ומותר, ומותר לאהוב | אריק גלסנר
'יומן ספרותי' לא רק מדגים את גדולתה של לאה גולדברג אלא מחזיר את האמון בספרות העברית
"אין עלית רוחנית בארץ הזאת", כתב אבידן בשירו המפורסם, אך הנה היא; הנה דוגמה מבהיקה שלה. הקובץ הנפלא 'יומן ספרותי' מאגד מבחר מביקורותיה ומרשימותיה של לאה גולדברג בעיתונות העברית, מ־1928 עד 1941, וקשה לי כבר ההמתנה לכרך ההמשך. יש כאן ידע מרהיב ולא ראוותני (בספרות, תיאטרון, ציור, מוזיקה והיסטוריה), רב־לשוניות מרשימה, תשוקה עזה וטעם אנין לספרות ואמנות, עדכניות וביטחון עצמי (ודאי בהתחשב בכך שגולדברג הייתה צעירה מאוד כשכתבה את הרשימות האלה). ויש כאן גם הומניזם אינסטינקטיבי ורגישות. חוכמה ותחכום לא תמיד הולכים יחד עם אהבת חיים, טוב לב ואכפתיות. כאן הם רצים יחדיו בשעטה. הקובץ הזה - ערוך ומוער למופת בידי חמוטל בר־יוסף וגדעון טיקוצקי - עושה חשק להיות מבקר, להיות קורא, לשמוע עוד ממורה בקיאה ומעודנת כל כך. ויותר מזה, הוא מחזיר ומזכיר את האמון בספרות העברית.
הימים, כמובן, איומים. גולדברג כותבת חלק מהרשימות מגרמניה בשנים 32'־33', עת למדה בברלין ובבון. יש כאן ביקורות תערוכות, ביקורות קולנוע וספרות מגרמניה התכף־נאצית. אבל אווירת הימים משפיעה גם על מכלול הכתיבה והיא העילה הישירה של כמה מהטקסטים החשובים שנאגדו פה (ביניהם 'האומץ לחולין' מ־1938 ו'על אותו הנושא עצמו' מ־1939). גולדברג מסרבת להכפיף את הספרות לאקטואליה הדוחקת ("ובכן, מתי תתחילי לכתוב שירי מלחמה?" שואלים אותה שוב ושוב), לא משום שהיא מנותקת - כאילו אפשר היה באותם ימים להיות מנותק - אלא משום שהיא סבורה כי הספרות והאמנות הן־הן המרד הגדול בכוחות הרשע, הן חלק אינטגרלי מהמלחמה בפשיזם ובנאציזם. החופש של האמן, תשומת ליבו לניואנסים, הקשבתו לנפש האנושית על סבלותיה ואושרה, רתיעתו של האמן מפומפוזיות ומשיחיות שקר, הן בריגדה נוספת בשירות המלחמה. "פירוש המילה תרבות הוא תמיד אחד: חופש האדם וחופש מחשבתו".
בסמכותיות משכנעת, בזמן אמת, כותבת גולדברג מהפרובינציה על יצירות המטרופולין - תומס מאן, וירג'יניה וולף, אלדוס האקסלי, תומס וולף ורבים אחרים (אנדרה ז'יד הוא סופר טוב אך לא סופר גדול, חורצת גולדברג למשל). היא יונקת מהתרבות הרוסית, אך שולטת בתרבות הגרמנית, הצרפתית והאנגלית. אלה רשימות של אינטלקטואלית־יוצרת גדולה שמאוהבת בתרבות אירופה ההומניסטית, ושרואה בחורבן אירופה בידי הנאצים גם איום על תקפותה של התרבות הקרובה כל כך לליבה. גולדברג חוששת מהסתגרות בפני תרבות אירופה ("האומנם נוכל לחיות חיי דורות סגורים בעולמנו? האומנם נכרת לעולמים ספר כריתות בינינו לבין אירופה, שהעניקה לנו צרות רבות, סבל רב במשך אלפיים שנה, אך גם לימדה אותנו משהו בהלכות האדם וחייו? (...) מי שראה פעם את משה של מיכלאנג'לו (...) יבין כי איטליה אינה מוסוליני"). אבל גולדברג היא קוסמופוליטית אמיתית. כמו גתה, אחד מגיבוריה, היא מאמינה ב"ספרות העולם". ויש כאן דיונים מאלפים בספרות סינית ובספרות יפנית ובספרות ערבית, וביקורת תיאטרון על 'שולמית', שהיא "להקה תיאטרונית מזרחית ארץ־ישראלית". וגם זיכרונות אוטוביוגרפיים נוגעים ללב, ורשמי מסע שערכה גולדברג, הארץ־ישראלית כבר, לאיטליה ב־1937, ותיאורי שיחות עם אלתרמן וחברים אחרים, וגם סתם אנקדוטות מדהימות כמו זו: "פעם ראה הסופר מקסים גורקי את טולסטוי, אשר לא ידע כי מישהו נמצא בקרבתו, מתכופף ללטאה המתחממת בשמש ושואל אותה - 'טוב לך?' ואחר שתיקה קלה התוודה: 'ולי לא טוב'".
