yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 08.10.2017
    גור לכם
    נתניהו פחדן גדול, לאה רבין הייתה נוראה, תומרקין איש רע וחולדאי ואנשיו לא מבינים שום דבר ביופי. האמנית אילנה גור משיקה ספר המציג את ביתה שהוא מוזיאון ומדברת גם על הטרגדיה המשפחתית
    יהודה נוריאל | צילום: יונתן בלום

    למייקל ג'קסון, למשל, עיצבה תכשיטים. "הגיע לכאן מת. אי־אפשר היה להחליף איתו שתי מילים. על סמים חזקים. זומבי לגמרי", נזכרת אילנה גור. דונה קארן לקוחה קבועה. ביל קלינטון קנה משהו וניצל את ההזדמנות לדגדג אותה בגב. אפילו פה בארץ יש לה לקוחה אחת מובחרת וחדשה יחסית, רק חמש שנים, הברונית אריאן דה רוטשילד. "שבבניין שלה ברוטשילד הכל זה איקאה, אבל המשרד שלה - הכל עבודות שלי", היא מגלה. "ואפילו ביבי, שאני אלרגית אליו, גאה להגיד שבמשרד רה"מ ובבית בקיסריה יש רהיטים שלי.

     

    "אגב, ביבי הוא האיש הכי חכם בעולם. אבל פחדן גדול. שמעון (פרס) פעם אמר לי, ביבי מפחד משרה, רק בגלל ההתנהגות שלה. לא כי יש לה עליו סיפורים. הוא פשוט מפחד שהיא תעשה משהו. וכשפוגשים אותה היא כל הזמן אוחזת לביבי את היד. שאלתי אותה, תגידי, זה תמיד ככה, או רק להציג? אמרה, 'תמיד'".

     

    וביבי עוד יוצא בזול. מגבלות המבחן המשפטי לא מאפשרות לספר את מה שבוודאי עומד במבחן הזיכרון שלה. גור באמת הכירה את כולם, או שבעצם, כולם רצו להתחכך בה. קיר שלם בכניסה למתחם המגורים שלה, במוזיאון אילנה גור ביפו, מציג את כל העולם על אילנה גור. במנעד שבין הדלאי למה ("לא התרשמתי") לקובי אלכסנדר ("ביקרתי אותו בנמיביה. מסכן. פשוט דפקו אותו"), ממשה דיין, שקנה איתה עתיקות באום אל־פחם, "בנוסף לעתיקות שלקח בעצמו. והרבה", למנשקה קדישמן, "החבר הכי טוב שלי והאמן הכי מוכשר שהיה כאן".

     

     

    * * *

     

    אמנית ומעצבת בעלת פה גדול, וכישרון שקשה להתווכח עם הצלחתו המסחררת. פסלים ותכשיטים, וגם כלים פונקציונליים יותר, כמו רהיטים וגופי תאורה - על קו התפר בין אמנותי לשימושי, והכל נושא את חותמה הייחודי, האקסצנטרי. עכשיו היא גם חובקת ספר־אלבום Ilana Gur & the Story of Her Private Museum המציג את ביתה שהיה למוזיאון, שהשקתו הייתה עילה לביקור מולדת. ובעצם, זו היא שמנצלת את ההזדמנות לשאול אותנו. "תגיד, אתה חושב שביבי ילך?" היא יורה מיד.

     

    הוא אמן ההישרדות וההיחלצות, לא?

     

    "אבל עכשיו יש נגדו גם הצוללות וגם מילצ'ן. איש מגעיל, אגב. תמיד ניצל את כל הפוליטיקאים. חבר מאוד קרוב של אולמרט. אבל כשהיה צריך עזרה, סובב את הגב כאילו הוא לא קיים. מילצ'ן משתמש בביבי. נותן לו מתנות - כי ביבי לא מפסיק לבקש! ואני מכירה את מילצ'ן מאוד מקרוב - הוא מנוול, קמצן, איש רע. אם הוא צריך אותך, מיד קונה לך שעון קארטיה ושולח עם נהג. ואם הוא לא צריך? לא יענה לטלפונים".

