בשבת. ביצים רכות, טוסטים מחלה של אנג'ל, גבינות ושיא המעדן – עגבניות עם מוסקט טחון בשמן זית. ארבעה בנים זה ידיים מלאות, זה חתיכת עול, במיוחד כשהם כל הזמן רעבים ורוצים לאכול".
מתי הבנת שאבא שלך, עם הצ'פלוחים, הוא דמות ציבורית?
"נולדתי לתוך זה. בטיול הבר־מצווה שלי, הפעם הראשונה שיצאנו מהארץ, הגענו לפריז. מיקי, אבא ואני עמדנו על רקע מגדל אייפל כדי שאמא תצלם אותנו, ופתאום הגיעה חבורת ישראלים שהסתכלה על אבא כאילו הוא קוף בגן החיות. אחרי דקה הם פשוט הזיזו אותנו לצד כדי להצטלם איתו. הלו, אולי תתחשבו בי? זה אבא שלי וזה טיול הבר־מצווה שלי! אבל אבא היה איש פתוח, לבבי וחם ושיתף פעולה. חמש שנים לאחר מכן אבא הגיע לטקס סיום הטירונות שלי. הוא צילם אותי עומד במסדר, אחר כך התיישבנו באחד החדרים וכשסיימנו לשוחח הוא נסע לדרכו. רק כשיצאתי מהחדר ראיתי את הרס"ר של הבסיס דופק ספרינט בשטח ושואל: 'איפה דניאל פאר? מי הבן של דניאל פאר?' ביום שישי, רס"ר המטבח חייך אליי ואמר, 'אל תקרא לי הרס"ר, תקרא לי אלי'. הרגשתי שכבוד גדול נפל בחלקי".
מעמדך גם זיכה אותך בפרוטקציה?
"חלילה. כיוון שאבא עסק ב'כלבוטק' הוא נזהר קלה כחמורה לא לחצות שום קו, לנהוג אך ורק לפי החוק כדי שאף אחד לא יוכל להלעיז ולומר שהוא עשה משהו. הוא מעולם לא ביקש דבר, לא קיצר הליכים, וכשהגענו לאירועים הוא תמיד נעמד בצד. ייתכן שדווקא בגלל זה הצלמים חיפשו אותו ורדפו אחריו".
את העברית המשובחת ירשת מאבא?
"גם אמא שלי מדברת עברית מצוינת. כילד קראתי הרבה מאוד ספרים ועד היום אני אוהב את העברית הארכאית של שנות ה־50, כמו 'אבטומוביל', ואוהב גם את הפונטים הישנים עם ה־ת' שנמתחת. מעט מאוד דברים הצליחו להרגיז את אבי ובראשם שגיאות בעברית. כשהוא שמע מישהו שוגה בשידור הוא רתח וייתכן שגם העיר על כך בעבודה. כיום האקדמיה מכשירה כמעט הכל והשפה שלנו הפכה לשטוחה ורדודה. רוב האנשים מדברים במברקים. אני קורא לזה חלמאות והם קוראים לזה 'אמ;לק', ראשי תיבות של 'ארוך מדי לא קראתי'. יש עמוד כזה בפייסבוק. כמבוגר אני אוהב לקרוא את מאיר שלו בגלל שפתו העשירה".
הוריך צפו רק בערוץ הראשון?
"לא ישבתי בביתם מדי ערב, אבל ערוץ 2 וערוץ 10 לא היו מוקצים אצלנו בבית. הם צפו בתוכניות שעניינו אותם והקפידו לשמוע חדשות בכל שעה עגולה אך ורק ברשת ב'. אני הולך בדרכם מפני שזו הרשת היחידה שבה אפשר לשמוע חדשות רהוטות, ללא שגיאות ובסדר החשיבות הנכון. אבא הצטער על סגירתו של הערוץ הראשון, הוא חשב שהדברים צריכים להיעשות אחרת, אבל הוא לא טרח להביע את דעתו מפני שכבר היה גמלאי. לצערי, ואני מניח שגם לצערו, הערוץ הראשון נשאר אותו הדבר, רק שקוראים לו 'כאן'. אז עשו קצת שינויים בכוח האדם, פיטרו ושכרו, אבל מה השתנה?"
היית מעורה בעבודה של אבא?
"אבא הגיש חדשות פעמיים בשבוע, ובערבים האחרים כיהן כעורך או כעורך משנה. בתשע וחצי בערב הוא יצא מרוממה והגיע הביתה בעשר, אבל אני, מגיל התיכון ועד היום, אוהב להיכנס למיטה בתשע וחצי, דקה אחרי סוף המהדורה. מיקי ואני גרנו באותו החדר, ואני זוכר במעומעם את אבא נכנס לחדר שלנו, מלטף לי את הראש ומאחל לילה טוב. אחר כך הוא היה נכנס לחדר האמבטיה לטקס הסרת האיפור. הוא אף פעם לא הסיר אותו בחדר האיפור במגבונים, זה לא בריא לעור. בבית הוא שטף את הפנים ומרח קרם. הוא לא הכניס את העבודה הביתה ולא שיתף אותנו בחדשות, אבל מאז שעמדנו על דעתנו הן ריחפו באוויר".
אף פעם לא הלכת עם אבא לעבודה?