העבריות השורשית של גולדברג נמסכת באופן טבעי, אך חד־פעמי, באוניברסליות של ההשכלה שלה, כך שבהרהור על יופייה של טוסקנה משתחלת אמרה של הרבי מקוצק, ומדיון במנדלי מוכר ספרים עוברת גולדברג בטבעיות למחזה של שילר. אהבתה לתרבות העברית המתפתחת והרצון לראותה בגדולתה הם אלו שמביאים אותה למתוח ביקורת חדה על הספרות העברית - שמתבטאת למשל במאבקה של גולדברג במגלומניות הפרובינציאלית של הספרות העברית החדשה, הרואה עצמה שווה לספרויות אירופיות גדולות; או באבחנתה המאלפת שהסופרים העבריים לא כותבים לקורא ספציפי, אלא ל"קהל": "מהו הדבר המעליב ביותר שקורא הפרוזה העברית נתקל בו בפותחו כל ספר (כמעט)? האדישות, חוסר האהבה, חוסר הכתובת, כתובתו של האדם היחיד אשר למענו נכתב מה שנכתב. נראה כי כמעט בין כל כותבי הפרוזה אצלנו אין אחד אשר כתיבתו תהיה אותו דו־שיח נסער, משתוקק, דו־שיח עם הקורא האידיאלי, שאינו חייב להיות גוף קיים במציאות".
יומן ספרותי: מבחר רשימות עיתונות 1928־1941 // לאה גולדברג. | הקיבוץ המאוחד | 517 עמ'
פרחים בקנה ובנות בצריח | עינב שיף
'מתים לראות' מתעכב על תפקידה המכריע של הטלוויזיה הישראלית בעיצוב הקונצנזוס סביב מלחמות
הקליפ 'תמיד עולה המנגינה' של 'להקת חילות צה"ל' - מחרוזת שירי להקות צבאיות בכיכובם של אסי כהן, יעל פוליאקוב, אילן פלד, ליאת הר לב ואחרים - היה המרענן הרשמי של מבצע צוק איתן. נדמה שיותר מששימש פרודיה, הסרטון הזה, העשוי לעילא, שיקף הערצה אמיתית לתור הזהב של הלהקות הצבאיות, ולא פלא שנכנס בקלות לרווח שבין האזעקות לרוני דניאל.
"גם כיום נוגעת הלהקה הצבאית בצופה הטלוויזיה", כותב ד"ר דן ערב בפרק 'יורים ושרים'. "בבסיסה היא מטפחת אשליה של אנושיות ושל נורמליות בעת מלחמה... זהו מוסד שעדיין מייצר התרפקות נוסטלגית, בזמן שההקשר הצבאי שבו פרחו להקות אלה לא רק שאינו רלוונטי, אלא שלגבי משמעותו קיימת מחלוקת".