     

    מתגעגעת לפרס?

     

    "מאוד. אהבתי אותו נורא. האופטימיסט האחרון. אז הוא היה אוהב נשים גדול, מי לא? והיא הצילה אותו, דרך אגב, הקטנה. ואם לא היא, הוא היה מת מזמן. אגב, הוא אמר לי שטראמפ יציל את העולם. הייתי עכשיו באזכרה שלו. לא היה שם שר אחד. נורא. ואף אחד ממשפחת רבין. למה הם לא מגיעים? על מה הם לא סולחים?"

     

    נו, חתרן בלתי נלאה. את צריכה לדעת, היית חברה של לאה רבין.

     

    "האישה הכי נוראה שהכרתי".

     

    ויצחק?

     

    "נורא חיבבתי אותו. היה מגיע אליי לניו־יורק המון. ותמיד היה מחכה לו בקבוק קטן, 'תכיני לי את הבקבוק, עם הפתק השחור', ג'וני בלאק. איש שקט ונחמד. גם דליה מאוד נחמדה. אבל אין מה להגיד, אם לא לאה, יצחק לא היה מגיע לאן שהגיע.

     

    "הם לא היו כמו אריק ולילי. אריק היה גבר מדהים. היו תקופות שכל וויקאנד הייתי אצלם בחווה. ואשתו גם, תמיד ניצלה אותו. אבל היא הייתה הרבה יותר בן אדם מלאה. כמו כולם, היא לקחה הרבה בקשיש, אבל נתנה תמורה. ולאה רק לקחה. אני נוסעת לוושינגטון, אז 40־50 חגורות. חשבה שהיא ז'קלין קנדי או משהו. והנה, תראה מה זה, היום כל המדינה על שם רבין. אבל הוא לא היחידי פה! יש עוד כמה שבנו פה. אבל הוא קיבל יותר מבן־גוריון".

     

    גור היא אשת שמאל מובהקת, שמעולם לא התאמצה להסתיר את דעותיה, בצד עבודה ארוכת שנים עם אנשי מקצוע רבים מהמגזר הערבי. וגורל המדינה, היא אומרת, מדיר שינה מעיניה.

     

    "פגשתי עכשיו את אורי אבנרי. בגיל 94, איזה איש, צלול, חכם. ומה שהוא אמר עוד לפני 50 שנה - הכל אמת. אבל אורי הוא איש קר. כי אלה היקים. ההורים לא חיבקו, היו עסוקים בעצמם. מצד שני מתגעגעים אליהם, כי הם עשו פה סדר.

     

    "אבל אין היום יקים, בגלל זה הכל פה המזרח הפרוע. הזה, איך קוראים לו, שר הפנים. היה בבית סוהר וחזר לאותו תפקיד. או הזמר הזה, שאבא שלו בבית סוהר. אמרתי לרני רהב, האיש הזה הוא זוועה. מכירה את רני עוד כשהיה ילד שמן עם מכנסיים קצרים. חיבבתי אותו, הוא היה אחר כך שולח לי ברכות יום הולדת עד לניו־יורק. אז אמרתי לו, איך אתה עם הזמר הזה? והוא אמר, הוא משלם יותר מכל ההכנסות שלי ביחד. רני מכר את נשמתו".

     

    זוועה־זוועה, אבל אייל גולן הרבה פחות גרוע מאנשים כמו השכן שלך לשעבר, דן בן אמוץ.

     

    "דן היה חבר. מאוד אהבתי אותו. איש חכם ומיוחד, עם תאוות יתר. ולא הופתעתי מהסיפורים עליו. עם הילדות, סקס, בטח. הוא היה איש מלוכלך נורא. הייתה בעיה להיכנס אליו לדירה מרוב לכלוך, תמיד יחף, כפות רגליים שחורות. האם הוא באמת שכב עם אמא שלו? לא נראה לי בכלל הסיפור הזה".