"הנחיית האירוויזיון של 79', עם ירדנה ארזי, הייתה אחד מהשיאים בקריירה של אבא. זה היה השידור הכי גדול, מורכב ונצפה בישראל וקדמו לו אינספור חזרות. אחיי התאומים נולדו חודשיים לפני המאורע הגדול ואבא שכר על חשבונו מטפלת שתשגיח עליהם בלילות כדי שיוכל לישון ולהגיע לחזרות בריכוז מלא. הייתי אז בן עשר והוא לקח אותי לחזרות, אבל את המופע ראיתי בבית, מפני שהיה ביקוש אדיר לכרטיסים. כל מי שחשב שהוא חשוב דרש כרטיס ולא היה מקום לילדים. אשתי חולקת עליי, אבל עד היום אני חושב שהמושב הכי טוב לצפייה במופע או במשחק כדורגל הוא בבית, מול הטלוויזיה, כשאין צורך להידחף ולהזיע ואין מי שמסתיר".
כשאביך חזר משליחות בקנדה הוא לא הוחזר ל"כלבוטק".
"נכון. ב־83' נסענו לקנדה כי אבא רצה להתאוורר. הוא יצא לחופשה ללא תשלום ועבד כשליח של קק"ל במונטריאול, וכשחזרנו ארצה הוא המשיך לעשות הכל חוץ מ'כלבוטק'. וכשהייתה השתלטות על 'מבט' הוא עבר ל'בוקר טוב ישראל' מפני שפתאום לא נמצא לו מקום. זה איכזב אותו והעציב אותו מאוד. איך ייתכן שאחרי כל כך הרבה שנים של הגשת חדשות מוצלחת, הוא לא ראוי לכך? אבל אבא לא היה איש של אינטריגות, הוא לא ידע להתחבר לכוחות הנכונים ולא העלה בדעתו שאפשר לצעוק ולהפוך שולחן. הוא היה אדם סתגלן שהשלים עם כל שינוי שאירע בחייו".
יום בערוץ הקניות
ירון פאר, שבגיל 24 התחתן עם תמר, מנהלת התחום של מנהיגות נשים באגף לקידום מעמד האישה בוויצו ("מצאתי את אשת חלומותיי"), אב לשלושה (קרן, 20, רועי, 17 ואדם, 14), לא חלם על קריירה בתקשורת.
"כבר ביסודי הנחיתי את כל הטקסים, ואחרי שהקול שלי סיים להתחלף החמיאו לי שאני נשמע רדיופוני, אבל לא היו לי שום תוכניות לעתיד. למדתי בבית חינוך, שבו אמא לימדה, ואחרי שירות צבאי במודיעין נרשמתי ללימודי כלכלה באוניברסיטה העברית. שנתיים של בזבוז זמן, לימודים יבשים. בסוף קיבלתי תואר במינהל עסקים ומדע המדינה, הגשתי לאבא את התעודה שאפשר לתלות על הקיר ובישרתי לו שבכך הסתיימה הקריירה האקדמית שלי. מעבודות האבטחה שפירנסו אותי כסטודנט התחלתי להתגלגל. בקניון בירושלים פעלה אז תחנת רדיו שניצלה את מערכת הכריזה הפנימית, אז התחלת לקריין: 'אם תלכו עוד 50 מטר תגיעו לחנות איקס שמוכרת וואי בהנחה'. זה היה עסק טוב מבחינה מסחרית, אבל לא שלי. עם הזמן חברתי לשותף ופתחנו ביחד תחנות כאלה בקניונים נוספים. התחלנו עם טייפ קסטות ומיקרופון, עברנו למערכות ממוחשבות ולמערכות וידיאו, וחברת הטכנולוגיה היא משלח ידי עד עצם היום הזה".
ניסית להתקבל גם לתוכניות בידור?
"פעם, לפני הרבה שנים, בתקופה שבה מגישי תוכנית הבוקר הוחלפו אחת לשבועיים, צילצלתי למישהו וביקשתי, 'תן לי לנסות'. מאז הוא לא חזר אליי. קיבלו מגיש אחר שגם הוא הוחלף אחרי שבועיים, אבל אני לא מתלונן. הטלוויזיה כבר לא מעניינת אותי. כיום אני מקדיש לערוץ הקניות יום בחודש, לפעמים יום וחצי, וכל שאר ההופעות שלי על המסך זה שידורים חוזרים. אני עושה את זה מכוח האינרציה. נחמד לי, וכנראה אני עושה עבודה לא רעה".
אביך צפה בך בערוץ הקניות?
"פה ושם. זה רעש לבן, אין תכנים אלימים ואין שפה נלוזה. אני, כמו אבי, לא אמן הקניות ברשת, אבל אם צריך משהו – בבקשה. עכשיו את מבינה מה ההבדל המהותי בינינו?. הרבה דברים ירשתי מאבי, חוץ מהחלום לעשות רדיו וטלוויזיה. אבא שלי, שחלם על כך מגיל צעיר, לא היה עיתונאי חוקר, אבל הוא היה שדרן חדשות מעולה. הוא אמר, 'אני אוהב לשבת ולדבר עם הצופים שיושבים מולי למרות שאני לא רואה אותם'. הוא הגיש את החדשות כמות שהן, כדי שהצופה בבית ישפוט אם הידיעה קלה או חמורה, משעממת או מעניינת. כיום, רוב מגישי החדשות מנסים לייצר חדשות באמצעות הוספת נופך אישי, קריצה או העוויית פנים. למה? מי ביקש מהם לנקוט עמדה? היחידה שהולכת בדרכו של אבא היא גאולה אבן. אמנם היא גדלה בגלי צה"ל, אבל היא קיבלה בית ספר טוב ברשות השידור והיא הטובה מסוגה".
מה עוד ירשת מאביך?
"את כל המחלות שהוא סבל מהן גם אני קיבלתי, ובגיל צעיר. בינתיים אני מצליח לתפוס מראש את הדברים שהוא תפס בדיעבד, ומעבר לכך לא אכנס לפרטים. כשהגיע רגע האמת נפרדתי מאבא שלי במילים 'דרך צלחה'. זה גם מה שאני מאחל לעצמי". •