הפרשנות של ערב לתפקידן של הלהקות הצבאיות בעיצוב זיכרון המלחמה - גם בעידן הטלוויזיה, שלכאורה חיסלה אותן - מותירה תחושה של יובש בפה. בדיעבד, זו אכן הסיבה ש'להקת חילות צה"ל' אומצה בכזאת התלהבות, תחילה ברשתות החברתיות ולאחר מכן במהדורות החדשות ובתוכניות האקטואליה. הנה שוב, כמו פעם, מיטב האמנים יוצאים לחזית (כלומר לעורף, שהיה תחת אש במלחמות האחרונות), ובה בעת מנציחים את תפקידה של המלחמה כאירוע נוסטלגי ומנחם. ככה מנרמלים טראומה עוד לפני שהוגדרה ככזאת.
'מתים לראות' עמוס עד להתפקע בדוגמאות כמו זו, לאופן שבו המדיום הטלוויזיוני סייע לעיצוב תפיסת המלחמה והזיכרון בישראל, ולגיבושו של קונצנזוס חף מביקורת. ערב צולל לעומקם של רגעי מפתח על המסך הקטן - מהכתבה שבה כינה החייל בני מסס את החרמון "העיניים של המדינה" במלחמת יום כיפור, ועד הופעתו המטרידה של מנחם בגין על הבופור ("היו להם מכונות ירייה?"). הוא משלב דיווחי חדשות וכתבות מגזין עם תרבות פופולרית, דוקו וסאטירה, כדי להדגים איך המפגש בין המופע הבלתי נתפס שהוא מלחמה ובין מכשיר קפיטליסטי רב־עוצמה כמו הטלוויזיה יוצר מנגנון משומן של צריבת תודעה, שממנו תציל רק הפסקת חשמל או התבודדות מוחלטת. זאת, כמיטב המסורת הרסלינגית, בהנחה שהקוראים יצלחו סקירה מקיפה של שלל תיאורטיקנים שנברו במשמעויות של פעולות כמו עדות וצילומי תקריב.
לא כל הממצאים בספר שווים ברמת החדות שלהם. בפרק שעוסק ב'מלחמות ישראל בשידורי יום הזיכרון', למשל, חסרה התייחסות עדכנית למגמה הלוהטת של הפריים־טיים בערב יום הזיכרון: שידור עצרות מוזיקליות, המשלבות שירי זיכרון עם סרטוני נופלים. להבדיל, גם תפקידו של גוף כמו yes דוקו חורג מהמחזוריות המתוארת בספר. רק השנה שודר שם, למשל, הסרט 'אחיות', שדווקא עירער על הקולקטיביזם של המושג "משפחת השכול".
אבל אלו פגמים משניים. כשערב נוגע בעיקר, הוא פוקח עיניים - אותן עיניים שלרוב סופגות באופן פסיבי את הסיפורים שהטלוויזיה מוכרת לנו. ובישראל, שבה מדברים לא רק על מלחמות, מבצעים ואינתיפאדות אלא גם על "המערכה בין המלחמות" (מב"מ), 'מתים לראות' אינו רק הפניית מבט לאחור, אלא מדריך שלמרבה הצער לא יסבול מבעיית רלוונטיות גם בעתיד.
מתים לראות: מלחמה, זיכרון וטלוויזיה בישראל 1967־1991 // דן ערב. | רסלינג | 303 עמ'
אין יפה כאודם הדם הזורם בשלג | שרון קנטור
'הבז' הוא אות ומופת ליכולת התיאור האנושית ולמעופה של השפה
הימור: רק אחוז נמוך מהקונים שמיקמו את 'הבז' ברשימת רבי־המכר לרגע אכן קרא אותו עד תומו. למרות זאת, זהו ספר חובה על כל מדף, מופת ותזכורת ליכולת התיאור האנושית ולמעופה של השפה. 'הבז', שפורסם לראשונה ב־1967, הוא ספר "מוגזם", כמו שאומרים החבר'ה, אך לא יותר משמוגזם הטבע עצמו, דרך עיניו של מתבונן כג'ון אלק בייקר. הספר מאורגן, ברובו, ככרוניקת צפייה של הכותב בבזים הנכחדים של חופי אנגליה, ה"נשרפים באבקה המזוהמת והבוגדנית של הריסוס החקלאי". בייקר "זייף" את התיארוך, ולמעשה מדובר בכמעט עשור של התבוננות אובססיבית בבזים שנדחס לפרק זמן של חצי שנה. מהלך זה כשלעצמו מעביר את 'הבז' משדה הצפרות הטהורה לשדה הפרוזה, גם אם הספר נטול עלילה במובנה הקלאסי. בין היתר, הוא סיפורו של ההבדל - בין יום ליום, בין רגע לרגע, בין זווית קרן שמש אחת לאחרת, בהשתברן על אחת ממיליון נוצות.