     

    טבריה, מולדתה, היא פצע פתוח בליבה של גור. "עשיתי שם בטיילת את 'ספינת האם', האונייה, העבודה הכי אהובה עליי, כי זו אמי, המקום שבו היינו נפגשות לארוחת צהריים", היא אומרת. "אבל זה פח זבל. מניו־יורק אני צריכה לדאוג שינקו ויטפלו. לא ייאמן. יש שם ראש עיר שצריך לירות בו. אתה מבין, המדינה היא משנית וכולם עסוקים רק בכיסא. פח זבל!"

     

    גור, 81, מתגעגעת עד היום לגן העדן של ילדותה, הכנרת וטבריה של פעם. היא נולדה למשפחה אריסטוקרטית. הסבא ד"ר יוסף ספיר, מנהל מחלקת היולדות של ביקור חולים ואמן שהחליף בתפקידו את בוריס שץ, מייסד בצלאל, היה מקורב לז'בוטינסקי. גדולי היישוב, מבן־גוריון ורובינא ומטה, היו מבקרים אצלם. אמה הייתה ד"ר רחל ספיר־וילצ'יק המפורסמת, שהייתה מטפלת ביולדות בכל הסביבה.

     

    בצל הורים קרייריסטים, אילנה ואחיה הגדול דני גדלו למעשה תחת אישה ערבייה שעבדה בבית. היא הייתה דיסלקטית, ילדת טבע ישירה ובוטה, שאח שלה הגדול, דני, תיאר כמי שהייתה נכנסת בתחתונים לצינורות ביוב ומתגנבת לשכנים. כשהאם לקתה במחלה קשה, ביקשה מילדיה שלא לראות אותה בשנה האחרונה לחייה. עם מותה, מספרת גור, "למדתי את השיעור הכי חשוב בחיים: לדעת להסתדר בעצמי. כשאמא נפטרה, אף אחד מכל החברים, היקים והרופאים, לא בא לשאול מה קרה עם היתומים, אילנה ודני. נשכתי שפתיים והמשכתי".

     

    דני גור הפך לרופא מפורסם, חלוץ ניתוחי המעקפים בישראל, והתנתק מאילנה בגלל אשתו, במה שהפך לסכסוך ארוך ומפורסם. במשך שנים לא הסכימה לדבר איתו. לבסוף התפייסו. "הוא התקשר אליי לניו־יורק לפני שנה וחצי ואמר, 'אילנה, את חייבת לבוא. לא אחיה עוד הרבה זמן'. לא הכרתי את קולו. 'סליחה, עם מי אני מדברת?' 'עם דני אחיך!' הוא אמר. עניתי, 'אין לי אח', וטרקתי את הטלפון. כי הכאיב לי. הוא התקשר עוד פעם. 'אילנה, אני במצב לא טוב. אני מבקש שתגיעי לראות אותי. הגעתי והייתי בהלם. הגבר הזה שקע. פחד לחצות את הכביש, מחזיק לי ככה את היד. וכעס על כל העולם, חברים, כולם נעלמו. 4,000 ניתוחים, מגדולי המנתחים בעולם, המצאות - הכל נעלם".

     

    * * *

     

    היא נשואה משנת 57', באושר גדול, ללני לוינגרוב, בן למשפחה יהודית דלה מניו־יורק, "גם להם היה רק החור בבייגל", כלשונה. הוא עשה את הונו בפיפטיז, תחילת עידן הטלוויזיה, כאשר אולמות הקולנוע ניסו למצוא את הדרך לא לאבד את קהל הצופים. לוינגרוב הביא את הרעיון להפוך את החטיפים, שנמכרו עד אז בחנות קטנה בכניסה, לבילוי בפני עצמו: דוכני פופקורן קופץ, מגוון גלידות צבעוניות, משקאות בשלל גדלים - כן, זה האיש שאחראי לפטנט. תכפילו את זה בגודל של אמריקה ותקבלו את התמונה.

     

    "בגיל 28 לני קיבל את ההזדמנות, ונסענו להוליווד, קליפורניה. וילה בבל־אייר, כל מה שאתה יכול לדמיין", היא מספרת, "עד שיום אחד אמרתי לו, השמיים פה כחולים, הציפורים שרות, הבריכה מושלמת - ואני שונאת את כל זה. נורא משעמם". בשנות ה־70 עברו לביתם דהיום, ניו־יורק, בחירבה שהפכה לבית מטורף, בסגנונה הייחודי, בן שבע קומות. כוכבה דרך שם, בין היתר, במפגש אקראי עם הקניין של בלומינגדיילס, שהביע התלהבות מהחגורות שהיא מעצבת. גם כאן, תכפילו באמריקה וכו'.

