המציאות עולה על הדמיון

הסרט "פוקסטרוט" הוא יצירה סוריאליסטית. בכוונת המכוון, היוצר שמוליק מעוז. יש בה מרכיבים בולטים של מציאות פנטסטית, אגדתית, מדומיינת, על־ממשית. לכן, לשווא מצביעים מבקרי הסרט על סצנות ש"לא יכלו להתרחש במציאות" או על פרטים ש"לא יעלה על הדעת שיקרו כאן". אכן, אין אמינות בסוריאליזם: זה ייחודו האמנותי.

קבורה של מכונית על ארבעת נוסעיה ההרוגים בבור באדמה בוצית ליד מחסום על קו התפר מבוימת ומצולמת כאירוע סוריאליסטי מלא, החל ממחשב אימה חלוד לזיהוי העוברים במחסום ועד המפלצת המכנית הלילית הזורקת למעמקים את המכונית (דגם ממוזער). כמו שהשעונים הנוזליים בציוריו של סלוודור דאלי לא מודדים זמן, וכפי שהעלילה האפלה והסוריאליסטית ביצירה הקולנועית המפורסמת "אשתקד במריאנבד" לא מבוססת על עובדות היסטוריות ואין זאבים המתחפשים לסבתות, כך גם ב"פוקסטרוט".

מלבד "אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס פורד קופולה, "החיים יפים" של רוברטו בניני ועוד מספר לא רב של יצירות, לסוריאליזם בקולנוע מלחמתי אין הרבה הצלחות אמנותיות — ו"פוקסטרוט" אינו הצלחה. משלושת הקטעים המרכיבים אותו, השלישי מיותר, נראה כתוספת הלקוחה מדרמה משפחתית כבדה, מלאת שתיקות שמתמשכות לנצח ודיאלוגים רדודים. לעיתים נדמה שהשתיקות מחפות על חוסר היכולת לשים בפי השחקנים דיאלוגים ברי משמעות. ההימנעות המוחלטת של איזו שהיא דמות בסרט לומר משפט אחד פוליטי נועדה לשרת את הסוריאליזם שלו: הישראלים החיים לא חדלים מלפטפט על פוליטיקה.

לעיתים קרובות (מדי לטעמי) הסוריאליזם של הסרט גולש לסימבוליזם והשניים מתערבבים שלא לטובה. דוגמה מובהקת הוא הקטע המצויר הקצר, הסימבולי לעייפה: יש לנו, היהודים הישראליים, פלסטרים על העיניים מאז החלפנו את המסורת היהודית עתיקת היומין בסיפוק דחפים מיידי וגס בנוסח אמריקאי. סימבולית לא פחות דמותה של סבתא פולנייה הדוברת גרמנית מפני שהייתה, איך לא, באושוויץ ולכן לא קולטת רגשית את המוות של נכדה. או אולי, כמו המכשפות באגדות עם, חשה שהידיעה על מותו עדיין שקרית. וכמה סימבולית היא שקיעתה מרצון של משפחה שכולה בהזיות של מריחואנה! כשלעצמי, סימבוליזם לא מדבר אליי. לא ביצירותיהם של הסימבוליסטים הרוסים, לפני ואחרי מהפכת אוקטובר, ולא ב"פוקסטרוט". אך זו העדפה אישית.

הסגנון הסוריאליסטי פלוס הסימבולי של הסרט מקהה את אמירותיו. לי ברור מה היוצר שמוליק מעוז רצה לומר באמצעותו: כולנו סובבים כמו מסוממים במציאות ישראלית אבסורדית של שליטה צבאית בעם אחר המחייבת אותנו להקריב ל'מולך' את ילדנו, לא פעם אלא פעמיים. חשבו על הסיפור של אברהם ויצחק: אברהם, שתקן ואביר־אמונה, מאמין ללא היסוס שאלוהים ציווה עליו לשחוט את בנו יצחק ומובילו לשחיטה. בשנייה אחרונה לפני פול המאכלת מתברר: לא את יצחק דורש אלוהים לשחוט אלא אייל מזדמן. יצחק ניצל, והתנ"ך מתיר לו לסיים את חייו בשיבה טובה. מקבילו ב"פוקסטרוט" לא ניצל. כמו בסרטי אימה סוג ג’, המוות משיג אותו בסופו של דבר, בדמות גמל סימבולי. הסימבוליקה הפנטסטית, הכמו־דתית חונקת את הסרט ואת צופיו. אילו רק הרשה לעצמו מעוז לוותר על חלק מהסצינות, אילו רק העזו עורכי "פוקסטרוט" לדרוש זאת ממנו, איכותו כיצירה שלמה הייתה — לעניות דעתי, כמובן — משתפרת בהרבה.

גם אחרי המתקפה האידיוטית של שרת התרבות עליו ואחרי הזכייה שלו בפרסי אופיר, אולמות הקולנוע כנראה שלא יתפקעו מהמוני הצופים ב"פוקסטרוט". קשה לפצחו ולהתחבר אליו. את האכזבה (לא רק שלי) ממנו אנסח כך: דווקא בגלל האלמנטים הסוריאליסטים הכה רבים בחיי היומיום שלנו, דווקא בגלל האבסורד המובנה של "המצב הישראלי" נטול המוצא, אנחנו לא זקוקים לתעלולי "פוקסטרוט" כדי להרגיש שאנחנו רוקדים סחור־סחור עם המוות.