לפרקים נקרא 'הבז' כשירה, יותר מאשר כפרוזה, ולפרקים הוא נחווה כטריפ יותר מאשר כספר. "הרוח קלחה מעיגולי כנפיו כמים מגבה של לוטרה צוללת". או "סוב את המפרץ הארוך במטה עיניך. הנח למים ללטש את מתארו המרפא, כמגע צמח החומעה באצבע דקורת סרפד". מעטים הטקסטים שניחנו ביופי כזה, שהמצלול בו מתפקע בשפע אינסופי - "הוא צלל לתוככי קש מבאיש, גישש והתגושש" – ומעטים המתרגמים כמו עודד וולקשטיין שיכולים לשחזר את הקסם גם בעברית.
כמו הפלגים, כאור השמש, גם הזוועה זוכה כאן לתיאורים בעלי יופי מרומם. "הדם בתוכה היה עדיין רטוב, וריחו היה נקי ורענן, כדשא קצור" – 'הבז' משופע תיאורי טרף וביתור. לצד אופיו המסתורי כטקסט, משמש גם עניין זה כפתיון קאלטי. אפשר לדמיין בני נוער גותיים מתחרים ביניהם בשינון ציטוטי זוועה ומבדילים בין סצנות ציד מה־3 באוקטובר לאלו של ה־11 בנובמבר. "מצאתי שחף אגמים שהומת בבוקר, ועודו לח ושותת דם. רק הראש, הכנפיים והרגליים נותרו בלא פגע. כל שאר העצמות גורמו בקפידה מן הבשר. מה שנותר הדיף ניחוח רענן ומתוק, כמו מחית של בשר בקר נא ואננס. היה זה ריח מעורר תיאבון, חף מכל צחנה. לו הייתי רעב יכולתי לאכול את זה בעצמי". בייקר הולך פה צעד אחד מעבר להיעדר שיפוט, מעבר לפראזות כמו "בטבע אין רוע" או "מה שטבעי הוא טבעי". הוא מתענג. הוא מתחיה. "אין יפה ועשיר כאודם הדם הזורם בשלג. מוזר שהעין יכולה לאהוב מה שהרוח והגוף שונאים".
נוכחותו של האנושי מצומצמת מאוד בין דפיו של הספר. למעשה, הוא נוכח בעיקר בעצם הכתיבה ובמבט של בייקר ובקריאתנו שלנו. כשבייקר מזכיר את האדם, הוא עושה זאת במה שנקרא כטינה (בנקודה מסוימת הוא אף מכנה את עצמו, כנציג המין האנושי, "שטן") ובהזדהות, אולי הזדהות יתר, עם הטבע החוץ־אנושי: "אפשר שהאדם היה נסבל יותר, פחות זעף וזחוח, לו פחד יותר... פחד פיזי, פחד מוות קר ומזיע, פחד מפני החיה המאיימת הסמויה מן העין, סמוכה ואיומה, עורפך סומר למגע זיפיה וניביה רעבים לדמך החם והמלוח". השפה, המבט, הכתיבה משמשים לבייקר ככלים לשכלול האמפתיה עם הטבע, ובו־בזמן הם אלו שמבדילים אותו. "שום כאב, שום מוות אינם מטילים על חיית השדה אימה שתשווה לפחדה מן האדם... אנחנו הרוצחים. אנחנו מסריחים ממוות. אנחנו נושאים אותו לכל מקום".