     

    אלא שלכל זה קדמה גם טרגדיה גדולה, שעליה לא הייתה מוכנה לדבר מעולם. אחרי הולדת בנה הבכור קני, הגיע הקטן, אשלי. והוא מת בטביעה בבריכת הבית בהיותו פעוט. "זה סיפור שלא ייסגר אף פעם. השנים מקהות את הכאב אולי, אבל זה לא ייסגר. כי זה באמת הדבר הכי נורא שיש", היא מקמצת במילים. "המזל היה שמיד נכנסתי להיריון והבאתי את בני הקטן, שהיום הוא כבר בן 47. וכן, נתתי לו גם את השם אשלי, על שם הבן שנפטר. זה היה לי ברור".

     

    אנחנו משוטטים בקומות המוזיאון שהוא גם ביתם בארץ, בין שלל פריטי אספנות, ויצירותיה נושאות החותם האישי המובהק, הראוותני, כאלה שתמיד הקימו עליה מבקרים רבים. וקודם כל, מצד קולגות. יגאל תומרקין, למשל, שהאשים אותה בפלגיאריזם. "איש רע. הקנאה הייתה חזקה ממנו", היא יורה, "הוא ידע לכתוב על אמנות יותר טוב מכולם, אבל היה מנוול. נו, ועכשיו קניתי פסל שלו מברונזה. 2,000 דולר, זה הכל.

     

    "אתה יודע, הוא היה מגיע לבית פה למטה, ולא עולה. בא עד לדלת ושואל אותי אם אשתו פה. אמרתי, למה שתהיה? אמר, שמעתי שהיא נפגשת עם מאהב. היה עולה כבר לבית ומסתובב, ונותן קומפלימנטים לרהיטים. ואגב, זו הייתה האמת".

     

    הוויכוחים על הערך האמנותי של יצירתה לא ישככו מן הסתם לעולם. אבל קשה להתווכח עם העובדה שמוזיאון אילנה גור הוא חתיכת דיסנילנד, שבלתי אפשרי לא להתענג עליו. הבית, הממוקם בחאן היהודי הראשון ביפו, נבחר כבר כאחד מחמשת מוזיאוני החוף היפים בעולם, גדוש עד להתפקע: יצירות אמנות מובחרות, אוספים אתניים, איקונות דת משלוש הדתות, גן פסלים, הנוף המרהיב של הים התיכון, ואינספור פריטים של גור. אלא שעתיד המוזיאון, היא מגלה, לוט בערפל. "אף אחד לא תומך בו", היא אומרת, "הכל מכיסי הפרטי. למה לא משרד התרבות של מירי רגב? היא לא הייתה פה אני ולא רוצה שתהיה. אני אלרגית אליה. למרות שהיא רק מברברת, מפחידה אנשים".

     

    זו עיריית תל אביב־יפו, היא מוסיפה, שממנה היו לה ציפיות. "רציתי כבר לסגור את המקום כי מאוד התאכזבתי", היא מודה. "לא בא לפה בית ספר אחד מתל־אביב. אין עם מי לדבר. חולדאי איש הגון, רציני. אבל יופי והוא - אין לו מושג. תראה את הנמל פה למטה, באיזה מצב הוא. תראה את התחנה, את שרונה - כל מה שהם עושים, אין אף אחד שמבין ביופי. וכשאני מתקשרת אליהם לעירייה, לא עונים לי. אף אחד. מקום כזה יפה, שלא יבוא אף בית ספר? לא מעניין אותם. מבחינתם, אני קרצייה. אז אני אוהבת את האנשים שעובדים בשבילי, ואאחוז את המוזיאון עוד כמה שנים, עד שהכוח יעוף לי מהעיניים. וזהו".

     

    7nights@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 08.10.17 , 19:50
    yed660100