כוח לצון

"ובראש הכותרות — ליצנים!" הכריזה סיון רהב־מאיר בפתיחת "שש עם". הנימה שלה והבעת פניה ייצגו היטב את האמביוולנטיות שבה סוקרה התופעה, שהפכה אתמול לשיחת היום: מצד אחד, בכוחה להטיל אימה על ילדים וילדות חסרי ישע, ועל כן היא כבשה את האג'נדה של תוכנית אקטואליה מרכזית. מצד שני, ברוב המקרים שדווחו מדובר בנערים אהבלים ומשועממים בתחפושת ולא בגרסאות מקומיות של ג'ון ויין גייסי, הרוצח הסדרתי האמריקאי שכונה "הליצן הרוצח".

הדואליות הזו השתקפה בדיווחים השונים: ב"מהדורה ראשונה" של ערוץ 2 משה נוסבאום הודה שהמשטרה לוקחת את הסיפור יותר קשה ממנו; ב"חמש עם" של ערוץ 10 אריק וייס שאל בסרקזם את מפקד משטרת באר־שבע אם לכחולי המדים אין זירות דחופות יותר (למרות שהכותרת הלא בדיוק משקיטה הייתה "בהלת 'הליצנים הרוצחים'"); והסינק של "איציק הליצן" באותה תוכנית, שבו סיפר על ילדים שרדפו אחריו וקראו "הנה ליצן רוצח!", היה כבר אקט של הגחכה על חשבון הדובר.

כצפוי, התנועה בין פאניקה לקריצה הובילה להחמצת הדיון באופן שבו מתפתחת בישראל בהלה לאומית. מדינה שחיה בין מלחמה למלחמה — ובאמצע נדרשת להפנים מושגים כמו "המערכה בין המלחמות" — מאיצה בתוך שניות משלווה מדומיינת להיסטריה בפועל. כבר שנים שכל איש ביטחון זוטר מכין את הציבור לכך שבסיבוב הבא מול חיזבאללה יועמדו עצביו וחוסנו של העורף במבחנים דרמטיים. עתה יש לקוות שנסראללה לא יחמש את הטילים באפים אדומים.

אין זה בא לגמד את הטראומה שנגרמה למי שהופחדו עד לעמקי נשמתם ואף הותקפו ממש, כמו הילדה בת ה־10 מבאר־שבע. אף אחד לא היה רוצה שבנו או בתו ירעדו כך. אולם ספק אם יש תועלת בנטייה לארוז ולהגיש עיסה שמערבבת הומור ומבטים חמורי סבר. אולי אפילו להפך: התהודה הרחבה והבלבול עשויים להזמין שכפול והחרפה של מה שעד כה נמצא בשוליים הפליליים.

אלא שזוהי דרכה של תקשורת המונים לשמר מידה של נורמליות במציאות א־נורמלית. הישראליות, שמבוססת על מגנון משוכלל של הדחקת חרדה, מתמסרת לאירועים כאלה דווקא כי היא מזהה בהם איזושהי אשליה של שפיות. הנחת המוצא של רבים היא שאם מה שמטריד אותנו זה ליצנים, הרי שמצבנו סביר ומעלה. לכן הרשתות החברתיות התפוצצו מדאחקות, וב"תכנית חיסכון" ביקשו מפרופ' עמוס רולידר "להרגיע", אפילו שהוא יותר מסריט מכל ליצן שמסתתר אי שם בחשיכה.