ב־23 בדצמבר בייקר עד, בחשכה, לחיסולו של חרטומן: "אני שומע את העצם נשברת, כמו חוט תיל שנחתך בצבת... אני שומע את קריעת הנוצות, את משיכת הבשר מן העצם, את נפץ הסחוסים הפוקעים". תוך כדי כך, הוא מתקרב לבז המחסל. משהו בו מבקש להיטרף, להיות זה שעורפו סומר בפחד מוות אמיתי, לשנות את סדרי הטבע.
לאט־לאט, בגנבה, גוברת נוכחותו של המתבונן, והתיאורים בגוף ראשון מתרבים. בייקר הולך ומתקרב אל מושא חפצו, שאינו הבז עצמו, אלא להיות חלק מהטבע, לא רוח אימים המהלכת עליו. או כמו שמעיד בייקר בחלק הראשון, הקצר, שהוא מעין הקדמה לספר: "מאז ומעולם נכספתי להיות חלק מחיי החוץ, להרחיק עד קצות הדברים, להניח לכתם האנושיות להימחות בריקות ובשקט כדרך שהשועל משיל את ריחו בצינתם חסרת הגוף של המים".
הבז // ג'. א. בייקר | מאנגלית: עודד וולקשטיין | כרמל | 239 עמ'
מלחמת אחים | עינת עינהר
'גמר חשבון', שהתפרסם זמן קצר לפני מותו של אמנון נבות, יתעתע בקורא עד שילכוד אותו בעוצמה
האירוניה שבשם ספרו האחרון של אמנון נבות - 'גמר חשבון' - אינה שמורה רק לתוכן הספר ואף לא למותו של נבות לפני כחודש בלבד, זמן קצר אחרי צאתו לאור של ספר זה. 'גמר חשבון' הופך עתה למין ציווי מידבק, כמעט לא רצוני, שייטפל מן הסתם לכל סופר שיקרא את הספר, ועל אחת כמה וכמה למי שיידרש לכתוב עליו. הרי בראש ובראשונה, היה נבות ידוע כמבקר ספרות מבריק וידען, אך גם נוקשה ומתחשבן, ורבים הסופרים ועורכי הספרות העבריים שנוטרים לו טינה על קלחות רותחות ששפך על ראשיהם, וּודאי היו שמחים לחסל איתו פעם חשבון או שניים. אלא ש'גמר חשבון' צפוי לתעתע בהם מאוד ולמוסס את מגילת החשבונות בתוך אגרופיהם הלחים.
הספר מסופר מפיו של דוב ('דוברמן') קפלנסקי, מהנדס מקורות מים בדימוס, החוזר ומבהיר כי "סופר אינני, לא הייתי וסביר להניח שגם לא אהיה". האמנם זוהי הרחקה מלאכותית של דמות המספר מנבות המחבר? לאורך הספר חוזר המספר ומטיל ספק באפשרות שכתב היד שלו יפורסם אי פעם ויזכה לקוראים, ומצד שני הוא פונה אל קוראיו הדמיוניים שוב ושוב. קורא הספר יחוש עצמו לפיכך כיצור מדומיין הלכוד בתוך ראשו של נבות ונתון לגחמותיו. וזהו רק דגל לבן ראשון שיניף אותו קורא בעל כורחו.
דוב, לשעבר גבריאל קפלנסקי, מתאר את פרשת יחסיו עם אחיו הבכור - גם שמו שלו גבריאל - מי שנמלט בעור שיניו מבית הוריהם, והיה חוזר לשם רק כדי להתעמר באחיו הקטן ולהתנכר אליו ("קין וזבל", מכנה המספר את עצמו ואת אחיו, אבל נבות היה מרותק גם לסיפורם של האחים יוני ובנימין נתניהו וכתב עליהם בספרו הקודם, 'מקראות ישראל'; גם כאן עורך ביבי הופעת אורח סהרורית ומובסת ולא נטולת חמלה). בבגרותם של שני האחים, נוקם דוב באחיו הבכור, שהתרושש ונחלש במהלך השנים, בסירובו למכור את בית הוריהם ולחלק ביניהם את הירושה. כך הופך נבות את שם ספרו על פיו: ההתעקשות שלא ליישב את החשבון הכספי בין שני האחים היא זו שמביאה את החשבון הסמלי אל הגמר.
ככל שהתמדתי לקרוא בספר, כן התחזקה בי התחושה שגם הקורא אחוז הנקם יסתבך באותו מלכוד ממש: בבואו לדפדף בספרו של המנוח בתחושת הניצחון של החי על המת, הוא ילך וינוצח בידי הספר ומחברו, "כפוי למסע הזה לא פחות ממה שאני ואתם נכפים למסע הזה מכוח המילים", כמאמר הספר. אף לא לרגע תעלה מכאן תחושת הקתרזיס שמציעים רומנים עבריים אפיים; זה לא 'רומן רוסי', עם התשוקה לכונן מיתוס ישראלי גדול מהחיים, וגם לא 'זכרון דברים', עם הדחף הכפייתי לשרטט את מפת הדורות עד קצות־קצותיה. כאן הכל מוטל בספק, מזולזל, חוזר על עצמו ומפריך את עצמו. כל מיתוס מתגלה כשקר וכזב; כל מפה משפחתית נידונה להתפורר לאבק.
בכישלון יחסיהם של דוב וגבריאל מהמושבה עקרון מבקש דוב לנער מעליו את סיפורו האישי ופונה אל בני דודיו מהמושבה ראשון־לציון, ששמותיהם כשם נעוריו, גבריאל קפלנסקי. הוא מבקש למצוא את הגאולה אצלם, בסיפור הערצתו של גבי הצעיר, טייס קרב לשעבר שהפך לסוחר בשוק השחור בלילינבלום, לבן דודו הגדול שבתלתליו שיחק כילד, וזמן קצר אחר כך נודע לו על מותו של בן הדוד בקרב על הכפר סקיה במלחמת העצמאות. אך גם הסיפור השאול הזה מכזיב ככל שמעמיקים בו. סיפורי ההצלחה והגבורה מתבדים בזה אחר זה ובני הדודים מעקרון ומראשון־לציון מולידים אך ורק בנות, שכמוהן כקטיעה סופית של שושלת הגבריאלים. עד כדי כך נושך הסיפור את עצמו, שהמספר כופר בנחיצותו, בנחיצותם של אי אלו קוראים שייעתרו לו, ואף בעצם היותו 'ספר' של ממש: "איני מצפה לראות את הרשומות האלה נדפסות, ואני מרשה לעצמי לראות בי עצמי את הקורא היחיד והבלעדי, וגם אני לא מאמין לעצמי שהנכתב כאן אמת במובן הבסיסי של המושג".
אז למה, אם ככה, פועל הספר בעוצמה כה רבה, ומעמיד ללעג את אותם אפוסים כ'רומן רוסי' ו'זכרון דברים'? לא מדובר רק בגישה הפוסט־מודרנית המכרסמת בכל בדל של אמת, אלא בעיקר בתנופה האמנותית של הספר המקשה הזה, בהתמסרות המוחלטת שהוא תובע מקוראו חרף בוגדנותו ותעתועיו, בהבטחתו החוזרת ונשנית שלא תצא ממנו שום נחמה מפייסת, שבסופן נקשר הקורא מרצון לרגליו של סוס פרא יפהפה ונגרר אחריו חבול וחבוט בדהרתו הלא־מרוסנת אל מרחבי הפרוזה.
גם נבות נכנע בסופו של דבר לספרו שלו, שוכח את התחזותו ל'לא־סופר', ומודה, "כן, גבירותיי ורבותיי, קוראים נכבדים, החשש שלי שכדרך סופרים, החיבור שלי אל הדמויות האלה, שהכרתי היטב את הצד המוצל, המזיק והמנובז שבאופיין ובאורח חייהן, מזדחל ולובש פנים מרוככות של אמפתיה, הולך ומקבל צד גלוי ברשומות האלה". גמר החשבון מתהפך אז שוב ולו לרגע, ונדמה שמחיסול חשבונות אלים ונקמני הוא משלים מעגל של חיי יצירה בפיוס ובנדיבות.
גמר חשבון // אמנון נבות | דחק | 196 עמ'
